אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף מ:

דף מ.

בגמ' אלא ההיא בהפרת נדרים, עיין בהגהות מל"ה שהקשה כיון דגלי קרא דאיסורא וממונא שווין, א"כ ניליף מיניה וכמ"ש התוס' לעיל (ל"ט ע"א) ד"ה הואיל, ובמחכ"ת הא אכתי לא גלי קרא עד השתא, ועיקר הגילוי הוי כאן דיליף ממעשה ידיה שגם הם לאביה, א"כ חזינן שגם בממון הרי היא ברשות האב, וכיון דעיקר הגילוי הוא ממעשה ידיה יש לדחות דדוקא ממון כזה אוקי ברשותו משום דמיתזני מיניה כמ"ש התוס' בסוגיין בד"ה דאי, דלא נוכל למילף ממע"י מהאי טעמא, ולא דמי למ"ש התוס' לעיל, דהתם יליף לענין לאפוקי מרשות אב, דלענין לאפוקי לא שייך סברא זאת, ועיין הייטב מ"ש לקמן דמ"ו ע"ב באריכות רב:

בתוד"ה דאי תימה דהכא כו', והנה רש"י כתב כאן דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה, וגם בזה הקשה הרש"ש מה הוצרך לפרש כן, אכן לקמן דמ"ו ע"ב כתבתי שבזה מיישב רש"י קושית התוס' דהכא ע"ש:

באו"ד ואם היינו מפרשים דלא קאי אקדושין כו' ועוד דא"כ ה"נ הו"ל לאסוקי וכ"ת נילף מבושת ופגם כיון דאמעשה ידיה קאי כו', לכאורה קשה טובא דהיאך יוכל כאן לומר וכ"ת נילף מבשת ופגם, הא בסוגיא שלפנינו עיקר הפלפול הוא על בשת ופגם, וא"כ עדיין לא ידעינן דבשת ופגם גופא הוי לאביה, והיאך נוכל לומר דנילף מעשה ידיה מבשת ופגם, אבל התם בקדושין קאמר שפיר וכ"ת נילף מבו"פ להאי ס"ד דקאי על מעשה ידיה והיינו למסקנא דהכא, שוב ראיתי בחדושי הרשב"ץ שהקשה כן והניח בצע"ג, אכן באמת לק"מ, דלפירוש זה דמעשה ידיה נילף מבשת ופגם, בע"כ שנימא דהכוונה הוא דאז לא נילף כלל דבשת ופגם הוי לאב מקדושין, אלא מקרא דנעוריה, ונפרש דבנעוריה היינו כל השבח שבנעוריה, בין ממון בין איסור, ולא מחלקינן כדמחלקינן אליבא דרב הונא דקרא בהפרת נדרים הוא דכתיב, דהא עיקר ההכרח שמוקמינן דהאי קרא דוקא בהפרת נדרים כתיב ולא ילפינן מיניה, היינו דוקא מכח רב הונא ומשום דמצריך קרא למעשה ידיה, ולזה מקשה דבאמת מה צריך קרא, נילף מבשת ופגם, ואין הכוונה דכמו דבו"פ הוי לאב כן נמי מע"י אלא פי' דכמו דבו"פ הוי לאביה מקרא דבנעוריה, והרי ילפינן מזה דקרא דבנעוריה לא הוי דוקא בהפרת נדרים, דאי דוקא בהפ"נ וכדרב הונא, א"כ גם בו"פ לא ידע דהוי לאב, ומדילפינן מיניה דבו"פ הוי לאב, הרי מוכח מזה דבנעוריה לאו דוקא בהפ"נ, וא"כ גם מע"י נילף מבנעוריה, ובע"כ לפרש הכי, דאי נפרש דהמקשה הבין דבו"פ נילף מקדושין, א"כ אין מקום כלל לפרש גם התם בקדושין כפי' התוס' דמאי פריך התם וכ"ת נילף מבו"פ, כיון דבו"פ גופא לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה וכל כמה דלא ידעינן התם דקדושין הוי לאב לא ידעינן גם בשת ופגם, וכקושית התוס' גופא, ומאי משני התוס' בפירוש זה, אע"כ דלפירוש הזה הכוונה דבשת ופגם נילף מקרא דבנעוריה, ונפרש דבנעוריה אכל מילי קאי, וא"כ ממילא גם כאן הו"ל לאסוקי וכ"ת נילף מבשת ופגם, והנה בשמ"ק בשם הרמב"ן כתב וז"ל ויש שפרשו דהכא אמעשה ידיה קאי פריך ואדרב הונא קאי דקאמר מנין שמעשה הבת לאב וכ"ת נילף מעשה ידיה מנדרים ואכתי למה לי לאומרו כו' וכ"ת נילף מבושת ופגם והיה המקשן רוצה לומר דהאי בנעוריה כל שבח נעוריה קאמר וכדרב הונא לאו דוקא ודחיה שאני בו"פ וכו' ואין ללמוד מעשה ידיה מבו"פ ודרב הונא דוקא, ע"כ, וזהו מתאים למה שכתבנו ודו"ק, ולפי פירושנו צ"ל דמאי דמשני התם בקדושין שאני בושת ופגם דאביה שייך בה, הוי הפירוש דבו"פ ידעינן זה מסברא ולא מכח קרא דבנעוריה אלא מסברא דכיון ששייך בה ודו"ק:

בגמ' אתון אהא מתניתו אנן אהא מתנינין אמר ר"ל המוציא ש"ר על הקטנה פטור שנא' ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב, ולכאורה אינו מובן דלמה לי' למילף מדכתיב נערה מלא, תיפוק לי' דנערה כתיב ולא קטנה, בשלמא כדאמר לעיל דנער חסר ואתא לרבויי קטנה ניחא, דמלשון נערה הו"א דקטנה לא, אלא מדכתיב חסר ידעינן גם קטנה, אבל הכא דבעי למילף שדוקא נערה, למה הוצרך למילף מדכתיב מלא, הא מלת נערה בפני עצמו משמע שדוקא נערה, ולכן נ"ל בפשט הסוגיא שזהו גופא הנ"מ בין למאי דאוקי מעיקרא דברי ר"ל לבין רב שימי בר אשי, דאנן דמתנינן להא דר"ל דנער חסר אפילו קטנה משמע, משמע דכ"מ דכתיב מלא משמע דוקא נערה, ואם נרצה למילף גם קטנה, הוצרך לכתוב שינוי בקרא שיורה גם על קטנה, ואמנם לרב שימי בר אשי הוא להיפך, דמלת נערה בין כשהוא נכתב מלא, בין חסר, אפשר לפרשו גם על קטנה, אם נכתב סתמא, רק אם נרצה למעט קטנה, אז צריך שינוי ע"ז שיורה למעט קטנה, ולכן יליף דבמוציא ש"ר דוקא נערה ולא קטנה, משום דכל נערה דכתיבי בפרשה זאת כתיבי חסרים, והאי נערה יצא מן הכלל ליכתב מלא, מכלל דאתא למעט קטנה, ולכן א"ש מה שהוצרך למילף זה מדכתיב נערה מלא, דבלא זה הייתי אומר שגם קטנה הוי בכלל, והיינו מה שהקשה לו אתון אהא מתניתו, למילף מדכתיב חסר דקטנה במשמע, אנן אהא מתנינן דבמוציא ש"ר משום דכתיב מלא, ומשונה מכל נערה דכתיבי בפרשה זאת, אתי להורות שדוקא נערה גדולה, הא בכ"מ אפילו אם נכתב מלא, אפילו קטנה במשמע, וכיון שאין חלוק בין מלא לחסר לענין קטנה, א"כ הוה כאן למידרש דקטנה פטור משום דר"מ דבמהוה עצמה הכתוב מדבר, דכל עיקר הטעם דרבנן לא ס"ל דרשא דר"מ הוא משום דכתיב נער חסר דמשמע להדיא אפילו קטנה, אבל לפי מה דמתני דלענין קטנה אין חלוק בין מלא לחסר, וא"כ לא נוכל לומר דשינוי דחסר אתי לאורויי אפי' קטנה, דהא השינוי דנער חסר להכי כתיב בכדי שיהיה נערה המלא דמוצש"ר משונה למעט קטנה, וא"כ נוכל לומר דבקטנה פטור מטעם דר"מ, וע"ז מתקיף רב אדא דבע"כ שאפילו לדידהו מוכח שהדיוק בא להורות על קטנה דבכ"מ שנאמר נער חסר אפילו קטנה, דאי לא בא להורות אלא דבמוצש"ר דוקא גדולה, ע"ז לא צריך קרא וכדמסיק, וא"כ ליכא למימר דלהכי כתיב הנערה שבפרשה חסר בכדי שיהיה הנערה דבמוצש"ר משונה, דע"ז לא צריך, ובע"כ להכי כתיב חסר להורות דכאן לענין קנס אפילו קטנה, ולהכי לא ס"ל כר"מ, כיון דשינה לכתוב חסר להורות אפי' קטנה ודמיא כאילו בהדיא כתיב כן, משא"כ אם היו אמרינן דשינוי דחסר אין שינוי אז הוה ק"ל ע"ז דלא דרשי כר"מ, כיון דשינוי דחסר אין שינוי ונוכל למידרש זה או זה הו"ל למידרש קטנה לא משום דר"מ:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה