אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף לט:

דף לט.

תוד"ה א"ה מפותה נמי ואמאי קאמרי אינו דומה כו', המפרשים נלאו הרבה למצוא הדרך בבאור התוס' עד שמהרש"א יצא להגיה בתוס', והמהר"ש ופנ"י טרחו לבאר בלא הג"ה, והנה כל דבריהם מבואר בשמ"ק בכוונת התוס', ובכ"ז אביא בזה דברי השמ"ק, באשר שם מבואר יותר, ולדברי המהר"ש ופנ"י נתחבטו הם עצמן בקושיות רבות ולא באו לידי פתרון ובשמ"ק מבואר הכל, וכלל דבריו, שהתוס' לא רצו לפרש דקושית הש"ס קאי אמתניתין דאמאי מפותה פטור, אדרבה לאידך גיסא הו"ל לאקשויי דאונס נמי לפטור כיון דמצד הסברא מצרכינן לומר דשייך כחש גופני, והלכך הו"ל לאקשויי אונס נמי לפטור, ולא לאקשויי איפכא דאפילו מפותה יהא פטור, ולהכי בחרו התוס' לפרש שבאמת קושית הש"ס א"ה מפותה הוא דאונס נמי ליפטר, דהקושיא קאי על רבנן דברייתא דמחייבי באונס מטעם דאינו דומה נבעלת באונס לרצון, וע"ז פריך דהא במפותה פי בביאת הבעל שהוא ברצון נמי יש צער זה וא"כ אכתי הו"ל למיפטר אונס מטעם דסופה להצטער, ולהכי מקשה א"ה מפותה לאהדורי דאונס יהא פטור, וע"ז הקשה הרב דודו של בעל התוס', דלמה להו לאקשויי על אונס דר"ש דקתני בברייתא, וקושיא הזאת הוצרך לבוא בעקיפין מהא דמפותה, אמאי לא פריך אאונס דמתניתין למה חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה, ולמה לי' לאדכורי קושית מפותה ולאהדורי אברייתא, זהו קושית הרב דודו ז"ל, ותירץ דאמתניתין לא יכול להקשות דאיכא לשנויי דמשו"ה האונס חייב דאפילו בעולה מצטערת בכך וא"כ לא תרוויח מידי ע"י בעילת האונס ולכן לא שייך למיפטר מטעם דסופה להצטער כיון שלא תרויח מידי ומפותה דמתניתין להכי פטור, אין זה משום כחש גופני, אלא הטעם דמחלה, ולהכי אמתניתין לא קשה כלום, לא על אונס דחייב, ולא על מפותה דפטור, דאונס חייב משום דלא תרויח ומפותה פטור מטעם מחילה, אלא משום דלפי"ז לא נוכל לפרש הפשט דר"ש בן יהודה דפטור באונס משום דסופה להצטער, דהיינו משום כחש גופני, הא כיון דגם אח"כ יהיה לה הצער הזה ולא תרויח מידי, ובע"כ דכוונת ר"ש בן יהודה לא משום כחש גופני, אלא כוונתו דכיון שסופה להצטער גם תחת בעלה ובכל ביאה יש צער הזה, ממילא לא נחשב זה כלל לצער דליחייב עליה דלא חשיב צער כ"א מה שבא ע"י המקרה הזה, אבל צער שהוא תמידיי לא חשיב צער אצלה, וכיון שכן קשיא שפיר לתלמודא דלסברת ר"ש בן יהודה דצער כזה לא נחשב צער, א"כ מאי קא מהדרי ליה רבנן אינו דומה כו', שלשון זה משמע שרוצים לחלק דבבעילת רצון ליכא שום צער, א"ה מפותה נמי, פי' דבע"כ צער הזה יש נמי בבעילת רצון, דפסוק רגלים יש נמי בבעילת רצון, אלא דהכי הו"ל לאהדורי דכיון דסוף סוף מצטערת היא ולא תרויח מידי אין לפוטרו מזה ולהכי האונס חייב ואמאי קאמרו אינו דומה כו', ולפי"ז עיקר הקושיא על לשון אינו דומה, אלא דלפי"ז יקשה מאי משני משל דמפותה, כיון דעל הדין דמפותה לא מקשה מידי, וצ"ל דכוונת תי' הגמ' משל דמפותה, פי' איה"נ דטעם דאונס חייב לרבנן משום דסופה להצטער ולא תרויח כלום ואיה"נ שיכלו לשנויי בקצרה, אלא משום דרצו אגב אורחא לאשמועי' נמי טעם דמפותה דפטור ולהכי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס כו', זהו כלל כוונת השמ"ק בתוספת ביאור, ולפי דברינו אין שום קושיא מכל הקושיות שהקשו הפנ"י ומהר"ש ודו"ק בזה:

ומעתה נשוב בזה לקיים פר"י בתוד"ה צער, שבאמת ממפותה אין ראיה דתנא דמתניתין חייש לכחש גופני, די"ל דהמקשן היה ס"ד דטעם דמפותה פטור הוא משום מחילה וכדקאמר ר"נ בר אבוה, והא דקשה לומר כן דא"כ דהמקשה ידע טעם דמפותה מאי מקשה הגמ' א"ה מפותה, דהא לפמ"ש התוס' דהכא שהוא ג"כ הר"י מחבר התוס' דקושית הגמ' קאי על לשון דאינו דומה לא קשה זה, די"ל דטעם דמפותה היה יודע המקשן דהוא משום מחילה, ובכ"ז מקשה על הלשון דאינו דומה, ומשני שגם רבנן דברייתא רצו אגב אורחא להורות טעם דמפותה, אבל איה"נ דהמקשה היה יודע זה מתחלה, אכן כ"ז הוא אי נפרש כפי' התוס', אבל אי נפרש קושית הש"ס א"ה מפותה דקאי על דין דמפותה דמתניתין אמאי פטור וכפי' התו"י המובא בתוס', מוכרחים אנו לומר דהמקשה לא היה יודע טעם דמחילה, דאם היה יודע מאי מקשה, ולזה י"ל שזהו סברת הרשב"א דלעיל בתוס', דהוא יפרש כאן דקושית א"ה מפותה קאי אמתני' וכדמשמע לשון מפותה, ומוכרחים לומר דהמקשה לא ידע מטעם דמחילה, וא"כ בע"כ לטעם דמקשה טעם מפותה הוא משום כחש גופני, ולזה מקשה שפיר א"ה מפותה נמי, פי' בשלמא לס"ד דצער הזה הוא רק פעם אחת שייך לפטור במפותה מטעם כחש גופני, אבל למאי דמסיק דצער פסוק רגלים שזה יש בכל ביאה ולא תרויח מידי א"כ מפותה אמאי פטור:

ונרויח בזה לקיים דברי המהרש"א על תוס' הללו שהקשה מאי מקשה התוס' דהיה לו לפרוך אמתניתין אמאי חייב אונס והיה לו לפטור מטעם כחש גופני, הא י"ל דתנא דמתניתין לא חייש לכחש גופני עיין במהרש"א, וצווחו כולם עליו דהא י"ל דהתוס' קאי כאן לשי' הרשב"א דלעיל דבע"כ חייש התנא לכחש גופני עיין במהר"ש, אכן לפמ"ש בע"כ שהתוס' הכא בשיטת ר"י דלעיל אזלא, דאי גם הרשב"א יפרש כן, א"כ מנ"ל להוכיח דטעם דמפותה הוי משום כחש גופני, דילמא משום טעם דמחילה ואפ"ה מקשה כאן הגמ' א"ה מפותה על לשון דרבנן דאינו דומה כו', אע"כ דהרשב"א יפרש קושית א"ה כפשוטו דקאי על דינא דמפותה דמתניתין וכנ"ל, וא"כ בע"כ דפי' זה הוא רק להר"י לשיטתו, וצדקו קושית מהרש"א, ואע"ג שהמהרש"א לא כוון לזה, מ"מ צדקו דבריו דהכא ודאי בשיטת ר"י אזיל, אלא דאפ"ה יש ליישב קושיתו, דאיה"נ דלא ברירא לן אם תנא דמתני' חייש לכחש גופני, ואיה"נ דנוכל לומר דלא חייש, להכי מקשה שפיר דליקשי אמאי אונס פטור וכנ"ל בפירוש השמ"ק ודו"ק:

בגמ' לכשיוציא אשתו היא, הראב"ד ז"ל פירשה בניחותא, כלומר לכשיוציא נמצאת שהיא אשתו מכבר ונפטר מקנסא וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה, והובא דבריו בשמ"ק, אבל הרמב"ם ז"ל סובר דכתובתה מאתים ככל שאר הבתולות וכמ"ש בפ"א (מהלכות נערה), והנראה שהוא יפרש כרש"י דמפרש כאן דרק מלשון דכשיוציא מתמיה, ואמנם אפילו לפירוש זה יש להוכיח מקושיא זאת כשיטת הראב"ד דמפותה אין כתובתה אלא מנה, דאל"ה מאי פריך הא כיון דבאונס נותן מיד, אבל לעומת זה יש חסרון שאם מוציאה אח"כ בגט אינו נותן לה כלום דיצא כסף קנסא בכתובתה וכמ"ש לקמן, ומפתה שאינו נותן מיד, נותן לכשיוציא מאתים, א"כ המשנה מתפרשת כהוגן, האונס נותן מיד הקנס, ולכשיוציא אינו נותן כלום, והמפתה שאינו נותן מיד נותן לכשיוציא, ואי לא כנסה פשיטא שאין חלוק כלל, דגם במפתה נותן הקנס ואין מקום לקושית הש"ס אשתו היא, אע"כ דלכשיוציא אינו נותן לה אלא מנה, ולכן אי אפשר לפרש דלכשיוציא דמתניתין, היינו כשמוציאה אח"כ בגט, דהא אז אינו נותן לה מאתים, ובע"כ דהאי לכשיוציא מיירי לקודם הנשואין, ולזה שפיר מקשה דאכתי לאו אשתו היא ולא שייך לשון לכשיוציא, אבל אי נימא כשיטת הרמב"ם דאם כנסה וגירשה נותן לה מאתים, נוכל לפרש כוונת המתני' דמיירי לאחר הנשואין כשמוציאה בגט דשפיר נקטה לישנא דלכשיוציא ואין מקום לקושית הש"ס ועמ"ש מזה קצת בדבור הסמוך:

בגמ' תנ"ה אעפ"י שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסא בכתובתה, הנה מה שאמרו גבי גרושה אין לה עליו כלום ולא הזכיר יצא כסף קנסא כמו גבי מת כתבו בתוס', דהיינו משום דבגרושה לא הוצרכו לטעם זה כיון דאינו מגיע לה כתובה מטעם דלא מצי מפיק, אבל במת דמגיע לה כתובה, אלא שפטור מטעם דיצא כסף קנסא, כן נראה מדברי התוס' בסוד"ה טעמא מאי:

אכן ברש"י ד"ה אעפ"י כתב גם גבי גרושה הטעם דיצא כסף קנסא ע"ש, וזה תימא דהא בש"ס גופא לא הזכיר טעם זה גבי גרושה, ואיך הזכיר רש"י מעצמו טעם, מה שאין צורך כלל לזה, ונ"ל ליישב דברי רש"י בדרך נכון, בשנדקדק לשון הש"ס במה שאמר אעפ"י שאמרו אונס נותן מיד, דמאי רבותא היא, הא אדרבה היא הנותנת, דכיון דנותן לה הקנס לכך דין הוא שיפטור מן הכתובה, דיצא כסף קנסא בכתובתה, ואף אמנם שיש ליישב זה עפ"י דקדוק לשון רש"י שכתב וז"ל ולא אמרינן אין כסף קנסא בכתובתה שהרי לאביה נתן מיד אלא כסף קנסא הוא כתובתה, עכ"ל, וא"כ יש כאן שפיר רבותא דהו"א דלא שייך לומר דכסף קנסא הוי הכתובה כיון שאין נותן לה הקנס אלא לאביה, משו"ה אשמועינן דאעפ"י שנותן מיד, דהיינו לאביה, אפ"ה אמרינן דיצא כסף קנסא בכתובתה, אכן אינו מספיק לתרץ, דלפי"ז עיקר חסר, והכי הול"ל אעפ"י שאמרו דנותן לאביה, ולפי לשון הש"ס משמע דעיקר הרבותא הוא משום דנותן מיד, ומלשון רש"י שהזכרנו נמי משמע דהרבותא הוי מן מיד, שסיים שהרי לאביה נותן מיד, ולא הו"ל לסיים כ"א שנותן לאביה, ולכן נ"ל דבמ"ש הש"ס דבגרושה אין לה עליו כלום אשמועינן בזה שני חדושי דינים, אחד, דהא כל בתולה יש לה כתובה מדאורייתא, וכשאומר הכא דאנוסה אין לה כתובה, בע"כ הטעם דכסף קנסא הוי הכתובה, ובמה שמשלם הקנס נחשב כפורעה הכתובה, וזה היה דבר פשוט לש"ס דהקנס הוי כפרעון הכתובה, ועיקר החדוש הוא דאע"ג דהכתובה מגיע לה לעצמה, והקנס משלם לאביה, אפ"ה אמרינן דבמה שמשלם הקנס לאביה נחשב כאילו פורע לה הכתובה, וחדוש הזה שייך בין באלמנה, בין בגרושה, דכיון שמתחלה בתולה היתה הרי מגיע לה כתובה מן התורה, ואי לאו דכסף קנסא הוי כתובתה במה נפקע חיוב הכתובה, ואמנם עוד חדוש אחר יש בזה, שחדוש זה אינו אלא בגרושה ולא באלמנה, דהא באמת יש להבין אכתי אמאי אין לה כתובה, דנהי דיצא כסף קנסא בכתובתה ונחשב כאילו כבר פרעה, הא אפילו אם באמת כבר פרעה, אסיר לדור עם אשתו בלא כתובה, וצריך לכותבה מחדש וכמבואר להלן בפרק אעפ"י, וכמו דחששו חז"ל לתקן גם בבעולה דלית לה כתובה מה"ת, אפ"ה תקינו חז"ל כתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ זאת התקנה שייכת נמי היכא שפרעה הכתובה, דנהי דחיוב דאורייתא נפקע, מ"מ אכתי חייב לה כתובה מטעם שלא תהא קלה כו', ולזה אשמועינן הש"ס כאן שגם הכתובה הזאת אין לה, דעיקר תקנת חז"ל הוי רק שלא תהא קלה להוציאה, והכא דלא מצי מפיק לה לא שייך טעם זה, ומדויק לשון הש"ס אין לה עליו כלים, כלומר לא החיוב שמה"ת ולא שמחויב מצד תקנת חז"ל, דחיוב דאורייתא נפקע ע"י הקנס, והחיוב דרבנן נמי לא שייך כאן כיון דלא מצי מפיק, וגם לשון מיד מדוקדק מאוד, דזהו עיקר הרבותא אעפ"י שנותן מיד, דהיינו כשנאנסה, וא"כ הוה אמינא דלכשיוציא יתן לה עוד הפעם מתקנת חז"ל דלא עדיף מאילו פרעה כבר, דנמי אסור לדור עמה בלא כתובה, ואפ"ה אין לה עליו כלום וכנ"ל, ואמנם רבותא הזאת אינה כ"א בגרושה, אבל באלמנה לא שייך רבותא הזאת, דמהיכא תיתי נוכל לחייבו עוד הפעם בכתובה כיון שהכתובה דאורייתא כבר נפקע ע"י הקנס, ולחייבו עוד הפעם משום שלא תהא קלה לא שייך באלמנה כיון דלא מגרש לה לבסוף, וכמו שנדחק באמת בתוס' בטעם עיקר כתובה דאלמנה כיון שלא שייך הטעם דלא תהא קלה להוציאה גבה ע"ש, ואם כי באמת תקנו גם אצלה כתובה, היינו היכא שלא פרעה בשום פעם, אבל אם פרעה כבר ע"י הקנס, לא הוי רבותא במה שאין משלם לה עוד הפעם, ולכן באלמנה אין כ"א רבותא הראשונה דכסף קנסא נחשב לפרעון אע"ג שנותן לאביה, ולפי"ז מדוקדק לשון הש"ס שגבי גרושה דקדק לומר אין לה עליו כלום, להורות שגם מתקנת חז"ל אין לה כתובה, ואי הוי אמר יצא כסף קנסא אכתי הו"א שמחויב ליתן לה כתובה שניה מטעם שלא תהא קלה להוציאה, משו"ה אשמועינן דאפ"ה אין לה עליו כלום, אבל באלמנה שזה אין חדוש כ"כ, לא הזכיר כ"א הרבותא דיצא כסף קנסא, אבל באמת גם לגבי גרושה מצרכינן לטעם דיצא כסף קנסא לפוטרו מחיוב דאורייתא, ומיושב נמי לשון רש"י במה שהזכיר בלשונו, דנותן לאביה מיד, דבמתק לשונו הזכיר שני הרבותות, דבמה שנפטר מחיוב דאורייתא ע"י הקנס הוי הרבותא דנותן לאביה, ובמה שנפטר גם מחיוב כתובה אחריתא מתקנת חז"ל, הוי הרבותא דנותן מיד, ומיושב נמי מה שהקשינו על רש"י דמזכיר גם לגבי גרושה טעם דיצא כסף קנסא, היינו משום דטעם זה הוי עיקר גם בגרושה לפוטרה מחיוב דאורייתא, וטעם דלא מצי מפיק לא בא כ"א שלא לחייבו בכתובה חדשה וז"ב:

ומעתה מיושבים כל הקושיות שהקשו בתוד"ה מ"ט, דקושיא הראשונה דהא בתולה יש לה כתובה מה"ת לא קשה, דודאי יש לה כתובה מה"ת אלא דחיוב זה נפקע ע"י הקנס, והטעם דלא מצי מפיק אינו כ"א שלא נטיל עליו כתובה חדשה מדרבנן, וכן קושיא השניה דומיהו תימה כו' נמי מיושב כנ"ל, וגם מה שהקשו בסוה"ד וא"ת אמאי הוצרך גבי אלמנה טעם דיצא כסף קנסא, תיפוק ליה דאין לה כתובה כלל כיון שלא שייך גבה טעם דלא תהא קלה להוציאה, נראה נמי ליישב בדרך הזה, דבאמת היכא שבעת הנשואין בתולה היתה ויש לה כתובה מה"ת, א"כ ממילא אפילו כשתתאלמן אח"כ נמי יש לה כתובה כיון דהחיוב הוא מה"ת ולא מחמת גרושה, אלא דהא דאמרו דתקינו באלמנה משום גרושה, היינו אם היתה בעולה בשעת הנשואין שבזה מה"ת אין לה כלום, ורק בגרושה תקינו חז"ל משום שלא תהא קלה להוציאה, דטעם זה לא שייך גבי אלמנה, ובזה הוצרכו לומר שאפ"ה תקינו נמי באלמנה משום גרושה, וא"ש מה שאומר הטעם דיצא כסף קנסא גבי אלמנה, לפוטרו מחיוב דאורייתא היכא שהיתה בתולה בשעת נשואין:

והנה בפתחי תשובה (אה"ע סי' קע"ז) נסתפק באם אנס לבתולה והודה על הקנס דנפטר מן הקנס אם מחויב ליתן לה כתובה כיון דעתה לא שייך טעם דיוצא כסף קנסא, או שנימא דבגרושה לא צריכין לטעם דיוצא כסף קנסא, כיון דלא מצי מפיק ע"ש, ולפמ"ש בודאי מחויב ליתן לה כתובה לפוטרו מחיוב דאורייתא, דחיוב דאורייתא לא מטעם דמצי מיפק, ורק נפקע ע"י הקנס, וממילא היכא דליכא קנס מחויב מה"ת, שוב התבוננתי שזה תלוי במחלוקת הרמב"ם וראב"ד שהבאתי בדבור דלעיל, דלרמב"ם דסובר דבמפותה כתובתה מאתים, הרי דמחשיב אותה לבתולה, דאף שבעת נשואין כבר בעולה היא, אפ"ה כיון שבעולת עצמו היא והוא השיר בתוליה מכבר חשבינן אותה לבתולה לענין כתובה, וממילא כתובתה הוי מה"ת, ורק במקום שיש קנס הוי הקנס פרעון אבל במקום שאין קנס ודאי שמחויב לתת לה הכתובה דבמה נפקע, וכ"ה דעת רש"י מדהזכיר לגבי גרושה טעם דיוצא כסף קנסא מכלל דסובר נמי דהוי בתולה לענין כתובה וצריכין אנו לטעם דיוצא כסף קנסא, משא"כ לשיטת הראב"ד דסובר דבמפותה אין לה כתובתה כ"א מנה, ומשום דמחשיב אותה לבעולה, ובעולה לכו"ע כתובתה אינה מה"ת ורק מתקנת חז"ל משום שלא תהא קלה, ולדידיה אתיא הש"ס כפשוטו ולא הוצרך לטעם דיצא כסף קנסא כ"א באלמנה ולא בגרושה, אבל בגרושה מספיק טעם דלא מצי מפיק, ולכן לדידיה גם במקום שאין קנס נמי אינו מחויב בכתובה ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה