בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף מב:
בתוד"ה מאי לאו כו' דמיירי שנתן לו כלי בתורת משכון לקנסו כו' ומשמע להדיא דיחוד בתורת משכון נמי מהני, ולעיל בע"א בתוד"ה ר"ש הארכתי הרבה בזה ע"ש:
בתוד"ה לא בשלא עמד וא"ת כו' פשיטא כו' עמ"ש בדבור הסמוך ליישב קושיתם:
ברש"י ד"ה כפילא מי איכא, מי יימר דגנב דתבעיה כפילא ועוד דילמא מודה ומיפטר, ע"כ, נ"ב כוונתו אע"ג דבע"כ מיירי שהודה לו זה על החפץ ששלו הוא, ורק הכפירה הוא על הגניבה, שזה טוען שבגניבה בא לידו וחייב כפל, וזה כופר ואומר שלא בגניבה בא לידו אלא ע"י מקרה אחר, דאי כופר לגמרי שאין החפץ שלו, תיפוק ליה שחייב קרבן שבועה על כפירת הקרן שממונא הוא, ולמה הוצרך הריבוי, אע"כ שעל הקרן הודה לו שהחפץ שלו, והכפירה היתה רק על הגניבה, וא"כ מקשה הש"ס שפיר כפילא מי איכא, הא חיוב שבועה אינו כ"א על טענת ברי, ואיך יכול התובע לטעון בברי שיודע שבגניבה בא לידו, הא גניבה לא מיקרי כ"א כשלקח בסתר שאין הבעלים יודעים וכלשון הרמב"ם (בפ"א מגניבה), ואם הבעלים יודעים שגנב לא מיקרי זה גניבה, ובע"כ שאין יודעים, וא"כ איך יוכל לתובעו כפילה בברי באופן שיחויב שבועה, והיינו מ"ש רש"י מי יימר דגנב דתבעיה כפילה, בשלמא באונס ומפתה יוכל לתבוע בברי אפילו קודם העמדה בדין, שהבתולה יודעת בודאי מי אנסה ופיתה, אבל בכפילה איך יוכל לתבוע בברי קודם העמדה בדין, ובע"כ דמיירי לאחר העמדה בדין שאז תובעו הכפילה שנתחייב כבר בדין, וניחא השתא מה שהקשה הש"ס מכפילה דוקא ולא מכוליה קנסא דחשיב, בברייתא, דבשארי קנסות י"ל נמי דמיירי קודם העמדה בדין ואפ"ה תובעו בברי משא"כ בכפילה וכנ"ל, וז"ל המהר"ם שיף, לא נתחוור לי מ"ש רש"י מי יימר דגנב דאין טעם לזה דילמא ידע דגנב, ועוד דבאחרינא נמי מי יימר דאנס ופיתה ועוד דהא שילם לו קרן ואינו תובעו השתא רק כפל, דאל"כ חייב קרבן שבועה משום קרן א"כ ידע דגנב עכ"ל, ולמ"ש הדברים מחוורים וסרו כל התלונות שהתלונן, דגדר הגניבה הוא דוקא כשאין הבעלים יודעים שגנב, וא"כ מיירי שהודה לו שהחפץ שלו אבל כפר לו על הגניבה דע"ז לא יוכל לתובעו בברי וכנ"ל, והיינו דוקא בכפל שייך למיפרך ע הכי אבל לא בקנס דאונס ודו"ק:
ומ"ש עוד טעם השני דילמא מודה ומיפטר, גם ע"ז הקשה המהר"ם שיף דא"כ למה הוצרך לסתור דסיפא מיירי בע"כ לאחר העמדה בדין מכח הרישא, הא בסיפא גופא היה יכול לסתור מכח זה, דאי בשלא עמד בדין למה צריך קרא דאינו חייב קרבן פשיטא דכיון דמודה ומיפטר א"כ לא כפר לי' ממונא וכמו שהקשה באמת בתוד"ה לא בשלא עמד בדין, אכן לענ"ד ג"ז לק"מ, דסיפא לא היה יכול לסתור מכח סברא זאת, דהא בסיפא מה הוצרך הקרא דוכחש להורות דבעינן דומיא דפקדון, ולכן שפיר היה אפשר לאוקמי בלא עמד בדין, ואפ"ה לא היה קשה קרא דוכחש למה לי ת"ל שלאו ממונא כפריה, דבלא קרא לא הוי ידעינן כלל דבעינן תנאי דכפירת ממון לענין קרבן שבועה, אלא הו"א דעיקר הקרבן הוא על שנשבע לשקר, ומה לי על מה נשבע לשקר אם על דבר שכפר ממונא או לא, ורק משום דגלי קרא דוכחש דבעינן דומיא דפקדון שיהיה בזה כפירת ממון, אבל אם לא היה לנו שום גילוי בקרא, בודאי מסברא הו"א דאם אך נשבע לשקר חייב קרבן שבועה, ועיין בסוגיא דשבועות דל"ד ול"ה שטרח הרבה גבי שבועת עדות דילפינן אותו משבועת הפקדון דבעינן דוקא ממון, אבל בלתי זאת היינו מחייבין על כל דבר, ומיושב בזה קושית התוס' ד"ה לא בשלא עמד, דהקשו דל"ל קרא דוכחש תיפוק מטעם דמודה ומיפטר, דזה אינו דבלא קרא דוכחש הו"א שאפילו בדבר דמודה ומיפטר נמי חייב קרבן שבועה, ואכן כ"ז הוא בסיפא דדיינינן על קרא דוכחש גופא, אבל אליבא דאמת השתא דכתיב וכחש להורות דבעינן דומיא דפקדון, שפיר ידעינן דבדבר דמודה ומיפטר ליכא קרבן שבועה, ולפי"ז יתיישב כהוגן, דבסיפא דדיינינן על קרא דוכחש גופא אי אפשר לסתור ולומר דא"א לאוקמי בלא עמד בדין דא"כ ל"ל קרא ותיפוק ליה מטעם דמודה ומיפטר, דהא בלא קרא לא הוי ידעינן דבעינן דוקא תביעת ממון, אבל ברישא דדיינינן לענין קרא דומעלה לרבות כפילה לשבועה, שפיר יש לסתור דבע"כ לא מיירי בלא עמד בדין, דא"כ איך שייך קרבן שבועה כיון דלאו ממונא כפריה, ואנן דומיא דפקדון בעינן וז"ב:
בגמ' כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו, כבר כתבתי מה שקשה מזה להבנת התוס' דלעיל בשיטת רש"י דאביי פשיטא ליה דלענין הורשה הוי ממון, א"כ מה השיב לו רבה דכי קאמינא ממונא להורישו, הא ע"ז לא שאל מאתו ועמ"ש לעיל בתוד"ה או דילמא:
ברש"י ד"ה וכי אמר רבה כו' ולא מיפטר תו בהודאה, עיין במפרשים מה שנתקשו בסיום דברי רש"י, דמה ענין הודאה לכאן, ועמ"ש מזה לעיל בתוד"ה או"ד ליישב זה בתרי אנפי.
בתוד"ה א"ה כו', עמ"ש לעיל בתוד"ה או דילמא: