אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף לו.

דף לה:

בגמ' כיון דמדאורייתא מיחזי חזיא ליה אמאי אין להן קנס, מכאן קשה לי עמ"ש הב"ש (אה"ע סי' קע"ז) בשם הב"י הטעם דמשו"ה אשה שאינה אסורה אלא מדרבנן נמי אסור לישא אותה משום שנאמר ולו תהיה לאשה, אע"ג דמדאורייתא ראויה לו מ"מ מדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות, לכן שפיר י"ל דממועט מקרא דולו תהיה לאשה, או משום דכל מילי דרבנן אסמכוה אלא תסור ע"ש, ולדבריו מאי מקשה כאן כיון דמה"ת חזיה, הא י"ל כיון דיש רמז לשניות מקרא דושמרתם הוי אינה ראויה גם מה"ת, שוב מצאתי במ"ל (פ"א מנערה) שעמד בזה, ואפשר לומר דגבי קנס שאני ואי מה"ת ראויה היא ומחויב קנס, אין לחכמים להפקיע הקנס משום איסור דרבנן בכדי שלא יהא חוטא נשכר, וטעם זה שייך נמי לעיל (דל"ד דפריך נמי כמו הכא ולמ"ד דרבנן אמאי פטרי כו', אע"ג דמדרבנן הוי שחיטה שאינה ראויה והיה צריך להיות כמו שאינה ראויה מה"ת מקרא דלא תסור, אע"כ משום דבקנס לא אמרינן לפטרו משום איסור דרבנן, ובזה נראה נמי מה שהקשו התוס' לעיל בריש פירקין על פרש"י שם דנתינים דוד גזר עליהם, מהא דאמר התם ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד אינה ראויה לקיימה הא נמי אינה ראויה לקיימה משמע דהוי מה"ת דמימעט מקרא ע"ש, ולמה לא ניחא להו לתרץ דכיון דמדרבנן אינה ראויה הוי אינה ראויה גם מה"ת ויכולים שפיר למעטה מקרא, וכמו שתירץ כן באמת בשמ"ק, אלא ודאי דהתוס' ס"ל דבקנס לא שייך לומר כן וכמו שהוכחתי מסוגיא דהכא, ונהי דמסוגיא דהכא אין ראיה די"ל כמ"ש כאן בשמ"ק וז"ל דלכך כתב רש"י שניות שגזרו חכמים להרחיק האדם מן העבירה משום דשניא שניות מנתינה דנתינה גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל כממזרין ושאר פסולין והלכך מ"מ אינה ראויה לבוא בקהל, אבל השניות לא גזרו חכמים אלא להרחיק מן העבירה ולא שייך כ"א לענין איסור נשואין אבל לשארי דברים לא הפקיעו חכמים כיון דלא שייך הטעם ע"ש, אכן מה יענה השמ"ק להסוגיא דלעיל גבי שחיטה שאינה ראויה, דפריך נמי כן, והא גזרו חכמים דמעשה שבת אסור ואמאי לא נימא דהוי עי"ז שחיטה שאינה ראויה גם מה"ת, אע"כ דבקנס לא אמרינן הכי שאינה ראויה מדרבנן יהי' אין ראויה מה"ת ודו"ק:

בגמ' אין כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זה פתח פיך לאלם הוא, ולכאורה תמוה מאיזה טעם מהימנא אפילו לר"ג, הא לר"ג נמי משום חזקת גופה לחוד לא מפקינן ממונא, אם לא בהצטרפות המעלה של ברי דידה נגד שמא דידיה, וכמו דאמרינן להדיא לעיל דט"ז ע"א ע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא, וא"כ בנידון דידן נהי דחסרון לא הוי בזה שהיא אינה טוענת ברי ואנן טענינן לה, אבל עכ"פ מעלת ברי ליכא נמי ואמאי מפקינן ממונא, ונ"ל עפמ"ש המל"מ (פ"ד מה' שאלה) בשם הרשב"א, דבאיני יודע אם פרעתיך חייב אפילו כשאין המלוה טוען ברי אלא שניהם טוענים שמא, והנה כבר הבאתי לעיל די"ב ע"ב בשם התורי"ד, דבמקום ששטר כתובה ביד האשה, והבעל רוצה לפטור עצמו בטענת זנות הוי כספק בפירעון, דשטר כתובה הרי הוא כגבוי וכשהוא בא לפטור עצמו בטענת זנות רוצה לפטור עצמו מן החיוב שנתחייב כבר, ולפי"ז לא בעינן כאן למעלת הברי, דבספק פירעון לא בעינן זה לשיטת הרשב"א, ומה שאמרו לעיל דט"ז דבעינן להצטרפות הברי, משום דהתם בנאבד שטר הכתובה מיירי וטענתם בעיקר ההתחייבות אם על מאתים או על מנה היה, וכיון שהוא ספק בעיקר החיוב משו"ה בעי להצטרפות הברי, אבל הכא שהשטר כתובה קיים ורוצה לפטור רק בטענת זנות הוי כספק בפירעון וכמ"ש השמ"ק בשם הר"י מיגש שם חילוק הזה, וראיה נמי לזה מה דלעיל דהאומר פתח פתוח מצאתי דנאמן מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכבר הקשו הראשונים למה צריך לטעם זה, ותיפוק ליה דהתם ברי וברי הוא ולר"ג נמי לא מהימנא כ"א בברי ושמא דוקא ועיין מ"ש בשמ"ק, ולדברינו ניחא דהיכא שבא לפטור ע"י זנות לא מצרך כלל למעלת הברי דידה, ואפילו בברי וברי נמי מפקינן ממונא משום דהוי כספק בפרעון, והנה המהרשד"ם והל"מ פליגי על הרשב"א וסברי אפילו בספק פירעון נמי בעינן למעלת הברי, ואכן מסוגיא דידן לכאורה ראיה להרשב"א:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה