אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף מא:

דף מא.

במתני' ברש"י ד"ה לא הספיקה וז"ל כיון דלא עמדה בדין לאו ממונא הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן אין אדם מוריש זכות בתו לבנו, עכ"ל, והנה זה ודאי שתרי טעמי כתב כאן רש"י, דטעם הראשון דלאו ממון הוא, הוי משום דאי בעי מודה ומיפטר וכמ"ש רש"י עצמו לקמן במתני' בד"ה מת האב, וא"כ מה שהוסיף הטעם דאין מוריש זכות בתו הוי עוד טעם שני, וכ"כ הפנ"י דתרי טעמי הוא, וא"כ צריך ביאור למה הוצרך לטעם השני, ובפשוטו יש לומר משום דטעם הראשון שלא הוי ממון, אין מספיק כי אם על זה שלא יוכל להורישם עצם הממון, דכיון דאי מודה מיפטר לא מיקרי ממונו, אלא דאכתי יקשה נהי דעצם הממון לא יוכל להורישם, אבל למה לא יורישם אותו הזכות שיש לו בזה לעמוד בדין ולתבוע, אותו הזכות גופא יוריש לבניו, שהם יעמדו במקומו לתבוע אותו לדין, וכשיוצא חייב מבי"ד ישלם לבניו, ע"ז הוצרך לטעם השני דאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו, ומשו"ה אין בידו להוריש לבניו אותו הזכות:

ובזה יישבתי קושית התוס' דלעיל (דל"ח ע"ב) בד"ה יש בגר, שהוכיחו מסוגיא הזאת דאין אדם מוריש קנס לבניו, ובב"ק דע"ב בסוגיא דטבח מוכח שאפילו קודם העמדה בדין יוכל להוריש לבניו ע"ש, ולמ"ש ניחא, דבשאר קנסות נהי וודאי שעצם הממון לא יוכל להוריש משום דלא זכה בהם ואי מודה מיפטר, אבל עכ"פ הזכות שהיה לאב לעמוד בדין עם הנתבע, ויוכל להוריש זכות זה גם לבניו, והם יעמדו במקומו, ורק הכא במתניתין משום דזכות בתו הוא לא יוכל להוריש גם הזכות, ולא יקשה ע"ז ממה שאמרה הגמ' לעיל (דל"ט ע"א) יש בגר בקבר ופקע אב, אמאי פקע אב, נהי דאין לו מטעם זכות עצמו, אבל עכ"פ יהא לו מטעם ירושה, דהא בת לאב תוכל להוריש גם הזכות, הנה על תוס' עצמם ודאי דנוכל לתרץ כמ"ש הם עצמם שם בתוס' (דל"ח ע"ב), שאיה"נ דמטעם ירושה יש לו, והא דאמר פקע אב, היינו שזכות עצמו אין לו, ונ"מ כגון שיש לה בע"ח ע"ש בתוד"ה יש בגר, אלא אפילו לרש"י שכתב לעיל דל"ט בד"ה ופקע אב להדיא שגם מטעם ירושה אין לו לאב, כיון דקנס לאו ממון הוא להורישו, ולמה לא תוכל להורישו זכותה עכ"פ ומ"ש מכאן, י"ל דשאני התם כיון שהיא מתה עוד קודם שבגרה ולא היתה ראויה לזכות מעולם, להכי לא יוכל האב לזכות מכחה וכמ"ש התוס' בב"ק (דף ע"ב) בד"ה סיפא תירוץ זה לשיטת ר"י הלבן דבקנס יוכל להוריש, ומקשו ג"כ קושיא הזאת ומתרצי הכי, והא דבעי מעיקרא יש בגר בקבר ודבנה הוי היאך יוכל להוריש, הלא אינה יכולה להורישו כדקאמר בבעיא בתרייתא, ג"ז מקשו שם התוס' ע"ש מ"ש:

ועוד יש לחלק באופן אחר קצת בין קנס דבת לשארי קנסות, דבקנס דבת עיקר הקנס מגיע לה, ורק אבוה מינה קא זכי מכח דכל שבח נעורים לאביה, והבת היא התובעת את הבעל בדין, לא האב, וכמ"ש במתניתין דהכא עמדה בדין, דמשמע שהיא הויא התובעת, דאב אין לו שום זכות גם לתבוע, ולכן אם מתה קודם העמדה בדין אין לו לאב מה להוריש כיון שגם הוא, עצמו אין לו שום זכות לתבוע לדין וכמו שנאריך בזה בסמוך, משא"כ בקנס שהוא עצמו שייך בו והאב הוא התובע שפיר יוכל להוריש לבניו אפילו קודם העמדה בדין, ואם לא עצם הממון, יורשים עכ"פ זכות התביעה, ומיושב קושית התוס' דלעיל:

ועוי"ל דהוצרך רש"י לטעם השני דאין מוריש זכות בתו, לתרץ קושית התוס' ד"ה נערה, דבושת ופגם דממונא הוא לא יוכל להוריש, והנה וודאי שגם בשת ופגם לא יוכל להוריש קודם העמדה בדין אכן לא מטעם דמודה ומיפטר, אלא מטעם השני שהזכיר רש"י, והוא דהנה בקנס ובשת ופגם יש לכל אחד מעלה וחסרון, בקנס יש מעלה שהוא דבר הקצוב, ומיד כשנאנסה נודע סכום חיובו, ואין צורך כלל לעמוד בדין ע"ז, דזיל קרי בי רב הוא הקצבה שקצבתו תורה, ולכן אי לאו טעמא דמודה מיפטר הוי אמרינן שהאב זכה מיד כשנאנסה באותו ממון, כיון דקצובים הם ואין צורך לשום שומת בי"ד, וממילא יוכל נמי להורישם, רק החסרון הוא משום דכל זמן שלא עמד בדין לא שייך לזכות בהן כיון דאי בעי מודה ומיפטר, ואמנם בבשת ופגם הוי מעלה שלא יוכל ליפטר בהודאה, ומצד זה היה אפשר לזכות בהם מיד כשנאנסה, אכן יש חסרון אחר המעכב הזכיה, דהא אין שומתו ידוע ואכתי צריך לשומת בי"ד כמה לשלם, וא"כ מה שייך זכייה בזה טרם שידע השומא הקצובה שיתחייב, ומשו"ה ודאי שבעצם הממון אין לו שום זכיה עדיין טרם יתודע השומא עפ"י בי"ד, ואין לו בזה כ"א הזכות לעמוד בדין עם הבועל, וזה לא יוכל נמי להורישם מטעם דאין מוריש זכות בתו, ונמצא שצדקו שני הטעמים שברש"י, על קנס, כתב הטעם, דלאו ממון הוא, דטעם דאין מוריש זכות בתו, אין מספיק ע"ז, דאי לאו טעם דאינו ממון, לא היה מיקרי זה זכות, כ"א ממון גמור כיון דקצבתו ידוע ומיד היה יכול לזכות, אלא הטעם דאינו ממון משום דמודה ומיפטר, ועל בשת ופגם נהי דממון הוא, מ"מ ממון גמור לא הוי כיון דלא היה יכול לזכותם משום דאין לו קצבה ידוע, ולא היה לו בזה כ"א זכות, והזכות לא יוכל להוריש מטעם דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו, ומיושב נמי קושית השמ"ק על רש"י, הא הטעם דאין מוריש לא שייך כ"א בזכות שנתהוה אחר מיתת האב, אבל כאן דהחיוב נעשה בחיי האב א"כ מיד זכה בו האב, ולפמ"ש א"ש, דהאב נמי לא זכה מיד בהממון משום חסרון הקצבה, ולא היה לו כ"א הזכות לעמוד בדין, וזכות בעלמא לא יוכל להוריש ודו"ק, וכן מיושב נמי מה שהקשה התורי"ד על רש"י דבסמוך ד"ה מת האב, שכתב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד העמדה בדין דאי מודה הוי מיפטר, ודחה זה בתורי"ד דבושת ופגם אינו קנס ואפ"ה תני דקודם העמדה בדין לא זכה בו האב, ולפמ"ש א"ש דבבשת ופגם טעם אחר הוא דלעצמה, משום דזה מיקרי רק זכות בתו ואין אדם מוריש, דטעם זה וודאי לא שייך גבי מציאה, ולכן מבו"פ לא קשה כלל לרש"י, דחלוק גדול יש ביניהם, ועיקר הקושיא הוא מקנס, הא קנס קצבתו ידוע ואפ"ה לא מיקרי ממון עד העמדה בדין, ותי' שגם לקנס לא דמי, דהתם אי מודה הוי מיפטר, אבל כאן גבי מע"י גם טעם זה לא שייך:

ובאופן אחר נ"ל בכוונת רש"י דמ"ש ואין אדם מוריש זכות בתו, לאו טעם אחר הוא, אלא הוא נתינת טעם למה לא הוי ממון להוריש קודם העמדה בדין, דעיקר הטעם הוא משום דקודם העמדה בדין לא הוי ממון להוריש, אבל למה לא הוי ממון, לא ניחא לי' לפרש משום דמודה ומיפטר, שזה אין מספיק כ"א על קנס, אבל בשת ופגם דממונא הוי למה לא יוכל להוריש וכקושית התוס', לזה כתב שהטעם דלא הוי ממון הוא משום דאין מוריש זכות בתו, שזה מספיק גם על בשת ופגם, וביאור דבריו הוא עפמ"ש הכ"מ פ"ב מהלכות נערה לדייק מלישנא דמתני' דקתני עמדה בדין, שהבתולה היא הבעלת דין לתבוע מאת הבועל ואבוה מינה דידה קא זכי מכח הזכות שזכתה לו תורה בבתו דשבח נעורים לאב ע"ש, וממילא דלפי"ז לא הוי ממון לענין הורשה כיון דקודם העמדה בדין לא הויא דאב ואין לו מה להוריש, דהאב עצמו אין לו כ"א לאחר העמדה בדין שאז זוכה מינה, אבל קודם העמדה דאין לו הזכות לתבוע לדין אין לו מה להוריש, והיינו מ"ש רש"י דכיון דלא עמדה בדין לאו ממונא הוא, והטעם דלאו ממונא משום דאין אדם מוריש זכות בתו, כלומר דגם מה שיש לאב אין זה כ"א משום זכות שיש לו בבתו, ולכן כל כמה דלא עמדה בדין לאו ממונא הוא, כיון שהוא לא יוכל לתבוע לדין, וכיון שאמרינן דהטעם דלא הוי ממונא קידם העמדה בדין, משום דאבוה מינה קא זכי ואין לו רשות לתובעו, ממילא אין נ"מ שוב בין קנס לבשת ופגם, דבשלמא אי הוי אמינא דהטעם דלא הוי ממונא הוי משום דמודה ומיפטר, שפיר היה מקום לקושית התוס' דתינח קנס אבל בו"פ מאי איכא למימר, אבל לפמ"ש דהטעם דלא הוי ממונא הוי משום דלאב גופא אין שום זכות קודם, ממילא אין נ"מ, ואפילו בבשת ופגם נמי שייך טעם הזה, ועיין מ"ש לקמן דמ"ו ע"ב במתני' דאב זכאי:

ומתוך מה שכתבנו יצא לנו מבואר טעם הרמב"ם בפ"ב מנערה שכתב וז"ל בת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת או פיתית אותי כו' ה"ז נשבע, והראב"ד חולק לפי שאין תובע כאן שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא וכו', וכתב הכ"מ דטעם הרמב"ם ז"ל משום דדייק ממתניתין דנקטה עמדה בדין, הרי שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין ע"ש, ואכן אי משום הלשון לחוד אין ראיה כ"כ, דמאי חזית לדייק ממתני' דהתביעה בבת, נדייק ממתני' דשבועות ובברייתא דלקמן אנסת ופיתית את בתי דנקטו התביעה אצל אב, וכבר נאמרו בזה כמה סברות שמפרשי לישנא דמתניתין דידן גם לשיטת הראב"ד ועיין בהפלאה, ואמנם היותר נראה דלא רק לשון המשנה לחוד דחקתו להרמב"ם אלא גם קושית התוס', דתינח קנס אבל בשת ופגם מאי איכא למימר, ולא ניחא לי' לפרש כפי' התוס' דמדאתרבו בשת ופגם מקרא דתחת אשר עינה מכלל דאיתקושי להדדי, הא באמת מקרא זה לא ילפינן כ"א דלא נימא חמשים כסף מכל מילי, אבל בשת ופגם מהיכא דנפקא לן לכל חובל דעלמא הוא דגמרינן ליה וכמו שתפסו כמה ראשונים בזה על התוס', עיין בשמ"ק, וכן אין לומר דאיה"נ דבשת ופגם הוי לאחין, ומתני' לא מיירי כ"א בקנס כמ"ש הרמב"ן, דהא מדקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה אעפ"י שלא גבתה מת האב הרי הוא של אחין, מכלל דדוקא מע"י הוו דאחין ולא בשת ופגם, דאל"ה הו"ל למיפלג בדידה, וזה דחקתו להרמב"ם להוציא דינו, דמדאמרינן דבשת ופגם נמי לא מצי להוריש אע"ג דלא שייך בו טעמא דמודה ומיפטר, מכלל דטעמו הוי משום דלאב אין שום זכות לתבוע לדין ומצי אמר לו לאו בעל דברים דידי את, אלא דאבוה מינה קא זכי, ולכן אפילו בבשת ופגם נמי לא הוי ממון קודם העמדה בדין מה"ט, ומינה הוכיח הרמב"ם דבע"כ היא הויא התובעת ולא הבעל, ועמ"ש לקמן דמ"ד ע"ב בתוד"ה המוציא ש"ר מזה ודו"ק:

בתוד"ה נערה תימה כו' עיין מה שכתבתי בדבור דלעיל ליישב קושית התוס':

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה