אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף לח:

דף לז:

בתוד"ה לאבי הנערה, וא"ת דהא לקמן דרשינן נערה שהיתה כבר וכו', נ"ל ליישב קושיתם, דהנה בלא"ה הקשו המפרכים לפמ"ש התוס' לקמן (ל"ט ע"א) בד"ה מה, דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת, ולמעוטי דבא עליה ובגרה קנסה לעצמה ולא לאביה, וא"כ אביי דמפיק הדרשה למעט אבי מתה, מנ"ל למעוטי אבי בוגרת עיין בפנ"י מ"ש בזה, ונהי דבאמת שקושיא זאת באופן שכתבתי, דהקושיא תסוב על התם דמנ"ל למעוטי בוגרת יש לתרץ, דלאביי לא צריך שום מיעוט ע"ז, דהשתא דממעט כאן דבא עליה ומתה פטור לגמרי, אע"ג דמצד הסברא לא הו"ל לפטור אותו לגמרי מקנס בכדי שלא יהא חוטא נשכר, ואפ"ה דריש מקרא לפטור אותו לגמרי, משום דלא משגחינן על שעת הביאה כ"א על שעת העמדה בדין, וכיון דחזינן דלא משגחינן אשעת ביאה אפילו לפטור אותו לגמרי, כ"ש התם דאיהו משלם הקנס ואינו נשכר כלל, והשקלא וטריא הוא לעצמה או לאביה, וודאי דלעצמה, דלא משגחינן אשעת ביאה כ"א אשעת העמדה בדין וכדס"ל בבא עליה ומתה, אלא עיקר הקושיא יהיה להיפך, דילמא קאי הקרא למעוטי אבי בוגרת ומנ"ל למידרש דרשא דהכא דבא עליה ומתה פטור, ואין לומר דכמו דס"ל התם דלאבי בוגרת לא, ומשים דלא משגחינן אשעת ביאה, א"כ ממילא ידעינן נמי דלאבי מתה לא מה"ט, כיון דלא משגחינן אשעת ביאה, דזה אין ראיה, די"ל התם שעכ"פ משלם הקנס בזה שפיר אמרינן דלעצמה ולא משגחינן אשעת ביאה ליתן לאביה, אבל הכא דלא משגחינן אשעת ביאה ולפטור אותו לגמרי מנ"ל דנימא הכי, דשמא צריך לשלם בכדי שלא יהא חוטא נשכר, ואמנם י"ל דאביי יליף שני הדרשות מפסוק זה מדכתיב הנערה בהא, דלמעוטי אבי בוגרת לחוד היה יכול לכתוב לאבי נערה לחוד, ומיתורא דהא דריש נמי ולא לאבי מתה, והרווחתי ליישב בזה מה שהיה קשה לי בעיקר הדרשה דלקמן דממעטינן מלאבי הנערה ולא לאבי בוגרת, והא לקמן דמ"ה ע"ב דרשינן להיפך מן הנערה לרבויי בוגרת ודרשינן נערה שהיתה כבר, ויישבתי דבאמת "נערה" משמע ולא בוגרת, והא דדרשינן הנערה שהיתה כבר, היינו משום דכתיב "הנערה" דלשון זה משמע שהיתה כבר, וכדדרשינן בברכות (די"ח ע"ב) עפ"י שנים עדים יומת המת, המת דמעיקרא, והיינו נמי מייתורא דהא, דהול"ל יומת מת, ולכן הכא דהא יתירה אתי לכדאביי למעוטי אבי מתה, א"כ לא נשארה אלא נערה בלבד, להכי דרשינן למעוטי בוגרת ולא לרבויי, וממילא מיושב קושית התוס', דבשלמא התם דכל התיבה מיותרת דרשינן שפיר נערה שהיתה כבר, ומרבינן בוגרת, דאי למעוטי הול"ל נערה, אבל הכא דהא דהנערה הוצרך לכדאביי ולא נשאר על בוגרת כ"א נערה לחוד, לכך דרשינן נערה ולא בוגרת למעוטי, וכיון דדרשינן נערה למעוטי בוגרת, ממילא לא נוכל שוב למידרש כאן מהא דהנערה לרבויי אבי מתה, דאי נימא הכי יהיה שני רבויים בתיבה אחת סותרות זו את זו, דנערה יהיה למעוטי בוגרת ולא משגחינן אשעת ביאה, וההא יהיה לרבות אבי מתה דמשגחינן אשעת ביאה, ומיושב הכל כפתור ופרח בעזה"י ואין להקשות דלא נדרוש באמת לא אבי מתה מהא, ולא בוגרת מנערה, אלא נרבה אבי מתה מהנערה ונימא שהיתה כבר, דכיון דאיכא למדרש שניהם הה' ונערה על שני מיעוטים ודאי דרשינן. רק התם דליכא למידרש שני דברים מן שני המיעוטים, ואין לך כ"א או למעט או לרבות בוגרת, בזה אמרינן דמרבינן, דאי למעוטי לא היה צריך למיכתב בה' כ"א נערה לחוד, אבל הכא דאיכא למדרש דרשינן:

ואמנם כ"ז הוא אי נימא דמה דדרשינן לקמן נערה שהיתה כבר, הוא מייתורא דה', ולכך הכא דהה' לא מיותר לא דרשינן הכי, אבל רש"י פי' לקמן דלאו מיתורא דה' דריש כן אלא משום דכל התיבה מיותרת, דהוי לי' למימר והוציאוה והוי נמי ממעטינן בוגרת, דהוי קאי אדלעיל כדכתיב כי ימצא נערה ובע"כ לרבויי בוגרת, וא"כ יהדר קושית התוס', דה"נ נימא כן, דלמעוטי אבי בוגרת לא צריך למיכתב כלל נערה כ"א ונתן לאביה והוי ידעינן דקאי אדלעיל וא"כ בע"כ לרבויי בוגרת, ונהי דבאמת על רש"י עצמו לק"מ, משום דלשיטתו בלא"ה לא קשה קושית התוס' דהכא, דהא בסמוך (דל"ט ע"א) ד"ה לעצמה כתב, דלכך ממעטינן בוגרת מדכתיב ונתן לאבי הנערה בעינן נערה בשעת נתינה, ע"כ, נתכוון לתרץ בזה קושית התוס' דהיכי ממעטינן אבי בוגרת מנערה ולא נימא להיפך לרבויי אבי בוגרת ולדרוש נערה שהיתה כבר וכדלקמן דמ"ה, וע"ז תירץ דהכא שאני מדכתיב ונתן וגו' בעינן שתהא נערה בשעת נתינה, אלא דאי נימא דמפרשינן התם דלהכי דרשינן שהיתה כבר כפרש"י מייתורא דה', והכא נפרש כשיטת התוס', דלא מונתן קא דריש, יקשה קושית התוס' דלעיל, אכן באמת גם אם נפרש כן לא יקשה קושית התוס' משום דכאן אין מיותר הקרא, דבלא"ה הקשיתי, דגמרא לא ממעט נערה שנאנסה ואח"כ בגרה אלא דלא יתן לאביה, אבל לעצמה יש לה קנס, ואמאי לא נימא למעט שאין לה קנס כלל, וכמו דדרש אביי לא לאבי מתה, וממעט לגמרי, ולמה לא נדרוש גם גבי בוגרת כן, אלא דפשיטא לי' לש"ס דלעצמה יש לה קנס מדכתיב ונתן לאבי הנערה למעוטי אבי בוגרת, מכלל דלעצמה יש לה קנס, דאי גם לעצמה אין קנס למה הוצרך למעט אבי בוגרת כיון דאין קנס כלל לנערה שבגרה אח"כ, וא"כ לא מיותר כאן הנערה, דאי לא הוי כתיב כ"א ונתן לאביה אז הוי אמרינן דנאנסה ואח"כ בגרה אין לה קנס כלל אפילו לעצמה, משו"ה הוצרך למיכתב ונתן לאבי נערה למעוטי אבי בוגרת, למילף דלעצמה יש לה מיהת קנס וא"כ אכתי אינו מיותר

אלא דאכתי קשה דהנה בריש פירקין אמר דתלתא רבויי כתיב, חד לגופי' וחד לכדאביי וחד לחייבי לאוין והא איצטריכי כל הרבוים חד לגופי' וחד לכדאביי וחד למעוטי אבי בוגרת וא"כ לחייבי לאוין מנ"ל, וצ"ל דנערה קמא מיותר, דלא הו"ל למיכתב אלא כי ימצא איש בתולה ונתן לאבי הנערה, והוי ידעינן דכ"ש בשעת ביאה דמצרכינן שתהא נערה, והה' אתא לחייבי לאוין, אלא דלשון הגמ' לא משמע כן, דא"כ לא הוצרך חד לגופי', ויותר נראה שמכאן יהיה סיוע לשיטת הר"ח המובא שם בתוס' לעיל, דמנערה חד ילפינן כולהו, נער נערה הנערה, וא"כ מיותר נערה קמא למעוטי לאבי בוגרת, ומיושב בזה קושית הר"י על פי' הר"ח. אמנם כל הפלפול הזה הוא רק לרווחא דמילתא, אי נימא דנפרש כפרש"י דלאו אה' דהנערה קא דריש נערה שהיתה כבר, ובאמת מוכרח בתוס' לקמן (מ"ה ע"א) ד"ה תנאי לחד שינויא שם מוכרח לומר דמה' קא דריש ע"ש, וכן מוכח גם בירושלמי, דהכי איתא בירושלמי תמן את יכול לומר והוציאו את הנערה שזינתה כו' ומיניה יליף דבשעת הוצאה תהא נערה, וא"כ אילו כתיב והוציאוה אז הוי אמרינן דאפילו בגרה בשעת הוצאה, אע"כ דמה' קא דריש, ועיין בשירי קרבן שמוכיח מן הירושלמי דלא כרש"י, וא"כ גם בכאן לא יכול לכתוב ונתן לאביה דאי לא הוי כתוב לאבי נערה אלא לאביה אז הוי אמרינן גם לאבי בוגרת, ולא הוי אמרינן דקאי אתחלת הפרשה וכמ"ש בירושלמי, אע"כ דרק מה' קא דריש, ומעתה מיושב קושית התוס' לכל השיטות, אנן לדידן ודאי דרשינן נערה שהיתה כבר רק מה' דהנערה וכמ"ש בשם הירושלמי, והכא דהה' אתי לכדאביי לא שייך לרבויי כ"א למעט, ולשיטת רש"י דאיהו ס"ל דכל הנערה מיותר, וא"כ היה יכול לומר דאתי לרבויי, אכן איהו לשיטתו בלא"ה לק"מ, כיון דממעט מונתן שתהא נערה בשעת נתינה וכמ"ש לעיל ודו"ק:

בגמ' אמר אביי כו' ולא לאבי מתה, הקשיתי בזה אמאי דריש הכא אביי מן המיעוט דלאבי נערה, דאם מתה פטור לגמרי, ולקמן גבי בוגרת לא ממעטינן כ"א דלאביה אינו נותן הא לעצמה יש לה קנס, ומצאתי קושיא זאת בהפלאה, ועיין מ"ש בדבור דלעיל ליישב זאת, אכן עתה נ"ל יישוב יותר נכון עפ"י מה שכתבתי בחדושיי הקודמים מ"ש המפרשים דכיון דהוצרך הקרא למעוטי אבי בוגרת א"כ מנ"ל לאביי למעט אבי מתה, וכתבתי דמייתורא דה' דריש, דהיה יכול לכתוב לאבי נערה, ומדכתיב הנערה ידעינן נמי למעט אבי מתה, והקשיתי עוד דמאי צריך אכתי תרי מיעוטי, לא לכתוב אלא חד והוי ממעטינן מיניה אבי מתה, וכיון דאימעוט אבי מתה הרי מוכח דלא משגחינן אשעת ביאה ע"א על שעת העמדה בדין, ממילא ידעינן נמי למעט נאנסה ואח"כ בגרה שאינו נותן לאביה כיון דלא משגחינן אשעת ביאה, ואמאי איצטריך תרי מיעוטי ע"ז, ואכן זה י"ל דאי לא הוי כתיב אלא חד מיעוט לא הוי מוקמינן לי' כ"א על בוגרת ולמעט דאינו נותן לאביה, ולא ידעינן מיניה למעט אבי מתה, דהוי מחלקינן בשלמא הכא דעכ"פ הבועל נותן את הקנס, אלא דהשקלא וטריא הוא אם לה או לאביה בזה שפיר ממעטינן דלא נשגיח אשעת ביאה, אבל למעט דלא נשגיח אשעת ביאה ולפוטרו לגמרי עי"ז זה לא אמרינן, שלא יהא חוטא נשכר, להכי הוצרך מיעוט אחר למעט אבי מתה דפטור לגמרי, ולפי"ז מוכח דבע"כ המיעוט דבוגרת הוא רק למעט מאביה והמיעוט דמתה למיפטר לגמרי, דאי נימא שהמיעוטין שווים הם, או דבשניהם ממעטינן לגמרי, או דבשניהם ממעטינן רק מאביו, יוחזר הקושיא דאכתי שני מיעוטים למה לי, לא לכתוב אלא חד והוי ידעינן דלא משגחינן אשעת ביאה וממילא דהוה"ד בכל דוכתי כן, ומעתה לא שייך התירוץ שכתבנו דהוי מוקמינן לי' על בוגרת, דסוף סוף נמי הוי ידעינן נמי למעט אבי מתה כיון דהמיעוטים שווים, אלא וודאי דמיעוט דמתה בא למיפטר לגמרי, ומיעוט דבוגרת לא בא כ"א למעט מאביה, ולכך אי לא הוי כתיב אלא חד לא הוי ידעינן כ"א בוגרת אבל מתה למיפטר לגמרי לא ידעינן מטעם חוטא נשכר וכנ"ל והוצרך תרווייהו, וזה עמוק ונכון מאוד בעז"ה:

בתוד"ה יש בגר, וא"ת הא אין אדם מוריש כו', הנה בב"ק דע"ב תי' על קושיא זאת לחלק בין פתוי הבת לשאר קנסות, ודוקא זכות הבת אינו מוריש הא בשאר קנסות אדם מוריש, וכן מבואר בשמ"ק בסוגיין, וגם אנכי הארכתי בזה לקמן בר"פ נערה להסביר הטעם, דבשאר קנסות נהי דבעצם הממון אין יכול להורישם משום שלאו ממון גמור הוא, מ"מ הא יכול להורישם הזכות שהיה לאב לתבוע אותו לדין, משא"כ בפתוי הבת, דעצם הממון אין יכול להוריש, והזכות נמי אינו יכול מטעם דאין מוריש זכות בתו, ומה שלא ניחא להו הכא לחלק כן, היינו משום דלקמן בר"פ נערה מוכח שגם בשאר קנסות אינו מוריש, מדמסיק רבא משמי' דרב יוסף כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות, משמע להדיא דקודם שעמד בדין דלכו"ע קנסא הוי אינו מוריש, אכן באמת גם קושיא זאת יש ליישב כשנדקדק בלשון רש"י שם וז"ל כי קאמינא ממונא הוי משעמד בדין להורישו לבניו בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאה עכ"ל, וכבר צווחו כל המפרשים על סיום דברי רש"י, דלא מיפטר תו בהודאה, הודאה מאן דכר שמייהו, עיין בפנ"י ומהר"ש, אכן נ"ל דרש"י תירץ בזה קושיא הזאת, דבאמת דמאי דאשמועינן רבה דממונא הוי להורישו, לא נתכוון לאשמועינן הדין שיהא יכול להוריש, שזה אי אפשר, דהא אפילו אם קנס הוא נמי יכול להוריש בשאר קנסות, וכמ"ש כן הוא עצמו לקמן במתני' דר"פ נערה, אלא חדוש גדול אשמעינן בזה, דהנה מצד הסברא הוה אמינא דנהי שזה ודאי שיוכל להורישם זכות שלו שיוכלו לעמוד במקומו לתבוע הקנס וכמו שהארכתי שם, אבל הבע"ד יוכל להודות אצלם וליפטר, אע"ג שהאב כבר עמד בדין ואצלו אין יכול שוב ליפטר בהודאה, מ"מ לגבי האחים שהם הוו תובעים חדשים יוכל ליפטר בהודאתו, באשר שאצלם הוא תביעה חדשה, לזה אשמעינן רבה שממונא הוא ממש לאחר העמדה בדין שלא יוכל שוב להודות וליפטר אפילו אצל הבנים, אבל הזכות לעמוד ולתבוע יכול להוריש אפילו קודם העמדה בדין, דאע"ג שעצם הממון קנס הוא ואינו יכול להורישם, מ"מ יוכל להורישם הזכות שיש לו, ורק אחר העמדה בדין הוי ממון גמור לענין שלא יוכל שוב ליפטר בהודאה:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה