אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף מא.

דף מ:

בתוד"ה ואצ"ל כו' דתרי תנאי אליבא דר"ש ועוד אומר רשב"א דההיא דלקמן איכא לאוקמי בבת גרים כו', פי' דרשב"א היה קשה לו על תי' התוס', דהתם מיירי בתובעו האב, דאכתי מאי מהני זה, הא הכא אמרינן דגם אי ניחא לי' לאב דלא מהני, וא"כ מאי מהני שהאב תובעו וניחא ליה, דילמא לא ניחא להו לבני משפחה, ולתי' התוס' צ"ל דכיון דהאב תבעו והוא הוציא בתחלה השם רע מסתמא ניחא להו גם לבני משפחה וכן איתא בשמ"ק, אכן הרשב"א לא ניחא לו בדוחק זה, ולכך פירש דמיירי בבת גרים, ולפירושו מרווח ביותר, ולא אבין מה שהגיה הב"ח לכתוב פי' הרשב"א לבסוף בתר ומיהו אי קאי ע"ש, ומשמע לדבריו דלפי' הרשב"א לא נצרך לאוקמי כתנאי אפילו אי ר"ש קאי אמתניתין דהתם ולא אבין אמאי:

באו"ד בסוה"ד ומיהו אי קאי ר"ש אמתני' דשבועות ע"כ תרי תנאי אליבא דר"ש, ולענ"ד לא אוכל להבין דבריהם שכתבו דלר"ש דפוטר במודה בבושת ופגם היה לו למיפטר גם מקרבן שבועה, דהא ע"כ לא קאמר ר"ש זה כ"א בקנס, דההודאה פוטרת מן החיוב, אבל הכא ההודאה לא פטרתו, אלא שההודאה לא תוכל לחייבו מטעם דלא מהימנינן ליה על הודאתו, הא אי הוי מהימנינן לי' על הודאתו היה מחויב לשלם, א"כ הרי הוא כפירת ממון ושפיר חייב קרבן שבועה, והגע עצמך הא בממון גמור נמי לפעמים לא מהני הודאתו, וכגון בהודה שחייב לאחרים ויש לו בע"ח דלא מהימן וכדאמרינן לעיל די"ט, הכי נימא התם דאם תבעו במקום שיש לו בע"ח וכפר ונשבע יהא פטור מקרבן שבועה כיון דלא מהני הודאתו לחייבו אתמהה?, אלא ודאי כיון דהודאתו לא פטר אותו ורק דלא מהימנינן ליה, לא דמי זה לקנס וה"נ דכוותיה, ואפילו לסברת רש"י דלקמן דפטור דקרבן תלוי בהודאה, דבדבר שאם מודה לא מחייב אין כפירתו חשובה כפירה, ולכאורה דלטעם זה היה הצדק כדברי התוס', שגם בכה"ג יהיה פטור, כיון דסוף סוף הודאתו לא מחייב, וממילא שכפירתו אינה חשובה כפירה, אכן באמת גם מזה אין ראיה, דהא שפיר מיקרי כפירתו כפירת ממון, דנהי דאנן לא מהימנינן ליה על הודאתו, מ"מ איהו שיודע בנפשו האמת שפיתה אותה מחויב לשלם לאביה, וא"כ כפירתו מיקרי כפירת ממון, דאטו אנן דמחייבינן קרבן שבועה הוא משום דכפר ולא הודה בבי"ד, הא עיקר החיוב הוא משום דכפר ולא שילם מה שמחויב לשלם, דבשלמא בקנס ליכא עליו שום חיוב במה שיודע בנפשו האמת, רק החיוב הוא ע"י פסק בי"ד שהבי"ד קונסים אותו, ובי"ד לא יוכלו לקונסו בלי הודאתו, והודאתו נמי לא תוכל לחייבו, אבל בנידון דידן נהי דבי"ד אין מחייבין אותו אפילו כשהודה, מ"מ איהו שיודע בנפשו חייב, ולכן היה יכול לשלם מעצמו, וכשכפר ולא שילם שפיר מיקרי כפירת ממון, והנה אח"ז ראיתי בהפלאה שזכר קצת כעין זה וכתב שהתוס' סברי דכיון דלא מהימנינן לי' אינו מביישה כלל, כיון שאנשים אחרים לא ידעו מזה, וגם בהודאתו אינו מהימן א"כ במה מבישה ע"ש, אכן הא תינח בבושת אבל פגם שזהו נזק דאפחתה מכספה, אפ"ה כשאין מהימנינן לי' מ"מ כיון שבעצמו יודע שהפחיתה מכספה, חייב לה נזק, וא"כ מה יענה לפגם, אף שבהפלאה שם כתב נמי בפגם דכיון דלא מהימנינן לי' אינו פוגמה כלל, אכן באמת לא מסתבר לומר כן בפגם וכנ"ל:

והנה ראיתי בשמ"ק כתב לתרץ דהכא מיירי במפתה, ובמפתה לא מהימן מטעם דקא פגים, והתם קתני אנסת ופיתית, ויש לומר דחיוב דקרבן שבועה דקאמר ר"ש קאי רק אאונס, דבאונס יודה ר"ש דהודאתו מחייב כיון דלא פגים ע"ש, ולכאורה קשה לומר כן, כיון דבמתניתין דהתם נקיט שניהם אונס ופיתוי, ועלה קאמר ר"ש דמחויב קרבן, מכלל דגם במפתה קאמר כן, ונראה לקיים דבריו כשנדקדק בלשון המשנה דקתני אנסת ופיתית, ופרש"י דאו פיתית קתני, ואינו מובן הדקדוק אמאי לא קתני הכי להדיא אנסת או פיתית, דכיון דכוונת המשנה, או שתבעו אנסת, או שתבעו פיתית, בשניהם הוי הפלוגתא, אמאי קתני לשון כזה דמשמע שתובעו שניהם כאחד אנסת ופיתית, ולכן י"ל דבאמת מיירי כן שהוא תובעו על שניהם כאחד בחדא תביעה, פירוש דהאב טוען שיודע הוא שבעל את בתו, רק שאינו יודע אם באונס אם בפיתוי, והוא כפר על הכל ונשבע ואח"כ הודה שהיתה באונס, להכי חייב קרבן שבועה, דאילו הודה מתחלה שהיתה באונס היה חייב, והשתא ניחא מה שלא קתני אנסת או פיתית, דאילו קתני הכי הוי משמע ששני תביעות מיוחדות היו, או שתבעו באונס, או שתבעו פיתית, ובאמת אילו תבעו פיתית לחוד לא מחייב קרבן שבועה, כיון דאין הודאתו מחייב, ולכך קתני במתכוון לשון כזה אנסת ופיתית, לומר שלא היתה כאן כ"א תביעה אחת, רק שהתביעה היתה או באונס או בפיתוי, ואח"כ הודה שבאונס, אבל אי הוי התביעה בפיתוי לחוד איה"נ שפטור מקרבן שבועה ונכון בעזה"י:

בגמ' פלגא נזקא ממונא, ופרש"י דמשלם עפ"י עצמו, ובב"ק הוסיף רש"י לכתוב דאי מודה ואח"כ באו עדים לא מיפטר ע"ש, והרעישו שם המפרשים עליו, מי הכריח אותו לפרש במודה ואח"כ באו עדים נמי פטור למ"ד קנסא, שזהו פלוגתא בפ' מרובה, ולא פי' במודה מעצמו ולא באו עדים אח"כ דלכו"ע פטור למ"ד קנסא, ולענ"ד היה נראה דבר חדש דבקנס דפלגא נזקא כו"ע מודים דפטור אפילו בבאו עדים, והפלוגתא שבפ' מרובה אינו כ"א בשאר קנסות, אבל לא בפלגא נזקא, דהא באמת יש להבין בעיקר הטעם דמ"ד מודה ואח"כ באו עדים חייב, מה יוכלון העדים לחייבו אחר הודאתו, דהא התועלת שיש לנו בכל מקום מהגדת עדים, היינו מה שע"י הגדתם יאומת לנו שהמעשה כן היה, וא"כ אחרי שגם מהודאת הבע"ד נודע לנו שהמעשה כן היה ואפ"ה איפטר, מה יועילו לנו שוב הגדת העדים שיהא חוזר וניעור החיוב על ידם, ואמנם הבנת הענין כן הוא, שעלינו להבין מכח איזה טעם נפטר בהודאתו, דאם הבי"ד הימנוהו שכדברי הודאתו כן הוא שעשה מעשה כזאת, ואפ"ה פטרוהו, איה"נ שאפילו אם באו עדים אח"כ לא יוכל החיוב להיות חוזר וניעור, דמה יועיל אם המעשה יאומת עוד הפעם ע"י העדים, הא בי"ד ידעון כבר מהודאתו שהמעשה כן היה ואפ"ה פטרוהו, משא"כ אם מה שנפטר בהודאתו, היה זה רק מחמת שהבי"ד לא האמינוהו כלל על המעשה, ובאופן זה אם אח"כ יאומת המעשה ע"י העדים שפיר יועילו בעדותן לחייבו, ולא יוכל להפטר מחמת הודאה הקודמת, כיון שגם מתחלה לא נפטר מכח ההודאה, ורק מחמת שלא האמינוהו על המעשה. ולפי"ז נ"ל דבכל הקנסות שהם באים משום העבירה שעשה כגון כפל, דו"ה וכדומה, אין מקום להאמינו בהודאתו על המעשה, דהא אין אדם משים עצמו רשע, ונהי דיוכל לחייב עצמו בקרן, אין זה משום דמהימן על המעשה, אלא משום דבממון יוכל כ"א לחייב עצמו ע"י הודאה אפילו בדבר שאינו חייב, אבל על המעשה אין להאמינו מטעם דאין אדם מע"ר, והא דיצא זכאי כשהודה אין זה מטעם שהודאתו עשה פטור, אלא משום דתלינן שהמעשה לא היה כלל ואין משום מה לחייבו, משו"ה אם באו עדים אח"כ ויועילו לאמת שהמעשה היה, שפיר יכולים לחייבו, ובכה"ג הוא דסובר שמואל דמודה ואח"כ באו עדים חייב, אבל בקנסות שלא באו על העבירה וכגון פלגא נזקא, דמהימן בהודאתו, כיון דהוא לא פשע מידי, ואפ"ה פטור כשהודה, בע"כ פטור הזה מחמת ההודאה שעשתה פטור, ובכה"ג אפילו באו עדים אח"כ נמי אין יכולים לחייבו, דמה יועילו בעדותן אחרי שגם בלא העדאתן ידעינן שכן היה ואפ"ה פטרוהו, ואל תשיבני ע"ז מהא דאמרו בב"ק די"ד עפ"י עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור, והתם בנזקי שור קא מיירי דהיינו בפלגא נזקא, ואפ"ה פריך הש"ס התם היניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים כו', מכלל שאפילו בקנס דפלגא נזקא נמי פליגי, דהא כבר פי' הר"ן שם דסוגיא ההיא לא מיירי בפלגא נזקא ע"ש שהכריח כן לפי דרכו שם, וממילא לא קשה מזה גם לדרכנו, וגם אין להקשות מההיא עובדא דר"ג שסימא את עין טבי עבדו, דהתם מיירי ודאי בסימא את עינו בשוגג ולא היה משים עצמו רשע ואפ"ה אמר לו אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים, והא יש עדים חייב, הרי שאפילו בכה"ג חייב בבאו עדים, די"ל דלהס"ד יש לומר שבאמת גם לשמואל יקשה מזה, ואע"ג דבש"ס שם הזכיר הקושיא לרב הונא, היינו משום דרב הונא ס"ל בהדיא דמודה ואח"כ באו עדים פטור ואפילו בכל גווני, אבל באמת אפילו לשמואל יקשה מהך עובדא, כיון דגם איהו סובר שבאופן כזה פטור אפילו בבאו עדים אח"כ, ולמסקנא דמסיק דעובדא דר"ג משום שהודה חוץ לבי"ד ניחא לשניהם, כיון דהודאה שחוץ לבי"ד לאו הודאה מעליא הוא ודו"ק, והיינו מה דאשמועינן רש"י רבותא דפלוגתא דפלגא נזקא הוי נמי למ"ד מודה ואח"כ באו עדים, לאשמועינן דלמ"ד קנסא פטור אפילו בבאו עדים, דבקנס כזה כו"ע מודו דפטור אפילו בבאו עדים ודו"ק:

ואפילו אם נאמר דלמ"ד מודה ואח"כ באו עדים חייב, אפילו בכה"ג נמי חייב, אפ"ה ניחא מ"ש רש"י הרבותא במודה ואח"כ באו עדים, משום דאפילו למ"ד דפטור בכל מקום, כאן לא היה לו למיפטר, דהא לפמ"ש רב המנונא בב"ק (דע"ה ע"א) דאפילו למ"ד מודה ואח"כ באו עדים פטור, היינו דוקא כשחייב עצמו בקרן אבל כשלא חייב עצמו במידי לא מהני הודאתו ולכו"ע חייב בבאו עדים אח"כ, ולפי"ז בקנס דפלגא נזקא שלא חייב עצמו במידי הו"ל להתחייב לכו"ע, והיינו דאשמועינן רש"י דאפי' בבאו עדים אח"כ נמי פטור אע"ג שלא התחייב עצמו במידי, והטעם לזה יובן עפ"י מה שבארתי בחדושינו לב"ק ובחבורי בית אהרן לב"מ ד"ג ע"ב, ביסוד סברת רב המנונא מה שהצריך דוקא שיחייב עצמו במידי, היינו משום דכשאומר גנבתי אין נאמן כלל מטעם דאין משים עצמו רשע, ורק כשבא להחזיר את הקרן י"ל שדרך תשובה אומר כן שרוצה להחזיר הגניבה, והא דאין משים עצמו רשע, היינו דוקא היכא שרוצה לפסול עצמו אבל דרך תשובה מהימן כמ"ש התוס' בב"מ שם, ולכן זהו יסוד רב המנונא, דבשלמא היכא דחייב עצמו בקרן, דאז תלינן שדרך תשובה אומר כן מהימנינן ליה על המעשה, וכיון שעל המעשה מהימן ואפ"ה פטור מכפל, א"כ בע"כ פטור הזה הוא מחמת ההודאה שעשתה פטור, ולהכי אפילו בבאו עדים אח"כ נמי אין יכולים לחייבו, דמה יועילו בעדותן, אחרי שגם בלא הגדתם ידעינן שהמעשה כן היה ואפ"ה פטור וכמ"ש לעיל דבכל מקום נמי אין תועלת אחר מהגדת עדים כ"א מה שיאמתו המעשה, וא"כ הכא שידעינן המעשה מהודאתו שמהימן ע"ז ואפ"ה נפטר, א"כ אין שום כח עוד בעדים לחייבו אח"כ וכנ"ל, משא"כ היכא שלא חייב עצמו בכלום, וכיון שלא נתכוון להחזיר שום ממון ודאי שאין זה דרך תשובה, וממילא אין להאמינו על עיקר המעשה, דהא אין אדם משים עצמו רשע, ואע"ג שיצא זכאי אין זה מטעם פטור, אלא משום דתלינן המעשה לא היה כלל ואין משום מה לחייבו, להכי אם אח"כ באו עדים ויועילו לאמת שהמעשה היה, יכולים שפיר לחייבו, וממילא יצא לנו שאין אנו צריכין לתנאי הזה שיחייב עצמו קצת, כ"א בקנס כזה שהמעשה בא ע"י עבירה, כגון גניבה, מאנס, אבל באותן קנסות שלא באו ע"י עבירה וכגון פלגא נזקא, דמהימן בהודאתו בכל גוונא, ולכן אפילו בלא חייב עצמו במידי בהודאתו נמי אין עדים יכולין לחייבו תו, דתנאי דחייב עצמו במידי, לא בעינן כ"א להאמינו על המעשה, בכדי שיהיה דרך תשובה, ובקנס שאין בו עבירה הרי בלא"ה נמי מהימן ונפטר, וכיון דנפטר בהודאתו לא יוכלון שוב העדים לחייבו, ובזה מיושב מה שהקשה היש"ש לב"ק על הרמב"ם שפוסק להא דרב המנונא דבעינן שיחייב עצמו במידי, ופוסק נמי דפלגא נזקא הוי קנסא ופטור כשבאו עדים, ואע"ג שלא חייב עצמו בכלום, ולמ"ש ניחא, דבקנס דפלגא נזקא לא בעינן כלל שיחייב עצמו, ובחבורי שם הארכתי, והיינו כוונת רש"י במ"ש הנפקא מיניה לענין באו עדים אח"כ, לאשמועינן דלמ"ד מודה ואח"כ באו עדים פטור, דפטור אפילו בקנס דפלגא נזקא אע"ג שלא חייב עצמו במידי, דאילו במודה ולא באו עדים אין שום רבותא, דכיון דס"ל פלגא נזקא קנסא ממילא ידעינן דפטור, ולזה אשמועינן רבותא לענין באו עדים, דאע"ג דבכל הקנסות לא מיפטר כ"א כשחייב עצמו במידי, אפ"ה פטור הכא אע"ג שלא חייב עצמו במידי ודו"ק:

ובאופן אחר היה אפשר ליישב, דהנה זה פשוט שגם לרב פפא דסובר בב"ק דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא, אין הפירוש שסתם שוורים הוחזקו נגחנים, דלא מצינו למימר כן, דהא חזינן שאין הדבר כן, ועוד דאי נימא שרובם עלולים לנגוח, א"כ בדלא אייעד למה חסה התורה שלא לשלם כ"א חצי נזק, מ"ש אייעד מלא אייעד, כיון דרוב שוורים הוחזקו לנגוח הוי כמו אייעד, אלא וודאי דבאמת רוב שוורים לא הוחזקו לנגוח, רק דאם נגח אז אמרינן שאין זה משונה, שעשה דבר שאין זה בטבעו כלל, אלא בטבע השוורים נמי לנגוח, וכשנגח עשה דבר שבטבעו, ובזה פליגי דמ"ד קנסא ס"ל דבחזקת שימור קיימי, וכשנגח עשה דבר המשונה, ור"פ סובר דאין זה משונה, אבל בחזקת נגחן נמי לא הוי, והכי משמע נמי לשון הש"ס סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ואי הכוונה שהוחזקו לנגוח, הכי הול"ל סתם שוורים בחזקת לאו שמור, א"ו דרק בחזקת שימור לא הוי, אבל בחזקת נגחן נמי לא הוי, והיינו דוקא בדלא אייעד, אבל בדאייעד הוחזק נגחן, וכיון שגם לר"פ סתם לא הוי בחזקת נגחן, א"כ לא נוכל לומר שמה שמשלם הוי ממון ממש, כיון שאינו בחזקת נגחן לא הוי לי' כ"כ לאסוקי אדעתיה, אע"כ שגם לדידיה נדנוד קנס יש בזה, רק כיון שאין משונה לגמרי, וקצת הו"ל לאסוקי אדעתיה, משו"ה לקנס ממש נמי לא דמי, ולהכי הכריע רש"י כן, דלענין מודה מעצמו ממש, דומה הוא לקנס ליפטר בהודאה, אבל במודה ואח"כ באו עדים, שבזה יש מקום לחייבו עפ"י דין מטעם הגדת העדים, ונהי דבקנס גמור גם בכה"ג פטור, מ"מ פלגא נזקא שלא דמי לקנס ממש חייב בכה"ג, אבל במודה ולא באו עדים אח"כ פטור גם לר"פ דס"ל ממונא, ולהכי דייק רש"י לכתוב דנ"מ במודה ואח"כ באו עדים שלא מיפטר בהודאתו לרב פפא, אבל בלא באו עדים איה"נ שגם לרב פפא פטור בהודאה:

ונ"ל עוד דרש"י לשיטתו יש לו הכרח מן הש"ס לחלק כן, דהנה בב"ק ד"ג ע"ב לגבי הא דאמר ר"פ תולדותיהן לאו כיוצא בהן קאי על חצי נזק דהלכתא גמירי לה, ופרש"י דהלכתא גמירי דממונא הוא ואע"ג דפלגא נזקא קנסא חצי נזק דצרורות הוי ממונא ע"ש, וכבר הרעישו כל המפרשים ע"ז, דהא בדרב פפא קיימינן התם ואיהו סובר דגם פלגא נזקא הוי ממונא, וא"כ למה איצטריך להלכתא גבי צרורות, ולפמ"ש יתיישב, דהלכתא איצטריך בצרורות דממונא ממש הוי, דגם כשהודה ולא באו עדים כלל דאינו מיפטר בהודאה, וזה הכריח לרש"י לחלק כן, דבלא באו עדים גם לר"פ הוי קנסא בפלגא נזקא, דאלת"ה אלא לרב פפא הוא פלגא נזקא ממונא ממש, א"כ אמאי איצטריך להלכתא דצרורות הוי ממונא, אע"כ שפלגא נזקא חלוק הוא משארי קנסות וכנ"ל:

ואע"ג שאפשר לומר דבאמת ההלכתא לא אתי לממונא, כ"א לחצי נזק בלבד, וממילא ידעינן שהוא ממונא וכמ"ש בשמ"ק שם, וא"כ זה גופא טעמא בעי מי הכריח לרש"י לפרש דההלכתא לממונא אתי, מ"מ י"ל דרש"י לשיטתו היה לו הכרח דלר"פ בע"כ דההלכתא הוי רק לממונא לחוד, דבב"ק (די"ז ע"ב) קאמר הש"ס אי כחו כגופו כולי' נזק בעי שלומי ואי לאו כגופו אפילו חצי נזק נמי לא ומשני דלעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי, ורש"י בד"ה ח"נ נמי לא, פי' דהא לא מצינו כאורחיה דמשלם חצי נזק, משמע מזה דאי הוי מצינו לפעמים שגם בדבר שאורחיה משלם חצי נזק, אע"ג דיש נמי כמה דברים שמשלמים נזק שלם, מ"מ כיון דיש נמי כאורחיה שאינו משלם כ"א חצי נזק לא הוי קשה לן מצרורות, דהוי סברא לומר, דעכ"פ כיון שכחו הוא אינו משלם כ"א חצי נזק, ורק עיקר הקושיא הוא משום דכאורחיה לא מצינו חצי נזק, וא"כ יקשה לר"פ דסובר דפלגא נזקא ממונא הוי, וס"ל נמי דקרן נמי הוי אורחיה וכמ"ש התוס' בב"ק (ט"ו ע"ב), הרי מצינו שגם בכאורחיה משלם חצי נזק, וא"כ לא איצטריך לרב פפא ההלכתא לחצי נזק, דהא ודאי שגם בלא ההלכתא הוי אמינא נמי חצי נזק, כיון שמצינו שגם בכאורחיה חצי נזק, ובע"כ דלרב פפא ההלכתא אתי לממונא ולפי"ז יקשה הא גם פלגא נזקא הוי לדידיה ממונא, אע"כ לחלק כנ"ל, דפלגא נזקא לא הוי ממונא כ"א בבאו עדים אח"כ, אבל אם לא באו עדים הוי קנס גם לרב פפא, ובצרורות הוי ההלכתא דממון ממש הוא:

הן אמת דיש לדחות ראיה זאת לפמ"ש התוס' שם (דף י"ז) לחלק בין אורחיה דקרן לאורחיה דרגל, דרגל הוי אורחיה ממש, ובקרן לא הוי שינוי, וצרורות הוו אורחייהו כמו רגל, וא"כ י"ל דכוונת רש"י דלא מצינו באורחיה כי האי דהוו אורחיה ממש דמשלם חצי נזק, וא"כ אכתי גם לרב פפא איצטריך ההלכתא לחצי נזק, מ"מ כיון דסתמא דש"ס שם דט"ו ע"ב קאמר להדיא דההלכתא לממונא הוא דאתא, ואי נימא דלרב פפא הוי גם פלגא נזקא ממון ממש א"כ אמאי איצטריך בצרורות ההלכתא ומכאן למד רש"י לחלק כנ"ל, וצ"ע בזה שחדוש הוא אשר לא זכרו הראשונים, אלא דלשון רש"י משמע הכי:

בתוד"ה אי משום חצי כפר כו' לאו פירכא הוא וכו', פי' דמהיכא תיתי לאוקמי דוקא כריה"ג ולאקשויי, לא נוקים כריה"ג וליכא פרכא, להכי כתבו שאין זה קושיא אלא שינויא:

סליק פרקא

נערה שנתפתתה פרק רביעי

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה