בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף לו:
תוד"ה כולהו רואות כו' וקשה לפירושו דהא אליבא דר"מ קיימינן כו', ואפשר לומר דדעת רש"י הוא דמה דאמרינן לעיל לר"מ בלא הכיר בה מאתים, אין הטעם משום דאין קפידא במוכת עץ, אלא משום דאמרינן דמסתמא בחזקת מוכת עץ כנסה דיודע הוא שכל הנשים נחבטות, ולכן אי טענה שמוכ"ע היתה אין זה מקח טעות, משום דאמרינן שגם הוא ידע שמסתמא נחבטה, וכ"ז היכא דלית לה אם, דליכא מי שיודיע להבעל, אם אין לה, והיא עצמה אין מדרך הצניעות לדבר עמו קודם הנשואין מזה ולהודיעו שמוכת עץ היא, אבל היכא שיש לה אם אז אמרינן דלאו בחזקת מוכ"ע כנסה, דאי היתה מוכ"ע היתה אמה מודיעתו, וכיון שלא הודיעתו הטעתו, ובהטעתו פשיטא דהוי מקח טעות, ולפי"ז מה שסובר ר"מ בלא הכיר בה מאתים, היינו דוקא היכא דלית לה אם, שבזה אמרינן דלא הכיר בה כהכיר דמי ואין זה מקח טעות, אבל באית לה אם הוי מקח טעות אפילו לר"מ, ואכן התוס' לשיטתייהו דמפרשי דטעם דר"מ, היינו משום שאין הבעל מקפיד כלל על מוכ"ע, ולכן שפיר מקשו, ולשיטת רש"י י"ל כמו שכתבתי:
והנה מה שדחק רש"י לפרש כן ומיאן בפר"ת, י"ל משום דלפיר"ת צ"ל דבס"ד היה סובר המקשה כולהו נמי חבוטי מיחבטא ומשו"ה אפילו בלא טענה כלל שמוכת עץ היא יתן לה כתובה, וע"ז משני דכולהו רואות והו"ל למיטען, אבל המקשה סבר דאפילו כשלא טענה נמי, וזה דוחק, דאיך אפשר לומר באינה סומא, דגם כשלא טענה ניתלי אנן במוכ"ע, מהיכא תיתי ניתלי כן, ועוד שגם התירוץ אינו מדוקדק, דלא הו"ל לומר כ"א כולהו רואות, וכיון שרואות וידעי בעצמן שמוכ"ע הן הו"ל למיטען, אבל מה שמסיים ומראות לאמן מיותר, דמה צורך לזה שמראה לאמה, אטו היא עצמה לא תוכל לידע שבתוליה נשרו ע"י החבט, ופר"ת דוחק, לכך פרש"י דקושית הגמ' כך הוא, שזה הוי ידע שפיר דהיכא דלא טענה, אנן לא טענינן, ובזה אין שייך לחלק בין סומא לרואה, כיון דברואה הוי חסרון טענתה חסרון, ובסומא אין זה חסרון, רק פריך דברואה לכה"פ היכא דטענה הוי כמו סומא, וא"כ מאי נ"מ בין סומא לרואה, דאף שיש נ"מ ביניהם היכא דלא טענה, מ"מ זה פשיטא ולא היה צריך ר"מ לאשמועינן כיון שחלוק זה פשוט, דברואה לא טענינן, ובע"כ שחלוק אחר יש ביניהן, ומשני שגם בטוענת יש נמי חלוק, דכולהו רואות ומראות לאמן, ולכן בהיה לה אם בשעת נשואין הוי מקח טעות, והא דסובר ר"מ בלא הכיר בה מאתים, היינו היכא דלית לה אם, אבל בסומא הוי מקח טעות אפילו ביש לה אם ודו"ק:
בגמ' אמר רב ששת ה"ק אם יצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס, והנה הרמב"ם (בספ"ב מהל' נערה) כתב הטעם לפי שהיא בחזקת שהפקירה עצמה לזה ברצונה ולא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך הרי זו קדשה ואין בה דין קנס ע"ש, והקשה עליו הר"ן ז"ל דלטעמו מאי קאמר הש"ס בשלמא התם שכיחי פרוצים, דמאי הוצרך לטעם שכיחי פרוצים כלל, ונ"ל ליישב דבלא"ה אינו מובן כלל לשון בילדותה לטעם הרמב"ם, דבשלמא אם הטעם משום דבחזקת בעולה היא, אמרינן שפיר שאפילו אם בילדותה יצא עליה השם רע נמי אין לה קנס, כיון דס"ס בחזקת בעולה היא מכבר, אכן לטעם הרמב"ם דמשום שהפקירה, א"כ מאי מהני דמילדותה היתה מופקרת, שמא חזרה עתה בתשובה, ואכן אי שכיחי פרוצים, שאין מניחין אותה לחזור מפריצותה, הוי נמי עתה בחזקת מופקרת, ולפי"ז הוצרך שפיר לטעם דשכיחי פרוצים משום בילדותה דקאמר רב ששת, דאם רב ששת לא היה נקיט בילדותה אלא השם רע יצא עתה מקרוב, ודאי שלא הוצרך לטעם זה דשכיחי פרוצים, דכיון שזה עתה הפקירה עצמה לאחרים כמו כן מחזקינן שגם לבועל הזה הפקירה מרצונה, אבל מפני שהוחזקה בילדותה שזה אין מועיל להחזיקה גם עתה למופקרת דשמא חזרה, ורק מטעמא דשכיחי פרוצים שאין מניחים אותה לחזור מפריצותה מחזקינן לה שגם עכשיו הפקירה ברצונה וזה נכון:
והנה בהפלאה ראיתי לאחר שטרח הרבה ליישב לשון בילדותה הקשה נמי דמה יענה הרמב"ם לאונס, שבזה לא שייך טעם שהכינה עצמה לכך ע"ש, ונעלם מאתו מ"ש השמ"ק בסוגיין שכתב להדיא דלטעם הרמב"ם אפילו בא עליה באונס נמי בחזקת קדשה, דכיון שהוחזקה בקדשה אית לן למימר אילו לא הקדים הוא ואנסה היתה היא שוכרתו ע"ש, וגם טעם בילדותה כבר תירצתי:
ובעיקר טעמו של הרמב"ם מה שמיאן בפרש"י משום דבחזקת בעולה היא נ"ל דהיה קשה לו דאם שמחמת שתבעתן לזנות מחזקינן לה עי"ז לבעולה, א"כ יהיה הדין בעדים מעידין שתבעתן לזנות והם מהפסולים לה תהיה אסורה לכהונה שניחוש שמא נבעלה לפסול כהונה וזה לא מצינו בשום מקום וכמו שתמה רעק"א בחדושיו, אע"כ דכל זמן שלא נודע לנו בבירור שנבעלה אין להחזיקה לבעולה, רק משום דתבעתן לזנות הרי היא בחזקת שהפקירה לכך וכטעם הרמב"ם:
במתני' וכל המתחייב בנפשו פטור מתשלומין, והקשה בשמ"ק והלא אין מיתה וממון באין כאחד דמכי הערה בה נתחיב מיתה ומתחייב בממון לא הוי עד גמר ביאה ותי' עפמ"ש הירושלמי בפירקין מתיב ר' זעירא קמיה ר' מונא המצית גדישו של חבירו בשבת על שבלת ראשונה נתחייב מיתה מיכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבלת ושבלת יש התראת מיתה, הרי למדנו דאע"ג דנתחייב מעיקרא מיתה כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין, וכן ה"נ אע"ג דמשעת העראה איחייב מ"מ כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה ע"ש, והנה הרשב"א ז"ל הובא דבריו במפרשי הים לב"ק דע"א, הסביר דברי הירושלמי דאף דתרי קטלי לא קטלינן לי' וכיון שחייב כבר מיתה על הדליקה הראשונה הוי כמו מי שיצא ליהרג ושיבר את הכלים דחייב, וכאן נמי נהי דעל כל שבלת איכא התראת מיתה מ"מ כיון דכבר נתחייב מיתה על שבלת הראשונה א"כ אמאי יפטור אח"כ, דזה אינו, דלא דמי דכאן כיון דעכ"פ איכא עליו חיוב מיתה על כל שבלת רק דאי אפשר להורגו שני פעמים מ"מ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דדין אסון פטרו, וכאן נמי עכ"פ דין אסון איכא על הגדיש כולו ע"ש, והנה לפי הסבירו של הרשב"א ז"ל לא שייך למיפטריה מתשלומין כ"א למאי דקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטור ולא בעינן אסון ממש, ודין אסון נמי פוטר, אבל למאן דסובר דחייבי מיתה שוגגין חייב דדין אסון ממש בעינן, לא שייך למיפטריה בבא על בתו, וא"כ לרב דימי אליבא דר' יוחנן דלעיל דס"ל חייבי מיתות שוגגין חייב, היכי מתוקם מתניתין דבא על בתו פטור, והא אין המיתה ותשלומין באין כאחד כקושית השמ"ק, דאליביה אי אפשר לתרץ כתירוץ הירושלמי כיון דסובר דדין אסון ממש בעינן, ועוד דכי פריך לעיל על רב דימי מי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייב ופריך מדחזקיה, ואמאי לא פריך ממתניתין גופא דבא על בתו אמאי פטור הא לא באין כאחד, וכבר נתחבטו כל הראשונים לעיל למאי דמוקי רב דימי לר' יוחנן מתניתין בלא אתרו בי', א"כ בא על בתו אמאי פטור כיון דלא אתרו ביה וע"ש מה שתי', אכן לפמ"ש יקשה דאפילו באתרו בי' נמי לא היה לפטור במתניתין כיון שאין המיתה והתשלומין באין כאחד לר' יוחנן, ושבזה לא שייך כל הנהו תרוצים שתרצו הראשונים על קושיתם הם, עיין בשמ"ק לעיל דל"ד ע"ב, ולכן מכח קושיא זאת נ"ל להביא ראיה להתוס' בסנהדרין דע"ג ויבמות דנ"ט, דקנס משלם משעת העראה ולזה הוי שפיר מיתה ותשלומין באין כאחד, דכמו דהמיתה בא משעת העראה, כן התשלומין נמי מחויב אז, ולכן שפיר בא על בתו פטור, דא"א לומר כהשמ"ק דתשלומין מחייב בגמר ביאה דוקא, והא דפטור במתניתין בבא על בתו היינו משום דין אסון וכתי' הירושלמי, דמה יענה לרב דימי אליבא דר' יוחנן, א"ו דגם קנס מחויב משעת העראה, ואין להקשות דהא כתבו התוס' התם דהיכא דעל ההעראה היה חיוב מיתה וא"א לחייבו קנס על ההעראה מטעם קלב"מ, שוב חייב קנס על גמר ביאה, א"כ אכתי נחייבו קנס בבא על בתו על גמר ביאה, דהמיתה שנתחייב על גמר ביאה א"א לפוטרו מתשלומין כיון דתרי קטלי לא קטלינן ודין אסון לא פטר ר' יוחנן, וכיון שנתחייב מיתה גם על העראה, אין בכח המיתה שחייב על גמר ביאה לפטור מתשלומין, וממון מיהא מחייב בגמר ביאה, די"ל דבא על בתו דמתניתין מיירי באמת כשרק הערה בה ולא גמר ביאתו להכי פטור משום שבאין כאחד, ואם גמר ביאתו איה"נ חייב לר' יוחנן אליבא דרב דימי, ואם כי אליבא דאמת הוכחנו בחדושינו לקמן ד"מ, שאינו משלם קנס עד גמר ביאה ושכן הוא דעת הרמב"ם, י"ל דאליבא דאמת דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטור, שפיר יש לומר כהשמ"ק דקנס מחויב בגמר ביאה ואפ"ה פטור בבא על בתו משום דין אסון, אבל לרב דימי י"ל דסובר דקנס חייב משעת ההעראה דאל"ה יקשה עליו קושית השמ"ק למה פטור בבא על בתו וכנ"ל:
בתוד"ה ואלו שאין להן קנס כו' אע"ג דמדאורייתא כו', הקשה בס' פנ"י דמאי קשיא להו דע"כ לא אמרינן בשבויה הקילו משום דחזקת גופא מרעי לרוב עכו"ם פריצי אבל הכא לענין ממון שנגד חזקת גופה איכא חזקת ממון, וישאר הרוב דעכו"ם פריצי להחזיקה עי"ז לבעולה, והנראה לי משום דרוב עכו"ם פריצי לא הוי רוב גמור מה"ת ומשום דהוי רוב התלוי במעשה וכמ"ש המפרשים דרוב זה אינו אלא מדרבנן, והארכתי בזה לעיל די"ד ע"ש, וכיון שמה"ת רוב זה הוי כמי שאינו, אע"ג דמדרבנן הוי רוב, לענין קנס אמרינן דדיינינן כעין דאורייתא, וכמו שמוכח מן הש"ס לעיל בע"א כיון דמה"ת מיחזי חזיא אמאי אין להן קנס, וכתבתי שם בטעם הדבר דבקנס משום שלא יהא חוטא נשכר סמכינן אדאורייתא ע"ש, וה"נ דכוותה, ושפיר מקשו התוס' דמשום שלא יהא חוטא נשכר היה לו לשלם קנס, ותי' דמשום גזירה עשאוה כבעולה גם לענין קנס, ואין לומר דנהי דרוב ליכא מה"ת מ"מ אכתי איך אפשר לאפוקי ממונא מספיקא, והא נגד חזקת גופה איכא חזקת ממונא דקיימא כנגדה, דהא הכא היא טוענת ברי שלא נבעלה בשביתה, וא"כ ברי ושמא כאן, והיכא דברי מסייע לחזקה דגופא מוציאין ממון לכו"ע כדאמרינן לעיל (די"ב ע"ב) אליבא דר"ג ודו"ק:
בתוד"ה משום דמעיד בה כו' קס"ד הפודה את השבויה ישאנה בלא עדות, ולא ניחא להו בפרש"י, היינו משום דלרש"י דמעיד קאי אפודה, וקושית הש"ס דמשום דמעיד לא ישאנה, היינו דאטו משום דמעיד בה נמי מיגרע גרע, ולפי"ז עיקר הקושיא הוי רק על הא דקתני מעיד לא ישאנה, אבל על מה דנקיט ברישא דפודה כדי ישאנה לא קשיא ליה כלל, וממילא שגם לפי התירוץ היה צ"ל כן דפודה כדי ישאנה, ולא היה לש"ס לתרץ כ"א הקושיא ממעיד ולומר דמעיד לא קאי אפודה, אבל למה הוצרך הש"ס להוסיף ולומר דפודה ומעיד ישאנה ולחזור מן הס"ד, כיון דמפודה לא היה קשה כלל, ולכך פי' התוס' בענין אחר, דקס"ד הפודה את השבויה ישאנה בלא עדות, ועיקר הקושיא שהקשה הש"ס על מעיד הוא רק משום פודה, דכיון דס"ד דפודה כדי ישאנה, א"כ בע"כ בקדושתה קיימא ואינה צריכה לשום עדות, וא"כ אמאי מעיד כדי לא ישאנה, ולפי"ז גם בס"ד פשיטא לש"ס דמעיד לא קאי אפודה, אלא דעיקר קושיתו מדפודה כדי מהני, א"כ בקדושתה קיימא ומעיד כדי נמי ליהני, וע"ז מתרץ שפיר דבאמת פודה כדי לא מהני, ולכן גם מעיד כדי נמי לא מהני, אבל לרש"י דמעיד קאי אפודה, והקושיא הוא משום דאטו מעיד מיגרע גרע, א"כ למה הוצרך לחזור במסקנא גם מפודה ולומר דפודה כדי לא מהני: