אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף לז:

דף לז.

בתוד"ה מיתות קלות, הקשו על פרש"י דא"כ למסקנא כו', ונ"ל ליישב דעת רש"י בתרי אנפי, דהנה זה מסתבר שבמיתות קלות שניתנו לכפרה אין לחלק בין שכפרתן גלות או קרבן, ולא צריכים תרי קראי ע"ז, דכיון שידעינן דבדבר שניתן שגגתו לכפרה נמי לא תקחו כפר למיפטריה, שוב אין לחלק בין כפרת קרבן לכפרת גלות וכסברת רש"י, ואפ"ה לא קשיא דא"כ למה כתוב כל חרם שיש בזה תרי רבוים מלת "חרם" ומלת "כל", דזה י"ל דמלת "כל" לא נכתב לשם ריבוי, ורק כיון דבאמת השתא דכתיב חרם לרבות מיתות קלות ומרבינן כל מיתות קלות יהיה כפרתן איזה שיהיה, אורחא דקרא למיכתב מלת כל, ולא משום ריבוי אלא משום דקושטא דמילתא כן הוא שכל חייבי מיתות דינן הכי להכי כתב בלשון כל, ולפי"ז אי הוי כתיב קרא דכל חרם לחודיה נמי הוי מרבינן תרוייהו, דחרם קאי על מיתות חמורות, ורבוי דכל על שני סוגי מיתות הקלות, שע"י גלות ושע"י קרבן, ורק השתא דהתרצן קאי לתרץ קושית המקשן דלכתוב ולא תקחו, משני לו דמלא תקחו לא הוי ידעינן כ"א החמורות, וחרם קאי על כל המיתות הקלות, וכל לא אתי לרבויי אלא משום דבאמת כן הוא, ואין להקשות דלפי"ז הו"ל לאקשויי ולא תקחו כפר למה לי, נהי דהשתא דלא תקחו קאי על מיתות חמורות וחרם על קלות, לא אתי מלת כל לרבויי, אבל אי הוי כתיב כל חרם לחוד הוי ידעינן שפיר תרווייהו, די"ל דבאמת הו"מ לאקשויי הכי אלא דמקשה שפיר האי מדתנא דבי חזקי' נפקא וידעינן הכל מלא תקחו, וא"כ אייתרו תרי הרבויים דכל חרם, אבל אם היה מקשה קרא דלא תקחו ל"ל, לא היה קשה לו כ"א על האי יתור לחוד, להכי נוח לו יותר להקשות מדתנא דבי חזקיה, דאייתרו שני הרבויים, ועוד יותר נראה, דאי הוי מפקינן חמורות וקלות מכל חרם, לא הוי מרבינן הקלות כ"א מריבוי דכל, אבל השתא דילפינן מולא תקחו הוא מפורש יותר שגם בקלות לא מיפטרינן, דהא רוצח הוא מן הקלות לסברתו וכתוב בו בהדיא דלא תקחו כפר מיניה, ולזה טפי אית לן למילף מדבר המפורש להדיא מדנילף מריבוי. ולהכי פריך דמתנא דבי חזקי' נפקי ונוכל לילף מלא תקחו, אבל איה"נ דהו"מ לאקשויי לא תקחו ל"ל:

ולבד שלא קשה לפי"ז קושית התוס', אדרבה פרש"י מרווח הרבה יותר, חדא דמלשון ולאו ממילא שמעת, משמע דמלא תקחו ידעינן הכל, דאל"ה היה צריך לומר והא מלא תקחו כפר נפקי כמ"ש המפרשים, ועוד דמסוגיא מוכח כפרש"י, דאי כפירוש התוס' דצריכין תלתא קראי, א"כ במסקנא דמוקי רמב"ח קרא לענין שלא תעביד בו תרתי, או אליבא דרב אשי לרבות קנס, בע"כ צריכין לומר לפי' התוס', דקרא דכל חרם הוא המיותר, ואיהו אתא לרבות דברים הללו, וקרא דלא תקחו קאי לענין שלא יפדה בממון, ומיניה לא ידעינן כ"א מיתות קלות שניתן שגגתן לגלות, דאפילו לפי המסקנא שאין נ"מ בין ירידה לעליה ומיירי קרא במיתה שניתן שגגתו לכפרה, מ"מ לא ידעינן כ"א בכפרת גלות, ואכתי מיתות קלות לגמרי דהיינו ששגגתן בקרבן מנ"ל, וצ"ל שזה ידעינן מחד ייתורא דכל חרם, ורבוי השני יהיה לכדרב אשי, דלא נוכל לומר להיפך דקרא דלא תקחו אתי לכדרב אשי, ומכל חרם נדע הכל, דהא מכל חרם אי אפשר למילף לדידהו כ"א מה ששגגתן בגלות, אבל ע"י קרבן מניין, ובע"כ שלשיטתם ההכרח לומר דלא תקחו אתי על פדייה, וממנו לחוד ילפינן שנים, היינו חמורות לגמרי, ומה ששגגתן בגלות, ואייתר חד ריבוי מקרא דכל חרם על קלות לגמרי, וריבוי השני דכל חרם לכדרב אשי, וכיון שכן לבד שיקשה קושית הרשב"א המובא בתוס', דהא כל חרם דריש שלא נשקול ממונא ונקטליה, עוד יקשה קושית המפרשים, דהיאך מצי לאוקמי כל חרם שלא תעביד בו תרתי, הא פשטא דקרא מיירי בפדיון, היינו שלא נפטרנו ע"י ממון וכמ"ש כל חרם לא יפדה, אכן לשיטת רש"י ניחא הכל, דרש"י באמת לא כתב דכל חרם אתא לכדרב אשי, אלא יפרש דלא תקחו כפר לכדרב אשי, וכל חרם קאי על פדיון, דלשיטתו ידעינן מכל חרם הכל, דמחרם ידעינן חמורות, ומריבוי דכל, מיתות קלות משני הסוגים, הן ששגגתן גלות והן קרבן, ועוד דפריך הגמ' ולרבה כל חרם למה לי ומשני דס"ל כת"ק דחנניא, וא"כ לדידיה לא אייתר על פדיון כ"א קרא דלא תקחו, ולשיטת התוס' דמיתות קלות לגמרי לא נוכל למילף מיניה, א"כ קלות לגמרי לרבה מנא ליה, והמובחר כשיטת רש"י:

דרך השני י"ל שגם רש"י סובר דלא דמי כפרת רוצח שהוא בגלות לכפרת שאר מיתות קלות שהן בקרבן, ומחד קרא לא נוכל למעט שתיהן, דאי מחד קרא הו"א שאינו ממעט כ"א שגגת רוצח שהוא בגלות, אבל בשגגת קרבן אפשר דמהני הפדיון, אלא שזה ס"ל לדבר פשוט שהיכא דהרבוי על קלות יבוא מן מלת "כל" בע"כ ירבה אפילו קלות לגמרי, דאי נימא דלא ירבה כ"א מה ששגגתן בגלות ולא כל הקלות, לא שייך לכתוב ע"ז לשון "כל", אבל אם נרבה קלות מרבוי אחר איה"נ דלא אתי לרבויי כ"א חדא מה שמסתבר ביותר, והיינו שגגת גלות, ובסברא זאת עולה נמי הכל כהוגן, דבס"ד דאוקמי דחרם אתי לרבויי חמורות שלא ניתן שגגתן כלל לכפרה, ומלת כל לרבות מיתות שניתנו לכפרה, וכיון דהריבוי הוא מכל, מרבינן שפיר שתי הסוגים ממיתות קלות, דאי אינו מרבה כ"א מיתות קלות ששגגתן גלות, ולא שגגת קרבן, א"כ עדיין אין זה כל חרם, דמלשון זה משמע ששום חייבי מיתות לא יפדה, אבל למסקנא דאוקמי ולא תקחו למיתות חמורות, ותרצה ממלת חרם לבד לרבויי מיתות קלות לא נוכל לרבות מינה כ"א שגגת רוצח, אבל לא מיתות ששגגתן קרבן, להכי אכתי איצטריך קרא לרבות מיתות הללו ששגגתן בקרבן, וכן מורה לשון רש"י דלא מדמי אהדדי שני הסוגי מיתות קלות, מדכתב 'א"נ' רוצח, ולא כתב וכן רוצח, אלא משום דבאמת אינם שקולים, ולמסקנא ודאי שצריך ריבוי לכל אחד בפני עצמו, רק הכא משום דכתיב כל, ולפרש"י מיושב הסוגיא כהוגן, וכמ"ש לעיל בדרך הראשון, וזה נכון מאוד ברש"י:

ואמנם מתוך דברינו מיושב נמי מה שהקשו המפרשים על תוס', מי הכריח אותם לאוקמי קרא דכל חרם לכדרב אשי, ותקשה קושית הרשב"א, למה לא ניחא להו בפרש"י דלא תקחו יבוא לכדרב אשי, משום דלשיטתם לעיל שצריך תלתא קראי לכל חייבי מיתות, לחמורות, ושגגת גלות, ושגגת קרבן, להכי מוכרחים לומר כן וכנ"ל ודו"ק בכ"ז:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה