אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף מ.

דף לט:

ברש"י ד"ה מי איתא לעשה כו' והשתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה, כוונתו דמלמדין אותה, היינו דכפינן לה בע"כ שתאמר לא בעינא, דאל"ה אלא הדבר ברצונה תלוי ואי אמרה בעינא רשאי לכונסה, א"כ איך פסיק התנא לומר דאם היתה אינה ראויה אינו רשאי לכונסה כיון דלפעמים מותרת וכגון דאמרה בעינא, אלא וודאי דכייפינן אותה לומר לא בעינא, וכן מבואר בשמ"ק, ולפי"ז כוונת הש"ס בתירוצו דלא דמי למילה בצרעת, משום דהתם אי אפשר לקיים שניהם וללמד אותו שלא ירצה למול, כיון דמצוה הוא למול, אבל הכא דבדידה ליכא שום מצוה ולכך כופין אותה לומר לא בעינא, הארכתי בזה משום דראיתי בפנ"י שמקשה על רש"י מההיא דיבמות (דל"ט, דביבמה אי אמרה לא בעינא כופין אותו לחלוץ ואפ"ה אמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת, ואמאי לא אמרי' כי הכא דמלמדין אותה לומר לא בעינא, ולמ"ש לק"מ, דכיון דיבום מצוה היא ואי תאמר לא בעינא יתבטל המצוה, לא שייך לומר דמלמדין לבטל המצוה, ואכן בתוד"ה ניתי תרצו דאפילו אמרה בעינא לא חשיב עשה ולא דחי דלא דמי למילה בצרעת ע"ש, כוונת תירוצם דע"כ לא אמרינן דעשה דחי ל"ת כ"א בשעה כזאת דלא סגי לקיומי בלא עקירת הלאו כגון מילה בצרעת, אבל הכא כיון דלפעמים אפשר שלא יקוים העשה, משו"ה אפילו במקום דאיתא לעשה כגון דאמרה לא בעינא נמי לא דחי, דעשה כזאת אינה חשובה לדחות כיון דאפשר לפעמים בלא זה, ופירוש זה הוא דלא כרש"י, וכפי' התוס' מוכח מלשון הש"ס, דעיקר הטעם הוי משום דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה, ולהכי אינה חשובה לדחות בשום פעם, דאילו לפרש"י דהטעם משום דמלמדין אותה, א"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר, ונ"ל דלהכי נדחק רש"י לפרש כן ולא ניחא לי' בפי' התוס', היינו משום דעל שיטת התוס' קשה מכלאים בציצית, דהתם נמי לא סגי דלא לעבור דהא יכולים ללבוש בגד צמר ואפ"ה דחי, ואע"ג דתוס' עצמם בסמוך בד"ה כגון הרגישו בזה וכתבו שזה לא מיקרי אפשר, משום דהתורה לא אסרה ללבוש בגד של פשתן, אפ"ה ס"ל לרש"י דתירוץ זה אין מספיק לשיטת התוס', דבשלמא לסברת רש"י דעיקר הטעם הוי משום דכופין אותה לומר לא בעינא, לא קשה מכלאים בציצית דנימא נמי התם דנכוף לכל אדם שלא ילבוש בגד פשתן, דע"ז שפיר אפשר לומר כתי' התוס', שא"א לכופו ע"ז שלא ילבוש בגד פשתן כיון דהתורה לא אסרה ע"ז, מהיכא תיתי נכוף אנן דלכוף וודאי דלא כייפינן בדבר שהתורה לא אסרה אבל אם כל אחד ירצה מעצמו שלא ללבוש בגד פשתן מחשש כלאים, וודאי שטוב יעשה בזה ותבוא עליו ברכה, וא"כ הא תינח לסברת רש"י דעיקר הטעם הכא משום דכופין אותה, שפיר י"ל דמכלאים לא קשה, משום דהתם א"א לכופו ולהכי איתא לעשה, אבל לסברת התוס' דעשה שאפשר לעשותה בהיתר לא חשיבה עשה, אפילו במקום שא"א בלא זה, כיון דבפעם מן הפעמים אפשר להיות בלא עבירת העשה, א"כ לא שייך לומר תי' התוס' דבכלאים משו"ה לא חשיבה אפשר כיון דהתורה לא אסרה, הא ס"ס מגדר אפשר אינו יוצא, דאם ירצה מדעתו ללבוש בגד צמר ולא פשתן טוב יעשה, וא"כ אין הכרח לעבירת העשה, דאף שהתורה לא אסרה ללבוש בגד פשתן, מ"מ לא חייבה נמי שמחויב ללבוש בגד פשתן דוקא, כללו של דבר, דרש"י סובר דהיכא דלא בעינן כ"א אפשר, ג"ז נוכל לקרוא בשם אפשר אחרי שאינו מחויב ללבוש דוקא בגד פשתן, ואם ילבוש בגד צמר טוב יעשה, א"כ אין זה יוצא מגדר האפשר, אבל אם בעינן דוקא לכוף, בזה מהני סברא זאת דכיון דהתורה לא אסרה א"א לכופו ע"ז:

ועוי"ל דלשיטת רש"י ניחא טפי מההיא דכלאים, דבשלמא הכא דהאיסור דאינה ראויה היה גם קודם שנשאה, ותיכף כשירצה לישאנה הרי יש כאן איסור זה, משו"ה שייך לכופה שלא תעבור, אבל התם דבשעת הלבישה אכתי אין איסור דאטו אסור ללבוש בגר פשתן, וא"כ אין שייך לכופו שלא ילבוש הבגד כיון דאכתי אין שום איסור, ואח"כ כשכבר לבש נתחייב בציצית, ואז אי אפשר בלא זה דאם לא יעשה הציצית מחשש כלאים לא יקיים המצוה, ובזה יתיישב גם קושית התו"י מכבוד אב, דהתם נמי בשעה שאמר האב עדיין אין איסור ולא שייך לכוף לאב שלא יאמר כן, וכיון שכבר אמר תו אי אפשר בלא זה ודו"ק:

בתוד"ה מהר ימהרנה כו' וא"ת ולו תהיה כו' עיין מה שכתבתי מזה לקמן דמ"ב ע"א:

בתוד"ה ניתי עשה כו' וא"ת כו', עיין בהפלאה שכתב דעשה דולו תהיה מקיים בקדושין לבד וכדדרשינן בכמה דוכתי תהיה לשון הויה, ובזה מיישב קושית התוס' דאיצטריך קרא שא"צ אפילו לקדשה דליכא איסורא בקדושין ע"ש, ובאמת אין הדבר כן, דמלשון דמתניתין דשותה בעציצו משמע שמחויב לכונסה ולהיות כאשתו בכל דבר לענין שמחויב בשאר כסות ועונה דאל"ה מה שותה בעציצו יש בזה, דיקדש אותה והוא יקח אשה אחרת והיא תתעגן כל ימיה, ומאי טובה הוא לגבה, ועוד נ"ל ראיה לזה, דהא ולו תהיה האמור במוצש"ר בע"כ א"א לפרש דהמצוה הוא שיקדשנה, דהא נשואה היא מכבר אליו, והתם הוי בע"כ הפירוש שתהיה לו לאשה ממש כדרך אישות, ואי נימא דבאונס הוי הכוונה שיקדשנה בלבד, א"כ מאי אמר במכות דט"ו, לא יאמר ולא תהיה במוצש"ר ונילף מאונס, הא באונס אין מצוה כ"א לקדשה, אבל שלא ימנע ממנה חיובי אשה מנ"ל, אע"כ שגם באונס הוי הכוונה שתהיה לו לאשה ממש בדרך אישות, שוב מצאתי להדיא במנ"ח מצוה תקנ"ט שכ"כ בשם החנוך וז"ל אע"ג דתהיה האמור בכ"מ משמע לשון הויה דהיינו קדושין מ"מ כאן נראה דהמצוה הוא שיכנוס אותה ויחויב בחיובי הבעל לאשתו, ע"כ. ע"ש היטב:

באו"ד וי"ל דלאו מייתורא כו' ומ"מ ס"ד כו', לא ביארו התוס' במה היה טועה המקשה אחרי שגם הוא ידע דטעם דמתניתין משום שלא חשיב עשה, וצ"ל שדעתו הוא דפריך רק טעמא למה באמת לא חשיב עשה בכה"ג, דהוא לא ידע שבעינן שתהא דומה למילה בצרעת, ולזה נתקשה בטעם הדבר למה לא חשיב עשה, עד שמתרץ לו דבעינן דומיא דמילה בצרעת ודו"ק:

בתו"י כתב דלגבי דידה ליכא עשה להכי אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה, ובחדושי רעק"א הקשה דא"כ כשהיא קטנה דהיא אינה מוזהרת יהיה הדין דישא אותה, דגבי דידי' עשה דוחה ל"ת, ואי"ל דהוי מ"מ כמאכילה איסור בידים ואסור להאכיל נבילות לקטן, דהא זה נפקא מקרא דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים והוי ל"ת, א"כ לר' ישמעאל בנזיר (דמ"ח ע"ב) דעשה דוחה שני לאוין דמה לי חד לאו מה לי שני לאוין א"כ ליתי עשה ולידחי להני שני לאוין, ומכח קושיא זאת הוכיח רעק"א דבקטנה אינו מקיים כלל העשה, דולו תהיה היינו במהוה עצמה ואף דיש לה אב מ"מ כיון דא"י להוות עצמה ממעטינן מולו תהיה ע"ש, והנה לעיל הבאתי בשם ההפלאה שכתב דהכא לא הוי הקושיא מכח העשה דולו תהיה, כיון שעשה הזאת מקיים רק בקדושין לחוד, דתהיה לשון הויה משמע, ואין מקום להקשות לפי"ז דניתי עשה ונידחי ל"ת, ורק קושית הש"ס הוא מכח עשה דכל ימיו וכדרשינן דבעמוד והחזר קאי ע"ש, ולפי"ז יוחזר הקושיא דאכתי בקטנה נימא דדחי לל"ת, כיון דהיא אינה מוזהרת, ואי"ל דבקטנה ליכא לעשה כלל, דנראה פשוט שאפילו לסברת רעק"א דדרשינן תהיה במהוה עצמה, היינו דוקא עשה דולו תהיה ופטור מלישא אותה בקטנותה, אבל אי כבר נשאה שוב חל עליו העשה דכל ימיו אפילו בקטנותה, דבעשה הזאת לא נזכר לשון תהיה דנילף מינה למעוטי קטנה, וא"כ אכתי נימא דבקטנה ניתי עשה ולידחי לשני הלאוין, הן אמנם דבהפלאה מתרץ לה לקושיא זאת דקטנה באופן אחר, לא מטעם דהוי כמאכילה בידים, כ"א משום שאינו ראוי לקיימה כשתגדיל, ולפי"ז לא היה מקום לקושיתי, ואם כי מתחלה גם אנכי יישבתי כזה וכוונתי לדבריו, אכן אינו מסתבר לי לומר דמשו"ה יהא פטור מלישא אותה בקטנותה, דלמה יהא נימא כן, אדרבה יותר מסתבר לומר, דבקטנותה ישא אותה, דכ"ז שבאפשר לקיים העשה למה לא יקיים וכשתגדיל אז יגרשנה, וכי משום דלא יהיה בידו לקיים העשה כל ימיו, יהא פטור מלקיים אותה כלל אפילו בשעה שאפשר לקיימה, ומכל זה אין מסתברים לי דברי ההפלאה בענין זה, וגם בעיקר מ"ש דעשה דולו תהיה מקיים רק בקדושין כתבתי לעיל שאין האמת כן ע"ש:

והנה רעק"א מסתפק גם בכשרה אם אנסה בקטנותה, שאז ליכא לעשה דאינה יכולה להוות עצמה, אם מחויב לישא אותה אח"כ כשתגדיל, מי אמרינן כיון דבעידן ביאה לא חל העשה תו לא חלה כלל, או שמא בכל עת שיכולה להוות עצמה מחויב לישא אותה, והנה מה דמספקא לי' לרעק"א, לדידי פשיטא שמחויב לנושאה, דלכאורה זה תלוי אם יש דיחוי אצל מצוות, ואי אמרינן יש דיחוי א"כ אינו חל עליו שוב, אבל אי אמרינן אין דיחוי א"כ אי הדר איתחזי חל עליו, אכן כבר כלל לנו השאג"א בטורי אבן בקונטרס אחרון באבני מלואים לר"ה בד"ה אלא וכו' שכתב דדוקא במצוה הנעשה לשעה כגון חגיגה או מצה דהחיוב עליו פעם אחת ביום הזה אפשר דשייך דיחוי, אבל היכא דהחיוב נמשך עליו כגון שבת אם היה קטן בתחלה והגדיל באמצע, דחיוב שבת בכל רגע רוכב עליו חיוב חדש לא שייך דיחוי ע"ש, א"כ ה"נ דהחיוב עליו כל ימיו ומקיים המ"ע א"כ לא שייך דיחוי אף שלא היה ראוי מתחלה, מ"מ בכל פעם יתחייב חיוב חדש ולא שייך דיחוי, ובעיקר חדוש של רעק"א דבקטנה ליכא לעשה, ראיתי במנ"ח מצוה תקנ"ט שכתב דהמאנס בתולה מג' שנים וי"א עד שתיבגר חייב בקנס וחל עליו העשה דולו תהיה כו', ועמ"ש מזה הרבה לקמן בר"פ נערה:

בתוד"ה יאמרו בעל שלימה חמישים, פי' הראשון שבא עליה שלא כדרכה כו', כוונתם בזה דבאמת יותר נח לפרש דבכה"ג באשה אחת היכא דבא עליה אחד שלא כדרכה ואח"כ השני כדרכה, אינו משלם קנס רק השני שבא כדרכה, והראשון שבא שלא כדרכה פטור מקנס, משום דאביאה שלא כדרכה יהיה פטור מקנס, דהכי מוכח הסוגיא דהכא דמוקי בבא השני כדרכה, ואי בשלא כדרכה נמי יש קנס היה יכול לאוקמי בבאו שניהם שלא כדרכה, אע"כ דבשלא כדרכה פטור מקנס, והא דאמר בעל שלימה חמשים, מיירי באשה דעלמא, ובעל ביאה גמורה, ופי' הגמ' דיאמרו בעל שלימה ובעל פגומה, היינו שבא עליה אחד מקודם ביאה שלא כדרכה, אבל הא דבעל בתולה שלימה לא קאי על הראשון שבעל אותה שלא כדרכה, אבל התוס' לא ניחא להו לפרש כן, משום דבקדושין מוכח שגם בביאה שלא כדרכה חייב קנס, ולזה דחקו עצמם לפרש סוגיין, דבעל שלימה, היינו הראשון שבא עליה שלא כדרכה שגם הוא מחויב קנס, ומה דלא מוקי בבאו שניהם שלא כדרכה, תרצו דבאמת הו"מ לאוקמי הכי וכמבואר בתוס':

והנה דעת הרמב"ם (בפ"א מה' נערה) שאינו חייב קנס כ"א בביאה כדרכה, והראב"ד השיג ע"ז, ועיין במגדול עוז שטרח למצוא מקור לדברי הרמב"ם, וברור בעיני שהסוגיא דידן דחקתו, דפשטות הסוגיא מוכח להדיא דאינו חייב קנס בשלא כדרכה, דאלת"ה למה הוצרך לאוקמי שהאחרון בא כדרכה וכנ"ל, והתוס' נדחקו בזה מכח ההיא דקדושין אבל פשטות הסוגיא מוכח כהרמב"ם, וכ"כ רש"י בסנהדרין דע"ג שאינו חייב קנס עד גמר ביאה, וגם הסוגיא דהתם מוכח כן, והנהו מקומות שהביאו התוס' להוכיח להיפך, יש לדחות, דמה שהוכיחו מיבמות דנ"ט, תמיהני דמהתם אין ראיה כ"א שמחויב לקחתה ושלא יהא יכול לשלחה אף בבא עליה שלא כדרכה, אבל לענין שישלם קנס דחמשים שקל אין ראיה מהתם, שוב ראיתי בתוס' ר"י הזקן (קדושין ד"ט) שלא הוכיח מההיא דיבמות כ"א לענין שמחויב לקחתה גם בבא עליה שלכ"ד ע"ש להדיא כדברינו, וכן מה שהוכיחו מההיא דקדושין ד"ט דמודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי, היינו משום דהתם כל הסוגיא קיימא אליבא דאביי ולדידיה מוכח דס"ל דמחויב גם בשלכ"ד כמו שנוכיח בסמוך, אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא כרבא וכמו שאכתוב בסמוך, ועוד דכבר כתבו הראשונים לדחות ראיה זאת, דאפשר לפרש דכולהו דקאמר, אין הפירוש כל אלו העשרה, אלא כל מי שיבוא עליה אח"כ כדרכה, או דהרמב"ם לא גריס כלל כולהו, אלא ה"ג מודה רבי לענין קנס דמשלם, פי' אם אח"כ בא כדרכה וכמ"ש שם בתור"י הזקן, וא"כ כיון דראיות התוס' יש לדחות שפיר מוכרח דין הרמב"ם מסוגיא דידן, חדא מזה שמוקי דהשני בא עליה כדרכה דוקא מכלל דבשלא כדרכה אין קנס, ועוד דלשיטת התוס' קשה נמי מה דאמר בא עליה כדרכה ואחד שלכ"ד, דשלכ"ד הוי למיתני קודם, כיון דלשיטתם מיירי בבתולה אחת שמקודם בא עליה שלכ"ד ואח"כ כדרכה, א"כ הו"ל למיתני שלכ"ד קודם, והתוס' נדחקו בזה, אע"כ בכאן רמז הש"ס כשיטת הרמב"ם דבשלא כדרכה אינו חייב קנס, ובעל שלימה דקאמר, היינו בתולה דעלמא ולא בבתולה אחת, ולזה מצי שפיר למינקט דשלכ"ד מקודם, ובמתכוון תפסו בש"ס למיתני כדרכה מקודם, בכדי שלא נטעה לפרש בבתולה אחת כשיטת התוס' וז"ב בעז"ה, ועמ"ש לעיל דל"ו ע"ב מזה:

ועוד בה שלישיה ראיה מסוגיין לשיטת הרמב"ם דבסמוך פליגי אביי ורבא, אביי יליף מתחת אשר עינה, ורבא מדכתיב האיש השוכב הנאת השכיבה נ' כסף, ונראה דלאו משמעות דורשין לחוד איכא בינייהו, דלאביי דיליף מתחת אשר עינה חייב קנס גם בביאה שלא כדרכה, דבביאה כזאת הנאה ליכא רק עינוי, וכדרשת חז"ל ע"פ וישכב אותה ויענה, דוישכב היינו בכדרכה, ויענה שלא כדרכה, ואליביה קיימא נמי הך סוגיא דקדושין דאמרינן שם דכולהו משלמי וכנ"ל, ולרבא דוקא בכדרכה יש קנס וכדקאמר הנאת שכיבה, ואנן דפסקינן כרבא וכמו שדייק הרמב"ם גופא (פ"א מה' נערה) וז"ל חמשים כסף הם דמי הנאת שכיבה, דהיינו לישנא דרבא, ממילא בשלכ"ד אין קנס ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה