בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף לט.
תוד"ה שלש נשים כו' מ"מ אסורה כו', עיין מ"ש לקמן דע"ב ראיה לזה:
שם ברש"י ד"ה לעצמה דכתיב ונתן בעינן שתהא נערה בשעת נתינה, ע"כ, הרי דמפרש דמונתן קא ממעט, ועיין בתוד"ה מה, שכתבו דממעטינן מלאבי נערה ולא לאבי בוגרת, ופרש"י באמת דוחק כמ"ש בשמ"ק, דממ"נ אם נדייק דבעינן שתהא נערה בשעת נתינה, א"כ תלמוד נמי דלא סגי במה שתהיה נערה אפילו בשעת העמדה בדין, וזה ליתא דאפילו ר"ש דאמר לקמן בר"פ נערה, דאם לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי היא של עצמה לגבי בוגרת, מודה דבשעת העמדה בדין סגי, ואם לא נדייק לגבי שעת נתינה דוקא, א"כ מנ"ל דלא סגי לן אפילו בשעת ביאה לחוד, ע"ש, ונראה דרש"י לשיטתו הוכרח לפרש כן, דהנה התוס' לעיל הקשו אמאי לא דרשי' נערה שהיתה כבר כמו גבי נערה שזינתה, וכתבתי לתרץ דהתם מה' דהנערה דריש כן, והכא לא מיותר הה' דאיצטריך לכדאביי עיין מ"ש בחדושיי הקודמים, ואכן רש"י פי' שם דלאו מה' דריש, אלא דכל הנערה מיותר, דלא הוי צריך לכתוב כ"א והוציאוה והוי ידעינן למעוטי נערה דהוי קאי אנערה דלעיל ולהכי דרשינן נערה שהיתה כבר, ולפי"ז יוחזר קושית תוס' דה"נ נימא הכי, ובתי' התוס' דלעיל לא ניחא לרש"י, לכך פי' דהכא מונתן ממעט דבעינן שתהא בשעת נתינה:
בתוד"ה מה כו' דדריש לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת, כבר כתבתי מ"ש המפרשים דלאביי מנ"ל למידרש כן, הא איהו מיבעי למעט ולא לאבי מתה, ולפרש"י לקמן דעל בוגרת ל"צ קרא דהו"ל למיכתב והוציאוה והוי אמרינן דקאי אדלעיל, א"כ ה"נ נוכל לומר כן דעל בוגרת לא היה צריך לכתוב כ"א ונתן לאביה והוי אמרינן דקאי אנערה דלעיל ומיותר למעוטי אבי מתה, אכן כבר כתבתי דהתוס' לא ס"ל כן וכן מוכח בירושלמי וגם תרצתי לעיל קושית המפרשים ע"ש:
בתוד"ה צער דמאי פר"י דאפשר שתנא דמתניתין לא חייש לכחש גופני, ועיין במהר"ש ופנ"י שהקשו איך אפשר לומר כן, דא"כ מפתה אמאי פטור וכראיית הרשב"א שם בתוס' גופא, ונ"ל שטעם הר"י דממפתה אין ראיה די"ל דס"ד דמקשה דמפותה פטור מטעם דכיון שלא הקפידה ומדעתה עבדה מחלה וכמו שס"ד דרב נחמן לקמן, ואע"ג דמשמע מגמרא דלקמן דאכתי לא ידע טעם דמחלה, דא"כ מאי מקשה א"ה מפותה נמי, אכן לשיטת הר"י דלקמן בתוד"ה א"ה מפותה, שפירש קושית הש"ס באופן אחר לא קשה זה וכמו שנכתוב בדבור הסמוך, וי"ל דבזה פליגי הר"י והרשב"א, דהרשב"א יפרש דהפרכא דא"ה מפותה נמי כפשטא דקאי על מפותה, וא"כ בע"כ דהש"ס לא ידע עוד טעם דמחלה, וא"כ אמאי מפותה פטור, ובע"כ משום כחש גופני, אכן לפי' התוס' דהוא הר"י סתם בעל התוספות, דמפרש דקושית הגמ' קאי על הברייתא על לשון דאינו דומה דקאמרי רבנן, נוכל שפיר לומר דגם בס"ד ידע טעם דמפותה מטעם מחילה ואפ"ה מקשה שפיר א"ה מפותה וכמו שנבאר לקמן, וא"כ אין ראיה דתנא דמתניתין חייש לכחש גופני, שוב ראיתי בשמ"ק דיפרש אגב אורחא לקמן נמי טעם דמתני' דמפותה מטעם דמחלה, ובזה מיושב קושית מהרש"א על התוס' מה שהקשה אמאי לא הקשה בפשיטות מפתה אמאי פטור כיון שיש צער בביאה ראשונה, דלשיטת הר"י על מפותה לא קשה כלום דהוא משום טעם דמחלה ודו"ק: