בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף לז.
בגמ' וצריכות להמתין ג' חדשים, מכאן היה אפשר לכאורה להביא ראיה למ"ש הב"ח (או"ח סי' ח') והגאון מלבי"ם בספר ארצה"ח הסביר דבריו, דמה דקיי"ל דבכ"מ שאפשר לברר אין סומכין על החזקה, היינו דוקא אם החזקה מעידה שנעשה מעשה חדש, וע"ז עדיין י"ל מי יימר שנעשה מעשה כזה, דהא חזקה אינה כודאי, ולזה טוב יותר לברר שנדע בודאי שעשה המעשה, משא"כ היכא שאדרבה החזקה מעידה שלא נעשה מעשה חדש א"צ לברר דאמרינן מסתמא כן הוא דלא נעשה מעשה חדש וכמ"ש הסמ"ע (חו"מ סי' רמ"א) סברא כזאת, דאל"ה יקשה טובא בסוגיין דמאי פריך מדין דהמתנה על דין דקנס, הא י"ל דלענין המתנה כיון שאפשר לברר ע"י המתנה לא סמכינן על חזקת גופא, אבל לענין קנס שפיר בקדושתה משום חזקת גופה, אע"כ כסברת הב"ח דבכה"ג דסוגיין דהחזקה מעידה שלא נעשה מעשה חדש א"צ לברר, דממילא אמרינן שמסתמא לא נעשה מעשה, אכן באמת י"ל דאין ראיה מכאן משום דהכא לא מיקרי כלל אפשר לברר, דלא שייך לקרות אפשר לברר כ"א כשאפשר לברר תיכף, אבל מה שאפשר לברר לאחר ג' חדשים לא מיקרי אפשר לברר, דהא כל היכא שאפשר לברר ע"י טורח או הפסד לא אמרינן שמחויב לברר וכמבואר בפסחים ד"ד, וכ"כ כל הראשונים, וא"כ כשתיעכב מלהנשא ג' חדשים תוכל לבוא עי"ז לידי הפסד ואין דוחק גדול מזה, ועוד אפילו אם נאמר דדבר שאפשר לברר לאחר זמן נמי מחויב לברר, ודאי דאין שייך זה כ"א בדבר אכילה וכדומה, שיותר מפעם אחד לא אפשר לאכלה, או לעשות בה המעשה שירצה, ואם יאכלנה היום לא יאכלנה למחר, אבל לענין בעילת אשה לא שייך לומר אפשר לברר לאח"ז, שהרי כשישאנה יוכל לבועלה תיכף וגם לאחר זמן, וכן לענין המזונות מחויב ליתן לה תיכף וגם לאחר זמן, א"כ לענין הבעילה והמזונות של ג' חדשים אלו א"א לברר:
ועוי"ל דלכך לא אמרינן הכא שמחויב לברר, דהא מה שמחויב לברר היכא שאפשר אינו אלא מדרבנן, דאי מה"ת אין סברא לחלק בין מצי לברורי בקל או בטורח ובכל ענין היה צריך לברר וכמ"ש האחרונים, ועפי"ז העלה הפמ"ג באו"ח סי' ח', דדוקא בדבר שאיסורו מדאורייתא החמירו חז"ל לברר היכא שאפשר, אבל באיסור דרבנן לא החמירו לברר, ולכן בטלית של משי שמה"ת פטור מציצית, אין מחויב לבדוק, ע"ש, ולפי"ז איסור הבחנה דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש בס' ארעא דרבנן בשם הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין ולכן אינו מחויב כלל לברר ודו"ק:
בגמ' ורמי שבויה אשבויה, וכבר העירו המפרשים לתמוה דמעיקרא הו"ל לאקשויי מהך ברייתא דתנא בה תרווייהו גיורת ושבויה, ונ"ל ליישב בפשוטו דבלא"ה יש להבין דבסוגיין גריס בהך ברייתא, יתירות על בנות ג' ויום אחד, ואילו בתוספתא וביבמות לא גריס כן וכמ"ש התוד"ה צריכות, וטעמא בעי. ונראה בזה, דבאמת הברייתא מצד עצמה נוח יותר לומר דמיירי בגדולה, דאילו בקטנה דאינה ראויה להתעבר למה צריכה להמתין, וזה דוחק לומר דגזרינן קטנה אטו גדולה, ורק בסוגיין היה הכרח לפרש דמיירי נמי בקטנה, מדהזכיר לעיל ברייתא דפליגי בגיורת לחוד, וא"כ הלא צריך לטעם למה פליגי שני פעמים בגיורת, אע"כ דברייתא ראשונה ודאי בגדולה מיירי דומיא מה דנקיט התם דמטמאה למפרע שדין זה ודאי בגדולה, דבלא הגיע זמנה לראות אפילו בישראלית גמורה דיה שעתה כמבואר במס' נדה, ובא להורות שברייתא השניה מיירי בקטנה, ואפילו בקטנה סובר ר' יהודה דבחזקת בעולה היא וצריכה להמתין, ולזה הוכרח כאן לגרוס יתירות על בנות ג', כיון דבע"כ ברייתא זאת בקטנה נמי מיירי, דאילו בגדולה כבר ידעינן מברייתא קמייתא, וממילא מוכרח נמי לפרש דהטעם הוי משום דגזרינן קטנה אטו גדולה, אבל ביבמות דלא מייתי אלא ברייתא השניה לחוד, לא גרס יתירות על בנות ג', כיון דאין הכרח לאוקמי בקטנה, לזה נוח לו יותר לפרשה בגדולה ולא לגרוס זה, ולפי"ז אין מקום לקושית המפרשים למה הביא כלל ברייתא הראשונה, דהא מלשון דר' יהודה במתניתין שבויה בקדושתה אעפ"י שגדולה, משמע דגדולה הוי רבותא טפי לומר דבקדושתה היא, דהכי משמע להדיא מלשון אעפ"י דאמר, ולזה אילו לא הביא ברייתא הראשונה, שאז היינו מפרשים לברייתא השניה נמי בגדולה, ולא הוי גרסינן בה יתירות על בנות ג' וכמו בתוספתא וביבמות, וממילא לא הוי ידעינן מינה כ"א על מה שמסיים ר' יהודה במתניתין אעפ"י שגדולה, אבל על קטנה לא קשה, לזה הביא מעיקרא לברייתא ראשונה, דמינה מוכח דברייתא השניה בקטנה מיירי ואפ"ה סובר דבחזקת בעולה וקשיא לר' יהודה על כל דבריו, גם על קטנה גם על גדולה ודו"ק:
בגמ' והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו כו', פי' כיון דכתיב ולא יהיה אסון א"כ כדי רשעתו למה לי, ואין לומר דהקושיא הוי להיפך כיון דנפקא מכדי רשעתו א"כ לא יהיה אסון למה לי, וכדמשמע מלשון הש"ס, דהא מכדי רשעתו לחוד לא הוי' ידעינן כ"א דלא מחייב תרתי, אבל איזו מהשנים זה לא נדע, ונוכל לומר דמחייבינן ממון ולא מיתה, דהכא אי אפשר לומר איתגורי איתגר שנידון בקלה, כיון דיש לומר נמי דחס רחמנא אממונא דנהרג, וכמ"ש התוס' סברא זאת לעיל דל"ב ובסמוך בע"ב ד"ה וחדא לגבי נחבל, ושפיר איצטריך קרא דלא יהיה אסון דמפורש ביה דהיכא שיש אסון, אין משלם, ואמנם אפשר לומר דאפילו מכדי רשעתו לחוד הוי נמי ידעינן דמיתה ולא ממון משום דאיתגורי איתגר, דדוקא גבי נחבל דאיהו קיים חס רחמנא עליה שיקבל תשלומין בעד חבלתו, אבל אממונא דנהרג לא חס כיון דהוא כבר נהרג, ולטובת היורשים לא חס, ועוד דבהורג לגר שאין לו יורשין דהתם לא שייך כלל חס רחמנא אממונא ובע"כ דדיינינן להורגו במיתה משום דלא ליתגר המכה, וממילא ידעינן דמסתמא בכל רוצח נמי דינא הכי דמשפט השוה לכולכם בעינן, ולפי"ז שפיר י"ל דקושית הש"ס למה לי קרא דלא יהיה גו', שוב ראיתי בשמ"ק בשם הריטב"א שטרח ליישב דמאי מקשה הכא הא מקרא דכדי רשעתו לא הוי ידעינן הי מינייהו מחויב ע"ש, ולדברינו שפיר מיושב דודאי הוי ידעינן שבמיתה מדלא שייך חס רחמנא וכמו שכתבתי: