אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף מב.

דף מא:

בגמ' לאביה פשיטא מדקא יהיב מפתה, הנה במנ"ח מצוה ס"א נסתפק דלמאי דאמרינן בכ"מ דפיתוי קטנה הוי אונס א"כ הו"ל דין אונס נמי לענין זה שיהא מחויב לישא אותה ושותה בעציצו כדין אונס, וכן נותן הקנס אף כשכונס באונס או אפשר שלדין זה הוי לי' דין פיתוי ע"ש שכתב שלא ראה מי שהתעורר בזה, והנה מה דמספקא לי' להמנ"ח פשיטא לי' לרעק"א שבחדושיו בסוגיין כתב לדבר פשוט שפיתוי קטנה יש לה דין אונס לענין שותה בעציצו וכל הדינים הנאמרים באונס, ויישב בזה מה שנתקשו התוס' כאן דמאי פריך לאביה פשיטא מדקא יהיב מפתה, דילמא הא דיהיב מפתה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה, ותי' התוס' דחוק, אלא דלהכי לא אפשר לאוקמי בקטנה משום דקתני עלה האונס נותן מיד ומפתה לכשיוציא האונס שותה בעציצו ומפתה אם רצה להוציא מוציא ובקטנה דפיתוי שלה הוי אונס יהיה הדין בזה כאונס ממש דשותה בעציצו ומשלם מיד ע"ש, אלא דלפי"ז יהיה מן התוס' ראיה להיפך, דמדנדחקו התוס' בתירוצם ולא תרצו כמ"ש רעק"א מכלל דסבירא להו דלענין שותה בעציצו לא הוי לו דין אונס, ולא שבקינן דעת התוס' מפני רעק"א, שוב התבוננתי דמתוס' אין ראיה, דלשיטתייהו לעיל דל"ו לא סבירא להו כלל דפיתוי קטנה הוי אונס, וכדעת הרמב"ם (פ"ב מהל' סוטה), ועיין במ"ל (פי"א מאישות) בד"ה ומ"מ קשיא שהוכיח כן מתוס' דלעיל ע"ש, אבל למאן דסובר פיתוי קטנה הוי אונס, שפיר י"ל דגם לענין זה הוי כאונס ששותה בעציצו וכדעת רעק"א, הן אמנם דדברי המ"ל תמוהים מאוד, דהא התוס' ברור מללו לעיל (ד"ט ד"ה ואבע"א דפיתוי קטנה הוי אונס, וגם בדף מ' בד"ה הא לא"ה כתבו להדיא כן וגם המ"ל עצמו הרגיש בזה, בכ"ז אפילו אי נימא שהתוס' סברי כשיטת הראב"ד דפיתוי קטנה הוי אונס, ג"כ אין ראיה להיפך, דהא קושית התוס' סובב אליבא דרבנן דאמרי יש קנם במקום מכר, ורבנן סברי דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס וכמו שהכריח ההפלאה לעיל ד"מ ודוקא ר"מ ומאן דסובר כוותיה דאין קנס לקטנה הוא דסברי דפיתוי קטנה הוי אונם, אבל רבנן לא סברי הכי, וא"כ הכא דקושיתם הוא לרבנן לא מצו לשנויי דבקטנה שותה בעציצו, כיון דהם לית להו כלל דפיתוי קטנה אונס, אבל למאן דסובר הכי שפיר י"ל דהוי אונס אפילו לענין שותה בעציצו, ונהי דלפי"ז גם תי' רעק"א לא קאי, מ"מ דינו יוכל להיות אמת למאן דסובר דפיתוי קטנה הוי אונס:

אלא דראיתי בהגהות הרש"ש שדחה דין רעק"א מטעם אחר, דהא באונס כתיב ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, והרמב"ם וכן הרע"ב בפרק דלעיל מ"ד כתבו, דלהכי לא כתיב עינוי במפותה משום דאין לה צער, וא"כ לסברת רעק"א עצמו שכתב דגם קטנה מפותה אין לה צער, וא"כ לא קרינן בה תחת אשר עינה ע"ש, ונראה שהבין דתחת אשר עינה הוא נתינת טעם למ"ש התורה דשותה בעציצו, ולמעט דבמקום דליכא צער ועינוי אין חיוב לישאנה, ופשט הכתוב דכתוב תחת אשר עינה בתר ולו תהיה משמע כוותיה, שזה הוי טעם על ולו תהיה, אכן קשה טובא ע"ז, דא"כ היכי יליף אביי לעיל (ד"מ ע"ב) הנהו תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם, והא איצטריך קרא להורות שדוקא אונס שותה בעציצו ולא מפותה, וכן נראה להדיא מלשון רש"י שם שכתב וז"ל תחת אשר עינה בחמשים כסף כתיב, נראה כוונתו ברור שרצה לתקן מה שקשה על דרשת אביי, מפשטי' דקרא דכתיב תחת אשר עינה בתר דולו תהיה, משמע דהוא נתינת טעם למה שאונס דוקא שותה בעציצו ולא מפתה, וא"כ דרשת אביי מנ"ל, לזה מתקן רש"י, דתחת אשר עינה גבי חמשים כסף כתיב, כלומר שאע"ג דכתיב בתר ולו תהיה לאשה, מ"מ לא קאי כ"א על החמשים כסף, וממילא ילפת לדאביי, דעל עיקר הדבר שמחויב ליתן החמשים כסף ל"צ קרא דתחת אשר עינה, דהא מפותה נמי יש לה חמשים כסף, ובע"כ לכדאביי דהנהו תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם, ולפי"ז נראה לכאורה לדבר ברור מן הסוגיא ומפרש"י דלא כהבנת הרש"ש, ותחת אשר עינה לא קאי כ"א על חמשים כסף, אמנם לאחר העיון נ"ל דאדרבה מכאן יהיה ראי' מוכרחת לסברת הרש"ש, דהא באמת פשטי' דקרא אין מובן כלל דאי נימא דתחת אשר עינה, רק גבי חמשים כסף כתיב וכפרש"י, ולא על ולו תהיה, א"כ היה צריך לכתוב ברישא דקרא בתר חמשים כסף, והכי צריך לכתוב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, תחת אשר עינה, וכן אי אפשר לומר דתחת אשר עינה הוא נתינת טעם על ולו תהיה, דא"כ היה צריך למיכתביה בסיפא דקרא ממש בתר לא יוכל לשלחה, והכי הול"ל ולו תהי' גו' לא יוכל לשלחה גו' תחת אשר עינה, ומדשינה הכתוב להפסיק בטעם דתחת אשר עינה בין הדבקים של ולו תהיה לאשה, ללא יוכל לשלחה דשייכים להדדי, נראה ברור כוונת התורה שקאי על תרווייהו, עיקר הקרא דתחת אשר עינה הוי נתינת טעם על ולו תהיה, שמשו"ה מחויב לישאנה בעל כרחו, ומדסמכי' גם לחמשים כסף ולא נכתב בסיפא דקרא ממש בתר לא יוכל לשלחה, ידעינן מזה שקאי גבי חמשים כסף נמי ולדרשת אביי, וזהו באמת כוונת רש"י שכתב, גבי חמשים כסף כתיב, היינו דהו"ל למיכתב בסיפא דקרא ממש, ומדנכתב בסמוך קצת לחמשים כסף מכלל דקאי נמי ע"ז, ולפי"ז יש מפשטות הכתובים ראיה ברורה דלא כרעק"א, ותחת אשר עינה הוא נתינת טעם למה דוקא באנוסה מחויב לישאנה ולא במפותה, היינו משום שציער ועינה אותה, וממילא שגם במפותה קטנה דאין לה צער, אין חיוב נמי לישאנה בע"כ:

הן אמנם מדברי התוס' היה נ"ל להוכיח דתחת אשר עינה לא הוי טעם על ולו תהיה לאשה, דלעיל (ד"מ ע"ב) בתוד"ה מהר ימהרנה לו מדעתו הקשו דא"כ ולו תהיה לאשה האמור גבי אונס נדרוש נמי לו מדעתו, ואי נימא דתחת אשר עינה הוי נתינת טעם למה שמחויב לישאנה בע"כ, א"כ היאך אפשר לומר דלו מדעתו, דא"כ היאך שייך לפרש עליו סיפא דקרא דתחת אשר עינה, ומה נתינת טעם הוא זה, וכי תחת אשר עינה והוסיף בחטא יהיה יוכל לעכב הנשואין, אע"כ דתחת אשר עינה לא הוי נתינת טעם על ולו תהיה, אמנם בכ"ז לא שבקינן פשטות הכתובים שאי אפשר לפרשם כ"א באופן זה מפני קושית התוס', ובשגם שאפשר לדחוק דבאמת לזה נתכוונו התוס' בתרוצם בגליון דמשמעות הקרא דרש ע"ש:

ובר מן דין תמוהים לי דברי רעק"א, אשר נסתרים הם ממ"ש הוא עצמו בחדושיו לעיל (דמ"א ע"א) דמאנס את הקטנה אין בה עשה דולו תהיה לאשה ואפילו לרבנן דר"מ דלא דרשי ולו תהיה במהוה עצמה, ואפילו לקטנה יש לה קנס, מ"מ לענין הקנס דשותה בעציצו דרשי נמי רבנן ולו תהיה במהוה עצמה ולמעוטי קטנה ע"ש, והבאתי זה לעיל בחדושיי, וא"כ איך ס"ד דבקטנה מפותה יהיה מחויב לישאנה, א"כ יהיה בדין זה מפותה חמור מאונס, והא ק"ו הוא דמפותה לא עבר על דעתה כדאיתא לעיל (דל"ט ע"ב) ועוד דנהי נמי דפיתוי קטנה הוי אונס כיון דבאונס ממש אין מחויב לישאנה בקטנותה, אלא שאפשר לומר דכוונתו הכא, היינו שמחויב לישאנה אח"כ כשתגדיל, אבל בקטנותה איה"נ שפטור מלישא אותה, אלא שאם פיתה בקטנותה ואי נימא דפיתוי הוי אונס מחויב לישאנה כשתגדיל, ואף שגם בזה ספוקי מספקא לי' לרעק"א לעיל שם באונס ממש בקטנותה אם מחויב לישאנה כשתגדיל, אי אמרינן כיון דבשעת פתוי קטנה היא ולא חל עליו העשה וכיון דאידחי אידחי ע"ש, אכן אנכי בחדושיי הארכתי להוכיח שם דבכה"ג דלא שייך לומר כיון דאידחי אידחי ע"ש מילתא בטעמא, ולפי"ז שפיר לדידן היה אפשר לקיים שני הדינים של רעק"א היינו דבקטנותה ממש אין מחויב לישאנה, אבל אח"כ לכשתגדיל, כמו שבאונס ממש מחויב לישאנה כשתגדיל, כן נמי במפתה קטנה, ובזה היה אפשר נמי להצילו ממה שהקשה עליו הרש"ש בדין דלעיל, דמאנס את הקטנה אין בו עשה, דא"כ איך היה ס"ד דהתוס' לאוקמי בקטנה הא קתני סיפא דהאונס שותה בעציצו וע"ש שכתב דמדברי התוס' הוי סתירה נגלית לדין זה, ולמ"ש י"ל דהאונס שותה בעציצו היינו לאחר שתגדיל, ואם כי על דברי רעק"א עצמו אין זה תירוץ, דהא איהו ספוקי מספקא גם לכשתגדיל אם מחויב לישאנה, מ"מ אנן לדידן אפשר היה לקיים דין דלעיל, אבל בדין זה שכתב דפיתוי קטנה הוי אונס נמי לענין שמחויב לישאנה, לענ"ד נראה מפשטות הכתובים דלא כוותי' ודו"ק:

בתוד"ה ר"ש פוטר כו' תימה לר"י דאפילו דהלואה גופי' לא מיחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי כו'. בכדי ליישב קושיתם, ראיתי לבאר בזה עיקר הדין דיחוד כלי אם הוא אליבא דכו"ע, וגם אפילו למאן דסובר דבעינן יחוד כלי, אם היחוד צריך להיות לחלוטין לגמרי, או אפילו כשיחדו רק בתורת משכון נמי מהני, והנה התוס' בסמוך בע"ב בד"ה מאי לאו כתבו בפשיטות דכשנתנו בתורת משכון מהני ע"ש, אמנם מסוגיא דב"מ (דמ"ח ע"א) יהיה לכאורה ראיה עצומה דלא כתוס', דהא קאמר התם דלהכי לא אהדר לתשומת יד משום דלא מיחסר משיכה, ולא קנה לאותו הכלי שייחדו להכי אין מחויב להחזירו, ובשלמא אי אמרת דיחוד בתורת משכון לא מהני לענין קרבן שבועה, וא"כ בע"כ דהיחוד דקרא היינו כשיחדו לגמרי לחלוטין, והתביעה וההכחשה הוא רק על גוף הכלי ולא על מעות ההלואה, להכי שפיר דלא אהדר לתשומת יד משום דאותו כלי חסר משיכה ולא קנה אותה, אבל אי נימא דיחוד בתורת משכון נמי מהני, והיחוד דקרא היינו בתורת משכון, א"כ בע"כ שהתביעה וההכחשה הוא על המעות ולא על הכלי, דהא הכלי אינה שלו רק לבטחון המעות, וכ"כ ההפלאה לקמן דבתורת משכון אי אפשר לומר דהתביעה הוא על הכלי, וא"כ מה שייך לומר משום דלא מיחסרא משיכה, כיון דאין דנין על הכלי, ועוד דאטו גם המעות א"צ להחזיר, דלא מיהדר קרא להחזירו, אע"כ דקרא מיירי בע"כ לענין גוף הכלי, והיינו משום דבתורת משכון לא מהני יחוד, וביותר יש לתמוה על הקצוה"ח (סי' ע"ב) שרוצה לפרש דהך סוגיא גופא מיירי שהיחוד היה במשכון ע"ש, ובמח"כ אין שום תקנה לזה, דא"כ מאי קאמר משום דמיחסרא משיכה:

ובכדי ליישב הסתירה העצומה הזאת על תוס' דבסמוך, נ"ל לומר דבר חדש ונכון בעזה"י, דהנה כבר הבאתי קושית התוס' כאן על רש"י דפוטר משום שאין משלם קנס עפ"י עצמו תיפוק לי' דבעינן יחוד כלי, והנ"ל לתרץ קושיתם, דהא יש להבין באמת ר' יוחנן דס"ל בב"מ מעות קונה, היאך יפרש איהו לקרא דלא מיהדר לתשומת יד, ואטו ר' יוחנן אקרא פליג, ועוד דמאי מייתי התם בב"מ להוכיח מדרב חסדא ומשום דבעי יחוד כלי, הא גם בלא רב חסדא קרא גופא קשה, דמתחלה חשיב גם לתשומת יד, ומ"ט לא הדריה בקרא דהישבון, ובלא רב חסדא איך יתורץ קרא, וי"ל שמעצם הקרא אין ראיה לדר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת, דאדרבה לר' יוחנן יתיישבו הכתובים באופן טוב יותר, דהכי הם סדר הכתובים, וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד גו', זהו ענין החטא, והכא נכתב גם תשומת יד, ואח"כ כתיב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה גו', זהו מצות ההשבה, והכא לא הדר לתשומת יד, ואח"כ כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר גו' ואת אשמו יביא גו', זהו ענין חיוב הקרבן, והכא איתרבי גם תשומת יד מריבוי דאו מכל, והנה לרב חסדא דס"ל דלקרבן שבועה בעינן דוקא יחוד כלי, ואי לא לא מחייב, וכיון שהקרא מיירי בע"כ ביחוד כלי, א"כ התביעה והכחשה הוא על הכלי ולא על הממון, ולזה שפיר קשה למה לא מהדר קרא גם לתשומת יד בקרא דהישבון, אע"כ דבא לאורויי דלפעמים אין חיוב על תשומת יד, דהיינו היכא דלא משך, ולאשמועינן דמעות אין קונה, והא דמרבה אח"כ לתשומת יד מרבוי דאו מכל, מיירי בנטל וחזר והפקידו וכמ"ש רש"י, ושפיר הוכיח רבא מזה כר"ל, וכ"ז הוא דוקא לרב חסדא דלדידי' קרא מיירי בע"כ ביחוד כלי, אבל אי נימא דלא כרב חסדא וגם בלא יחוד כלי חייב קרבן שבועה, אז מיירי קרא בלא יחוד כלי, ולא יקשה כלל מ"ט לא הדר קרא לתשומת יד, דהנה בתורת כהנים (פ' ויקרא) למד מהאי קרא, דבעינן שישיב את הגזילה קודם שיביא את האשם, והוא מדסידר מצוות ההשבה קודם מצות הקרבן, ועוד מדכתיב בקרא דוהשיב והיה כי יחטא, וע"ז כתב התו"כ והיה מיד, ופי' הגאון מלבי"ם דהכי כוונתו, דדעת חז"ל שלשון יהיה מורה על התכיפות ולמד מכאן דמיד שיכיר חטאו יקיים מצות ההשבה קודם שהביא את אשמו ע"ש, וכיון דבקרא דהישבון מתנה לתנאי כזה שיקיים ההשבה קודם, לזה לא מצי למיכלל תשומת יד בהך קרא, דכיון דמיירי בלא יחוד כלי, ובע"כ שהתביעה וההכחשה דקרא, היינו על המעות של ההלואה, ובהלואה אם עוד לא הגיע זמן הפרעון די בשמודה וישלם לאח"ז כשיגיע זמן הפרעון וכמ"ש בהתוה"מ שם, והשתא מיושבים הקראי שפיר, דאילו לרב חסדא קשה מ"ש עושק דהדר קרא, הא התם נמי מיחסר משיכה, וצריך לדחוק דמיירי בנטלו וחזר והפקידו, ואילו למ"ש מיושב טפי, דבגזל, עשק, פקדון ואבידה שמחויב תמיד להחזירו תיכף, דגם בעשק נמי אין שייך לומר שלא הגיע זמן הפרעון עוד, דאם לא הגיע הזמן דגמר מלאכה אין מחויב לו עוד מאומה, דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף ולא שייך למיקרי עשק, ומיד כשכלה המלאכה הרי מחויב לשלם, להכי כל הני הדר קרא לאשמועינן שצריך להביא גזילו קודם אשמו, משא"כ תשומת יד דלפעמים יכול להביא הקרבן קודם שהביא גזילו והיינו בלא הגיע זמן הפרעון, להכי לא הדרי' קרא, כי פה התנה התנאי שמיד ישלם, וכל שאין משלם מיד לא הזכיר בקרא זה, וברור אצלי שזהו סברת ר' יוחנן, דאיהו יפלוג על רב חסדא, ויתיישב הקרא כפשוטו, ולפי"ז גם ר"ש נמי דאיהו סובר כר' יוחנן דמעות קונה וכמ"ש בב"מ (דמ"ז ע"ב) אליבא דר"ש לא קאמינא דמשיכה מפורשת, איהו נמי לא מצי לפרש כרב חסדא, דא"כ יהיה מוכח מזה דמעות אין קונה, ובע"כ שיפרש כר' יוחנן ויפלוג על רב חסדא, ולפי"ז לק"מ קושית התוס', דהא הכא אליבא דר"ש קיימינן ואיהו סובר דלא בעינן יחוד כלי, ואין להקשות דהא בב"מ שם דמ"ח, קאמר לר"ש דמרבינן מרבוי דאו מכל תשומת יד להישבון, ולמ"ש לא שייך כלל גבי תשומת יד לכללו בהדי הנך, די"ל דמשו"ה גופא לא כללו בהדי הנך, משום דהתם אשמועינן דהשבת גזילה קודם ולא שייך גבי תשומת יד, ורק דמרבה לו הכא מקרא זה דאפ"ה הישבון מיהא בעי לאח"ז, ועוי"ל דר"ש לא קאמר דהרבוי הוא להשבון, דר"ש סתם קאמר דמרבינן האמור למעלה למטה, ורק רב הוא דמפרש דהיינו להישבון, ובדר"ש נוכל לומר דלא מרבי כ"א לקרבן, דבהכי מיירי קרא דאו מכל, ולא להישבון, וכ"ז ברור, וארווחנא ליישב בזה שיטת הרמב"ם (בפ"א משבועות) שלא הזכיר דבעינן יחוד כלי לענין קרבן שבועה, וכולם תמהו עליו שזה נגד סוגיא דב"מ, ולדברינו יבואר, דלדידן דפסקינן כר' יוחנן דמעות קונה אי אפשר לפרש קרא כרבא, דלהכי לא אהדר משום דמיחסר משיכה, ובע"כ לפרש כמו שפירשתי לר' יוחנן, וא"כ שפיר מוכח דלא בעינן יחוד כלי:

ואמנם אחרי כל האמור יוגדל הקושיא גם על מ"ש התוס' בסמוך, דיחוד בתורת משכון נמי מהני, והא מסוגיא דב"מ מוכח להיפך, דאי כשיטת התוס' א"כ אפילו לרב חסדא נמי אין ראיה דלהכי לא אהדר קרא משום דמיחסר משיכה, הא שפיר נוכל לומר דיחוד דקרא מיירי בתורת משכון, וא"כ הוי התביעה וההכחשה על המעות ולא על הכלי וכנ"ל, ולהכי לא אהדר משום דבתשומת יד אין שייך. התנאי דהשבת הממון קודם להבאת הקרבן, אע"כ דבתורת משכון לא מהני יחוד, והנה בחדושי רעק"א הוכיח נמי דבע"כ שהיחוד הוא לחלוטין ולא בתורת משכון, דאי לשעבוד בעלמא, הא לשעבוד לא מהני משיכה וכמ"ש הר"ן רפ"ו דשבועות ולדבריו משמע דלמ"ד מעות קונה נוכל שפיר לומר דהיחוד הוא רק לשעבוד בעלמא, ואי נימא כן היה מיישב מ"ש התוס' דבתורת משכון, דהיינו משום דאליבא דר"ש קאי הכא, ור"ש לטעמי' דמעות קונה, אבל בסוגיא דב"מ דמוכחינן כר"ל דמשיכה קונה, בע"כ שהיחוד הוא לחלוטין, דאי לשעבוד בעלמא לא מהני משיכה, אכן תי' זה אין נוח לי כלל, דא"כ קשה טובא על רבא שמוכיח מזה כר"ל דבעינן משיכה דוקא, נהי דהשתא דאוכחינן כר"ל דמעות אין קונה, מוכח דהיחוד הוא לחלוטין, אבל מנ"ל להוכיח כזה, שמא כר' יוחנן דמעות קונה והיחוד הוא בתורת משכון, והא דלא אהדר קרא, היינו משום דבקרא מתנה דישיב הגזילה קודם וזה לא שייך בתשומת יד, ואיך שייך להביא ראיה מזה כר"ל, כיון שהראיה לא יוכל להיות כ"א אחרי שנדע דמשיכה קונה, וע"ז גופא אנו דנין, ועוד הא תי' התוס' כאן הוא אפילו לרבנן דפליגי אר"ש, דאי לר"ש לא הוו מקשו כלל קושיתם ועמ"ש המהרש"א:

ומה שנ"ל בישוב שיטת התוס' דסברי התוס' שאין סברא לומר דהני אמוראי דס"ל מעות קונה יפלגו עם רב חסדא, דהא רב חסדא עצמו נמי סובר דמעות קונה וכמ"ש בב"מ שם בתוד"ה נתנה לסיטון, אלא כו"ע סברי כרב חסדא דבלא יחוד כלי לא מחייב קרבן שבועה, ואפ"ה קראי יתיישבו כהוגן כמ"ש, דהיחוד דקרא היינו בתורת משכון שגם יחוד כזה מועיל, והא דלא הדרי' קרא לתשומת יד משום דכיון דהיחוד לא היה כ"א לשעבוד בעלמא, א"כ בע"כ דהתביעה הוא על הממון, ובקרא דוהשיב דרצה ללמדנו בזה דהשבת גזילה קודם להבאת האשם, לא מצי למיכלל גם תשומת יד, דאצלו לא שייך תנאי זה וכמ"ש, אכן כ"ז הוא למ"ש בתו"כ דמקרא זה נדע דהשבת גזילה קודם, אבל רבא לשיטתו אזיל דח"ל בב"ק דק"י, דדין דהשבת גזילה קודם ילפינן מקרא דכאשר יכפר ע"ש, וא"כ קרא דוהשיב לא אשמועינן זה, ולכן לשיטתו לא מיתרצי קראי, דמ"ט לא אהדר קרא, אם לא שיאמר כר"ל דבעינן משיכה דוקא, ואז ע"כ שנאמר דהיחוד הוא לגמרי בתורת קנין גמור, דאי למשכון לא מהני משיכה, והא דלא מיהדר בקרא דוהשיב אע"ג דקרא מיירי בע"כ כשיחד לו דאל"ה לא מחייב קרבן שבועה לאשמועינן דלפעמים א"צ, והיינו היכא דלא משך ולאשמועינן דמשיכה דוקא קונה וראיית רבא אינה משום דרב חסדא, דדין דרב חסדא שפיר נוכל לאוקמי גם אליבא דמ"ד דמעות קונה וכמ"ש, ורק ראיתו הוא משום דאי נימא דמעות קונה לא מיתרצי קראי, וכ"ז הוא לרבא לשיטתו דוקא מוכח כן, דבאופן אחר לא מיתרצי קראי, אבל אנן לדידן שפיר מוקמינן קראי כהתו"כ, ואין מוכח מכאן שדוקא משיכה קונה, ואדרבה מוכח להיפך דהיחוד לתורת משכון נמי מהני וא"ש דברי התוס' במ"ש דיחוד בתורת משכון מהני, וגם מה שהקשו כאן ניחא נמי, דודאי גם לר"ש ור' יוחנן בעינן יחוד כלי, ואלא דא"כ יוחזר הקושיא על הרמב"ם דלא הצריך יחוד כלי, הא למ"ש כו"ע סברי הכי, וכ"ש דקשה טפי למ"ש הרמב"ם בפיה"מ לב"ק דדין דהשבת גזילה קודם ילפינן מקרא דכאשר יכפר כרבא, ולא שייך כל התרוצים דלעיל, ואפשר לומר דהרמב"ם לא יפרש כרש"י, דמשו"ה מוקי רב חסדא ביחוד כלי משום קרבן שבועה, אלא כמ"ש הר"ח, דמשום דכתיב והשיב את הגזילה דמשמע הידוע, לומר שנתייחד כלי, והדר בעיניה, דאי בהלואה גרידתא, הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה ניתנה, אבל קרבן שבועה לעולם חייב אפילו בלא יחוד כלי ע"ש, אלא דאכתי אין מדוקדק, דא"כ היאך יתורצו קראי להרמב"ם, בשלמא למ"ד דסובר מעות אין קונה א"ש וכראיית רבא, אבל לרמב"ם שפוסק כר' יוחנן איך יפרש מ"ט לא אהדר, ואם כי אין בידי לפרש הכתובים לשיטת הרמב"ם, מ"מ קושיא על הרמב"ם לא אדע ג"כ, דהא גם לר' יוחנן ולר"ש קשה היכי יתרצו הם, ואפילו לר"ל דסובר משיכה קונה, מודה דלר"ש מעות קונה, ויקשה גם לר"ל אליבא דר"ש קראי הללו, וא"כ כמו שיתרץ ר"ל אליבא דר"ש, ה"נ נתרץ אנן אליבא דר' יוחנן ורמב"ם, זולת למ"ש לעיל מצינן לומר דטעם דר"ש ור' יוחנן משום דס"ל כהתו"כ, אכן הרמב"ם דלא ס"ל הכי שפיר יקשה וצ"ע:

והנה בפנ"י לב"מ שם כתב, דלענין קרבן שבועה לא בעינן יחוד כלי אפילו לרב חסדא, דאל"כ למה כתב לתשומת יד בקרא קמא, אע"כ דלענין קרבן שבועה לא בעינן יחוד כלי, אלא הא דלא הדר קרא לתשומת יד היינו בקרא דהישבון ע"ש, ולא ירדתי לס"ד בזה, דא"כ מאי מוקי רב חסדא דתשומת יד דקרא מיירי ביחד לו כלי, אי לענין קרבן שבועה הא לא בעינן, ואי לענין השבה הא באמת לא אהדרי' קרא כלל ודו"ק בכ"ז:

באו"ד וכאן לא שייך יחוד דמה יחוד שייך בקנס כו', פי' דכיון דאכתי ליכא שום חיוב על מה מיחד לו, ובמה יקנה דהא יחוד צריך קנין, ותי' דמיחד לו השתא לכשיתחייב אח"כ וקונה בהנאת מחילת הקנס דהוי כמו מחילת מלוה דמהני לקנין, ובחדושי רעק"א תמה איזה מעשה הקנין היה בזה, ולמ"ש קונה במחילת הקנס, ואמנם בשמ"ק ראיתי שהסביר דלהכי לא שייך יחוד קודם העמדה בדין משום דאי מודה הוי מפטר, ולא אבין לפי"ז מאי מקשו התוס' דלמה לו לרש"י הטעם שאינו משלם קנס עפ"י עצמו ותיפוק ליה מטעם יחוד, כיון דיחוד גופא הוי מטעם דאי מודה מיפטר, וא"כ הוצרך לר"ש טעם זה, הוי יחוד מעליא:

באו"ד אבל רבנן אית להו דאדם מקנה דשלב"ל כו', וי"ל למה לא משנו דלרבנן דפגם ובושת קא תבע, ומיגו דמהני היחוד על בשת ופגם דממונא הוא מהני נמי על הקנס וכהך דינא דקני את וחמור, וצ"ל דמכאן יהי' ראיה דהתוס' לא סברי כהך דעה דקנה בשתיהם, אלא דלא קנה כלל, או דקנה רק הראוי לקנין כדאידך שני השיטות המוזכרות במרדכי ובחו"מ סי' ר"ג, ואפילו נימא שלגבי שאר דברים יסברו התוס' דמיגו דמהני אזה מהני נמי אזה, מ"מ לגבי דשלב"ל כיון שלאו בר קנין הוא לא מהני המיגו וכמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ג חלוק זה, ועכ"פ אחת משתי אלו יש להוכיח, או שהתוס' לא ס"ל כלל המיגו, או שעכ"פ לגבי דשלב"ל לא מהני וכסמ"ע ודו"ק:

בתוד"ה או דילמא כו' משמע מתוך פירושו דפשיטא לי' לאביי דבעמד בדין הוי ממון לשלם עפ"י עצמו או להורישו לבניו דמאי שנא כו' ע"ש שהרבו להקשות על שיטת רש"י, אכן היסוד לכל הקושיות שהקשו עליו הוא מחמת שהבינו בדעת רש"י, דדין דהורשה והודאה שווין, וכמו דלענין הודאה סובר רש"י דלאחר העמדה בדין הוי ממונא שלא יוכל שוב להודות וליפטר, ה"נ לענין הורשה לאחין הוי ממונא דמאי שנא, ולענ"ד א"א לומר כן שרש"י יסבור דאביי פשיטא ליה שגם להורישו הוי ממון לאחר העמדה בדין אחרי שמפורש במתניתין בדברי ר"ש דלענין הורשה לא הוי ממון עד שגבה וכמ"ש לא הספיקה לגבות כו' הוי של עצמה, וא"כ מהיכא תיתי נוציא כוונת המשנה מפשוטה, אלא שרש"י סובר דענין הורשה והודאה אין תלוי כלל זה בזה מתרי טעמי, חדא, נוכל לומר ולחלק בין הורשה להודאה, דלענין הודאה שפיר הוי ממונא לאחר העמדה בדין, דהא מה דקודם העמדה בדין יוכל להודות וליפטר, היינו מטעם דבעינן אשר ירשיעון אלקים ולא מרשיע את עצמו, ולהכי אחר שכבר עמד בדין ונתחייב ע"י עדים לא מיקרי שוב מרשיע את עצמו ואינו מועיל הודאתו, אבל לטעם דהורשה דבעינן שהמעות היו שלו מעולם ואז יוכל להורישם וכמ"ש רש"י בכל הסוגיא, וכ"ז שלא היה המעות בידו אע"ג דשם ממון יש עליהם ומיקרו ממון, מ"מ כיון דמעולם לא זכה בהן עדיין אין בו כח להורישם, וא"כ מה יועיל העמדה בדין, דבשלמא לענין הודאה דהחסרון הוא משום דבעינן אשר ירשיעון אלקים, ובהעמדה בדין שפיר מתוקן חסרון הזה, אבל לענין הורשה הוי החסרון משום המעות כאילו שלא היו שלו מעולם לא יוכל להורישם, וזה אין מתוקן גם בהעמדה בדין, ואע"ג דבמתניתין פרש"י דמשו"ה קודם העמדה בדין לא יוכל להורישם משום דאי בעי מודה ומיפטר, הרי דתלי דין דירושה בדין דהודאה, היינו דוקא לרבנן דס"ל דלאחר העמדה בדין הוי ממון אפילו להורשה, ובע"כ דסברי דלא בעינן שיזכה בהמעות ויהיו בידו, וא"כ לדידהו בע"כ הוי החסרון מהא דקודם העמדה בדין לא יוכל להוריש, משום דאי בעי מודה ומיפטר, אבל לר"ש דסובר שגם לאחר העמדה לא יוכל להוריש, היינו משום דס"ל דמעות שלא היה בידו מעולם לא יוכל להורישם, ובזה גופא יפלגו ר"ש ורבנן, דרבנן סברי דגם לענין הורשה לא בעינן שיהיה המעות מכבר בידו, ור"ש סובר דלענין הורשה בעינן דוקא שהמעות יהיו בידו בפעם אחת, וחסרון זה לא יוכל לתקן גם בהעמדה בדין, ולהכי סובר דכ"ז שלא גבה לא יוכל להוריש, ואין להקשות דלפי"ז גם במציאה ומעשה ידיה נמי לא יהא יוכל להוריש כיון דגם בזה לא היו המעות בידו בשום פעם, ואמאי קתני במתניתין מעשה ידיה ומציאתה אעפ"י שלא גבתה הרי הן של אחים, די"ל דמה דקתני במתניתין דמע"י הוי של אחין, רק לרבנן הוא דאמרי הכי, דבמע"י לא בעינן העמדה בדין, ולא גבתה דנקיט הוי פירושו, קודם העמדה בדין, ולא נקיט בהדיא מע"י ומציאתה קודם העמדה בדין, היינו משום דבמציאה לא שייך כלל לשון העמדה בדין דעם מי תעמוד, אבל לשון גבתה שייך מיהא, דהגבהת המציאה הוי כגבייה, אבל לשון העמדה בדין אין סובל כלל במציאה, ואע"ג דלקמן בגמ' דמ"ג פריך מציאה ממאן גביא ומשני דמציאה דומיא דמעשה ידיה קתני, וא"כ הו"ל למיתני גם לשון העמדה בדין ולמימר דדומיא דמע"י קתני, מ"מ אפילו אי נימא דומיא צריך למיתני לשון כזה שיהיה קצת סובל, או אפשר משום דסתמא דמילתא גובה מעשה ידיה בלא דינא, משא"כ בשת ופגם אינו בלא דין כיון שאינו קצוב וצריך שומת בי"ד, וכן משמע להדיא מפרש"י דלא גבתה דמתני' היינו העמדה בדין, דז"ל רש"י ולא דמי לקנס דלא הוי ממון כ"ז שלא עמד בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר עכ"ל, ואי נימא דמה דקתני הדין דמע"י הוא של אחים, היינו לאחר העמדה בדין וקודם גביה ואפילו לר"ש קאי הדין, א"כ מאי מערב סברת רבנן דסברי דבהעמדה בדין תליא, ומאי מקשה ולא דמי לקנס דלא הוי ממון כ"ז שלא עמד בדין, דהא איה"נ דהכא מיירי לאחר העמדה בדין, והכי הול"ל דלא דמי לקנס דבעינן דוקא גבייה משום דילפינן מונתן אבל לענין מציאה ומע"י לא שייך זה, והרבה מפרשים נתקשו בבאור הרש"י, ולפמ"ש א"ש דרש"י סובר שודאי ר"ש יפלוג גם אמציאה ומע"י, דלסברתו בקנס דלא יוכל להוריש כ"ז שלא גבה משום דלענין הורשה בעינן שבא המעות לידו בשום פעם וכמ"ש רש"י להדיא כן בדברי ר"ש, דכ"ז דלא מטי לידו לאו ממון הוא להורישו, וטעם זה שייך נמי במציאה, דמה יועיל דממונא הוא מ"מ כיון דלא מטי המעות לידו לא יוכל להוריש, והא דקתני דמע"י הרי הם של אחין היינו לרבנן דס"ל בקנס קודם העמדה בדין לא יוכל להוריש, אבל במציאה יוכל להוריש אפילו קודם העמדה בדין, וע"ז כתב שפיר הטעם דלא דמי לקנס דהתם אי מודה מיפטר, אבל במע"י כיון דלא יוכל ליפטר בהודאה יוכל להוריש אפילו קודם העמדה בדין, ולא גבתה דקתני, היינו פירושו שגם לא עמד בדין, ונקט לא גבתה שיהא סובל קצת גם במציאה וזה נכון, ולפי"ז יהיה פלוגתא דרבנן ור"ש גם בשארי קנסות דלרבנן יוכל להורישם לאחר העמדה בדין ולר"ש לא יוכל להורישם:

ואפילו אי נימא שדוחק לפרש המשנה כן, דר"ש יפלוג גם במציאה ומע"י, אלא נפרש שבמציאה ומע"י גם ר"ש מודה דיוכל להורישם, ואז אי אפשר לומר כסברתנו דטעם דר"ש הוא משום דלא מטי המעות לידו לא יוכל להורישם, ובע"כ לומר דס"ל דאפילו בממון שלא זכה עדיין יוכל נמי להורישם אם אך מיקרי ממון, ולפי"ז יהיה מוכח כתוס' דדין דהורשה תלוי בהודאה, וכיון דממונא הוא להודאה הוי ממונא נמי לענין הורשה, מ"מ כ"ז יהיה בשארי קנסות אבל בקנס דבשת ופגם של מפתה ודאי יסבור דכ"ז שלא גבה לא הוי ממון ואינו תלוי כלל בהודאה, דסברא אלימא יש לחלק ביניהם, דזה ודאי שאפילו לאחר העמדה בדין לא נוכל לקרוא ע"ז השם, שהממון הם שלו בפועל, כיון דאכתי לא היו בידו מעולם, ורק שם הזה נוכל לקרוא שיש לו זכות גמור בהממון, וא"כ בשלמא בשארי קנסות מאי איכפת לן דלא הוי כ"א זכות, מ"מ גם זכות יוכל להוריש, דהאב מוריש כל זכות שלו לבניו, אבל בקנס דאונס ומפתה אם ממון בפועל לא הוי, כ"א זכות, אינו יכול להוריש, דזכות בתו הוא ואין אדם מוריש זכות בתו לבנו, ולהכי דוקא אחר שגבה אותם דאז הוי המעות שלו בפועל ממש יוכל להוריש, אבל קודם הגבייה דשלו ממש לא הוי רק זכות יש לו וזה אין יכול להוריש, ומעתה לא יקשה שוב ממציאתה ומע"י, דמעשה ידיה לאו זכות בתו היא, אלא שהתורה זכתה זה מתחלה לאב, ולא מינה קא זכי, אבל קנס שהתורה חייבה ליתן להנערה ואביה מינה קא זכי וכסברת הרא"ה כאן, ולהכי מיקרי זה שפיר זכות בתו ואינו יכול להוריש, ולפי"ז לא יפלוג ר"ש כ"א דוקא בקנס דאונס, אבל בשארי קנסות יודה גם הוא דממונא הוי ויוכל להוריש גם קודם הגבייה, ואכן דרך הראשין הוא יותר נכון לפי משמעות לשון רש"י בכל הסוגיא דטעם דר' שמעון הוא משום דלא מטי לידו:

ומעתה נבוא ליישב דעת רש"י מקושית התוס', דהנה התוס', יפרשו בכוונת רש"י דלענין הורשה הוי נקל יותר לומר דממון הוא מלענין קרבן שבועה, דהורשה והודאה שווין, ורק לענין קרבן שבועה קא מיבעי ליה אם בעינן עיקרו ממון, אכן באמת רש"י יפרש ההיפך, דלענין הורשה פשיטא ליה דלאו ממון הוא, אע"ג דלענין הודאה פשיטא ליה דלאחר העמדה בדין הוי ממון, היינו משום דהתם אפילו קודם העמדה בדין הוי החסרון משום דמרשיע עצמו, וכיון דלאחר העמדה בדין יתוקן חסרון הזה, להכי פשיטא ליה דממון הוי לענין זה, אבל הורשה דהחסרון הוא לר"ש משום דלא מטי לידו, וחסרון הזה לא יתוקן גם בהעמדה בדין, להכי פשיטא לי' דלענין זה לא הוי ממון, ורק עיקר בעיתו הוא לענין קרבן שבועה, דעיקר החסרון מחיוב קרבן שבועה בקנס קתני במתניתין שאינו משלם קנס עפ"י עצמו, פי' משום דלא מיקרי זה כפירה כיון שגם בהודאתו לא היה מתחייב, וחסרון הזה מתוקן בהעמדה בדין, ולהכי קא מיבעי ליה, אי נימא כיון דחסרון שלו מתוקן בהעמדה בדין מחויב קרבן שבועה, או דילמא בעינן שיהא עיקרו ממון דומיא דפקדון, ומיושב קושיא השניה שהקשו בתוס', דמאי פריך אביי לרבה ממתני' דלא הספיקה, לפרוך לנפשיה, דלמ"ש לנפשיה לק"מ דהוא יסבור דאיה"נ שלענין הורשה לא הוי ממון, ואדרבה דין דהורשה הוא יותר פשיטא ליה מקרבן שבועה כמ"ש, ואפילו נימא דלא מיפשט פשיטא ליה לאביי דלענין הורשה לא מועיל העמדה בדין, מ"מ ודאי שלהיפך נמי לא פשיטא ליה דהוי ממון משום דתלי בהודאה דמה ענין זה להודאה וכמ"ש שאין החסרונות שבזה ובזה שווים ודו"ק, ועיין מ"ש בדבור הסמוך להוכיח כן ממה שאמר רבה בסמוך כי קאמינא ממון הוי להורישו, ושמזה מוכח דבע"כ ג"ז נסתפק אביי אי ממון הוי גם להורשה, דאי לענין זה פשיטא לי' דממון הוי מה משיב לו רבה דכי קאמינא ממונא להורישו, אחרי שזה לא שאל מאתו כלל:

ולפמ"ש שאביי היה יודע דברי ר"ש דמתניתין דס"ל דבעינן דוקא שיגבה ואז יוכל להורישם, אע"ג דלענין כל מילי הוי ממון בהעמדה בדין, ויפרש החלוק שיש בין הורשה לכל מילי, דבהורשה בעינן דמטי המעות לידו, נוכל לומר שבאמת זהו טעם אביי בדר"ש גם לפי המסקנא, ולא הוצרך כלל לטעם דאמר רבה על ר"ש משום ונתן, דלא זכי לו התורה עד שעת נתינה, אלא דטעמו יהיה כנ"ל, ויהיה נ"מ גדולה בין שני הטעמים, דלטעם דרבה אין לאב שום זכייה עד שעת נתינה, ואי תבע לא הוי תביעתו תביעה, ולטעם דאביי הזכות הוי לאב תיכף, ולכל מילי הוי ממון שלו, ורק לענין הורשה לא יוכל להוריש, ובזה יתיישב מאוד סוגיית הש"ס לקמן בע"ב, דמקשה אביי לרבה א"ה ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה, ועיין שם בתוס' שטרחו לפרש איך יהא ניחא לאביי, ולמ"ש א"ש, דבשלמא לאביי דס"ל דיש זכיה לאב גם מקודם וא"כ הוי תביעתו תביעה מעליא והוי לן לחייבו קרבן על כפירתו אי לאו קרא דוכחש דבעינן שיהא עיקרו ממון, אבל לטעם דרבה דקודם נתינה אין לו שום זכיה ואין תביעתו תביעה, דפשיטא דלא מחייב קרבן שבועה מקשה שפיר, דמאי הוצרך למעט מקרא דוכחש משום דאין עיקרו ממון, תיפוק לי' מונתן, דתביעתו לא יוכל כלל לחייבו קרבן שבועה:

והנה גם קושיא השלישית שבתוס' דאמאי איצטריך לשנויי דממונא הוי בשאר קנסות, נימא דבקנס דאונס נמי קאמר ולענין הודאה, נמי יש ליישב כשנדייק בלשון רש"י לקמן בע"ב ד"ה וכי אמר רבה בשארי קנסות ולא מיפטר תו בהודאה ע"כ, וכבר צווחו רבים על סיום דברי רש"י, דמה ענין הודאה לכאן, ונוכל לומר שבזה נתכוון ליישב קושית התוס', והיינו שס"ל באמת שרבה תרתי קאמר לו, בתשובתו שממונא הוא, דלענין שארי קנסות הוי ממונא גם להורישו, ולענין קנס דאונס ששאלת ממני הוי נמי ממון לענין דלא יוכל להודות וליפטר:

ועוי"ל כוונה אחרת עמוקה ברש"י, ובזה יתורץ נמי קושית התוס', דלפמ"ש בחדושינו ריש פירקין ברש"י ד"ה לא הספיקה שכתב שני טעמים, אחד דלאו ממון הוא, ושנית, מטעם דאין מוריש זכות בתו לבנו, והיינו משום דטעם הראשון לחוד אין מספיק, דזה הוי רק טעם לענין שלא יוכל להוריש עצם הממון, אבל עכ"פ אותו הזכות שיש לאב לתבוע אותו בדין, למה לא יוכל להוריש זכות זה לבניו שהם יעמדו ויתבעו ממנו בדין אחרי שהחב יוכל להוריש כל זכות, ושע"ז הוצרך עוד לטעם דאין מוריש זכות בתו, ולפי"ז בשאר קנסות דלאו מבתו קא זכי שפיר יוכל להורישם גם קודם העמדה בדין, דנהי דהממון גופא לא יוכל להוריש, אבל עכ"פ הזכות יוכל להוריש, והבנים יעמדו מעתה לתבוע אותו בדין ע"ש בארוכה, ולפי"ז היה קשה ליה לרש"י מסוגיא דהכא, דמאי קאמר רבה דכי קאמינא דממון הוי להורישו לבניו בשארי קנסות, הא בשארי קנסות לא בעינן כלל שיהא ממון לענין הורשה, דאפילו בקנס גמור נמי יוכל להוריש עכ"פ הזכות שיש לו, וכיון דלאחר העמדה בדין יש לאב זכות דלא יוכל עוד להודות, יוכל להוריש זכות זה לבניו, והנה בב"ק (דף ע"ב ע"א) בתוד"ה סיפא הוכיחו באמת מכאן דלענין שאר קנסות בעינן נמי דוקא ממון להורישו, אבל קנס לא יוכל להוריש, אבל לשיטת רש"י דלעיל קשה, וע"ז תירץ רש"י דכוונת רבה הוא לאשמועינן חדוש גדול, דמצד הסברא הוה אמרינן, דבשלמא הזכות לעמוד בדין ולתבוע יכול שפיר להוריש לבניו, אבל הזכות שהיה לו לאחר העמדה דלא יוכל שוב להודות וליפטר, לא יוכל להוריש זכות זה לבניו, כיון דהבנים הם תובעים חדשים, ולגבייהו הוי מרשיע את עצמו, ולא יוכל להוריש לבניו יותר מכפי זכות שהיה לו, וכמו שבדידיה גופא בתחלת התביעה היה יכול להודות, כן נמי לגבי בנים כיון דהם הוו תובעים חדשים לא יחויב בהודאה, לזה אשמועינן רבה דממון הוי להורישו, פי' שמוריש להם כממון גמור, דכמו שאילו היה מורישם ממון גמור לא יפטר בהודאה, כן ה"נ כיון דבחיי האב כבר עמד בדין, אינו נפטר בהודאה גם אצל בניו, ולזה הוסיף רש"י כאן ולא מיפטר תו בהודאה, לומר שחדוש רבה הוא דממונא הוי דלא מיפטר תו בהודאה גם לגבי בניו אע"ג שהם תובעים חדשים, ולא קשה תו קושית התוס' דלימא דממון הוי לענין הודאה, דאיה"נ דגדולה מזו אשמעי' שאפילו לגבי הבנים לא יוכל להודות ולמיפטר, כ"ש לגבי דידיה גופא שכבר עמד עמו בדין וחייבוהו בי"ד:

ובדברינו יתורץ גם קושיא הראשונה דלרש"י צריכין למחוק הגרסא דמודה בקנס פטור, דלבד שלא נצרך למחקו, אלא אדרבה לגירסא הזאת יהיה מרווח ביותר, דלכאורה קשה כיון דאביי לא בעי מיניה כ"א בקנס דאונס ומפתה, ולמסקנא דרבה דאמר דממונא הוא הוי רק בשאר קנסות, א"כ לא השיב לאביי על שאלתו כלל, דהוא בעי מיניה בקנס דאונס ואיהו השיבו לענין שאר קנסות, אבל לגירסא הזאת א"ש, דאביי שאל תרתי, איך הדין בקנס לאחר העמדה בדין לענין קרבן שבועה, וגם לענין מודה ומיפטר, פי' לא אם יוכל להודות בדידיה גופא, כי ע"ז ודאי אין שום ספק דפשיטא דכיון שכבר עמד בדין לא יוכל עוד ליפטר ע"י הודאה, אלא נסתפק אם אח"כ הוריש זה לבניו, והבנים הם תובעים חדשים אי נימא שיוכל להודות וליפטר, ובאשר צד הבעיא ראשונה דלענין קרבן שבועה שייך שפיר גם בקנס דאונס, להכי נקיט אביי בלישניה אנסת ופיתית, להורות שהספק דחיוב קרבן שבועה שייך שפיר גם בקנס זה, אבל איה"נ דבעייתו השניה לא שייך בקנס דאונס, דקנס זה לא יוכל כלל להוריש, ורק בשארי קנסות הוא מיבעי ליה דיוכל להורישם, אם יוכל למיפטר בהודאה אצל בניו, ויהיה פי האיבעיא כן, או דילמא קנס הוא, פי' שעיקרו קנס, ולא חייב קרבן שבועה, ואי מודה ומיפטר, פי' בשאר קנסות אם הוריש לבניו אם יוכל להודות אצלם, וע"ז פשיט ליה דכי קאמינא ממון הוי להורישם בשאר קנסות, והוסיף רש"י דלא מיפטר תו בהודאה, פי' שפשיט לו בזה על שאלתו, דממונא הוי עכ"פ לענין זה דלא מיפטר בהודאה גם אצל בניו ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בעז"ה:

באו"ד דפשיטא ליה לאביי שהוא ממון לכל שאר דברים אם עמד בדין לשלם עפ"י עצמו או להורישו לבניו כו', קשה טובא דא"כ איך אמר אח"כ כי קאמינא להורישו לבניו, והלא זה לא שאל מאתו כלל ואיך יפשוט לו על דבר שלא שאל מאתו, ובע"כ שגם בזה היה ספק לאביי אם הוי ממון נמי להורישו, וכן משמע מלשון ומודינא לך לענין קרבן שבועה, דאביי מספקא ליה גם להורישו לבניו אי הוי ממון והוא לא מודה לו כ"א לענין קרבן אבל להורישו הוי ממון ודאי, ועיין בספר מג"ש, ולפמ"ש בדבור דלעיל, דבע"כ לשיטת רש"י גם בזה נסתפק אביי אי הוי ממון נמי לענין הורשה ניחא זה:

בגמ' המית שורך את עבדי כו', מכאן נ"ל ראיה למ"ש התומים בסי' צ"ה דאפילו לדעת הרמב"ם דכל תביעה הבאה מחמת קרקע הרי הוא כקרקע היינו דוקא בחפירות קרקע שאפשר לזה למלאות את החפירות ולהכי אע"ג שתובעו ממון, מ"מ כיון שאפשר לזה למלאת את החפירות גופא נחשבת כתביעת קרקע, אבל כשטענו חבלת בעבדי דהוי מעות שלא יכול לתקן וא"א באופן אחר כ"א לשלם במעות, נחשבת כתביעת ממון לכו"ע ע"ש, דאל"ה למה צריך קרא כאן בהמית שורך את עבדי שאין מחויב קרבן שבועה, והא פשיטא שאין כאן דין שבועה כלל, דתביעת החבלה הבאה מכח העבד הרי הוא כעבד ואין נשבעין על העבדים, אע"כ דבהמית את עבדו דעצם העבד לא יוכל שוב לתקן הוי תביעת ממון לכו"ע:

בתוד"ה הפלת את שיני כו' וא"ת מה יחוד כלי שייך כו', ולמה שהוכחתי לעיל בסמוך בתוד"ה ר"ש, דר' שמעון סובר דא"צ כלל יחוד כלי לענין קרבן שבועה אין מקום לקושיתם וע"ש:

באו"ד וא"ת פשיטא דלא מחויב קרבן שבועה על העבדים כו' ואין נשבעין על העבדים ע"ש, מכאן נראה סתירה למה שהעלה התומים בס"ס צ"ה דדוקא פחת קרקע או פחת עבד דקטע לידו ואם נמכר בשוק דמיו מועטים, דמים הללו הוי כקרקע וכעבד, אבל מה דקונסין בשביל החבלה לשלם יותר ממה שנפחת א"כ מה טיבו של זה לגוף העבד עד שיהיה בכלל עבד וקרקע לענין שבועה ע"ש, דלפי"ז מאי מקשו התוס' דאין נשבעין על העבדים, והא מה דעבד יוצא לחירות ע"י הפלת השן או סמיית העין הוי קנס יותר מפחת ההיזק בעצם, וזה אין ענין לגוף העבד לדברי התומים, אע"כ דהתוס' אינם סוברים כסברת התומים:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה