אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף לה:

דף לג:

בגמ' אלא פשיטא דאתרו בי' ואי בשבת מכה בהמה ישלמנה, והנה בפנ"י מקשה מכאן על שיטת הרמב"ם (פ"ח משבת) דחובל בחבירו בשבת מחויב מיתה אפילו אין צריך לדם דאכתי נקרא מתקן דעביד נחת רוח ליצרו משא"כ בחובל בהמה הו"ל מקלקל ופטור ממיתה אא"כ צריך לדם לכלבו, וא"כ אכתי בבהמה גופא איכא לאיפלוגי בשבת, דהיכא שצריך לדם חייב מיתה ופטור מתשלומין, והא דכתיב מכה בהמה ישלמנה אפילו בשבת ובדאתרו ביה דאכתי פטור ממיתה באין צריך לדם ומשו"ה ישלמנה משא"כ באדם דהו"ל מתקן אפילו א"צ לדם ע"ש, והנה נתפלאתי על הגאון ז"ל, הא דין דרמב"ם ליכא כ"א בחובל בבהמה ולא המיתה, דבזה הוי מקלקל גמור באין צריך לדם, משא"כ בהמית את הבהמה הוי מתקן שתיקנה להוציאה מידי אבר מן החי וכמבואר בפסחים דע"ג, שאפי' בניבל את הבהמה בשבת חייב משום דתיקנה מידי אמה"ח, וא"כ הכא דמיירי בחבל לבהמה והמיתה דומיא דמכה אדם יומת, שוב ליכא לאיפלוגי בבהמה בשבת, שוב ראיתי שאפשר יש מקום לאיפלוגי בבהמה, והוא דהא במכה אדם דיומת לא בעינן שימות מיד אחרי ההכאה, דאפילו כשמת מתוך אותה ההכאה לאחר ימים נמי חייב מיתה, דדוקא גבי גלות בעינן שימות מיד ומשום דאשכחן כמה קולות שהקילו לגבי גלות וכמ"ש התוס' לעיל (דל"ג ע"ב) בד"ה דילמא בשוגג, אבל גבי מיתה במזיד לא בעינן שימות מיד, וא"כ אכתי י"ל דקראי דמכה אדם יומת ומכה בהמה מיירי כשלא מתו מיד אחר ההכאה, כגון שהכה בשבת ומתו מתוך החבלה ביום ראשון שלאחריו, דבאדם חייב מיתה, ובהמה יש לאיפלוגי בין צריך לדם לא"צ לדם, דבא"צ לדם הו"ל מקלקל, דלא שייך לומר בזה שתיקן להוציא מידי אבר מן החי, כיון דבשבת לא מתה עוד והיתה מפרכסת, ולא תיקן עוד מידי אבר מה"ח, ואכתי יש לומר דקרא דמכה בהמה ישלמנה מיירי בדאתרו ביה ואפ"ה ישלמנה כיון דהו"ל מקלקל, ואכן באמת לק"מ, כי לאחר העיון ברמב"ם גופא מוכרח שאינו מחלק כלל בין אדם לבהמה בדין דחובל, וז"ל הרמב"ם (פ"ח משבת ה"ח) וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהיה צריך לדם אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל כו' בד"א בחובל בהמה כו' אבל החובל בחבירו אעפ"י שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואעפ"י שא"צ לדם חייב עכ"ל, ומלשון זה משמע לכאורה כהפנ"י, דהרמב"ם מחלק בין אדם לבהמה, שבבהמה בעינן צריך לדם ולא באדם, אכן באמת א"א לומר כן דהא לכאורה דברי הרמב"ם סותרים דברי עצמו, דבפי"ב משבת גבי מבעיר כתב בזה"ל, המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהיה צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אעפ"י שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו כו' עכ"ל, הרי להדיא שאפילו בממון ולא באדם נמי אמרינן שדרך נקמה הוא עושה, ואינו מחלק התם כלל בין ממון לאדם, כ"א מחלק בין מבעיר סתם שבזה בעינן צריך לאפרו ובין מבעיר גדישו, ולכן נ"ל ברור, דודאי במבעיר כל שהוא לא שייך לומר דדרך נקמה הוא, דהניזק לא יצטער כלל בהיזק משהו שעשה לו, ולכן לא הוי מתקן, והיינו מה דפתח, המבעיר "כל שהוא" חייב והוא דצריך לאפרו, אבל המבעיר "גדיש" דהוא הפסד גדול ודאי שי"ל דדרך נקמה הוא וחייב אפילו בא"צ לאפרו, ובחובל נמי דמחלק בפ"ח בין אדם לבהמה, היינו משום דהתם מיירי בחבלה מועטה שהוציא ממנה כגרוגרת דם, שבזה לא שייך לומר דרך נקמה דמה יצטער בעל הבהמה כשהוציא ממנה מעט דם, ולהכי לא הוי מתקן ובעינן צריך לדם, משא"כ באדם שייך לומר דרך נקמה גם כשיוציא ממנו דם, וכ"ז בחובל חבלה מועטה כשיעור דמחייב לענין שבת, אבל היכא שהורגה לגמרי ע"י החבלה, פשיטא שגם בבהמה הוי מתקן דשייך לומר דרך נקמה הוא, וכמו גבי מבעיר, לפי"ז לק"מ קושית הפנ"י, דהא הכא מיירי במכה בהמה והורגה, דומיא דמכה אדם יומת, ובכה"ג ליכא חלוק בין אדם לבהמה וגם בבהמה לא בעינן צריך לדם, וזהו ביאור אמיתיי ברמב"ם:

ועוד נ"ל ליישב פסקי הרמב"ם וממילא יתיישב נמי קושית הפנ"י, דמה שמחלק הרמב"ם גבי חובל בין אדם לבהמה, ורק משום דלענין חיוב שבת חייב נמי בחובל בהמת עצמו, שבזה לא שייך כלל דרך נקמה ולכן הוי מקלקל, משא"כ בחובל באדם דמיירי בחבירו, אמרינן דדרך נקמה הוא, ואיה"נ בחובל בהמה של חבירו דאמרינן נמי דדרך נקמה הוא וכמ"ש להדיא גבי מבעיר "אעפ"י שמשחיתה" הרי שאע"פ דמכוון להזיק אמרינן דמתקן הוא אצל יצרו, ומה שמחלק בין בהמה לאדם, היינו משום דחובל בבהמה דמיירי התם מיירי בבהמה של עצמו, ובחובל באדם היינו בחבירו, ובדרך זה יתפרש נמי חלוקו גבי מבעיר. המבעיר כל שהוא חייב והוא דצריך לאפרו, היינו במבעיר דבר של עצמו, דלא שייך דרך נקמה, אבל השורף גדיש של "חבירו" חייב אעפ"י שא"צ לאפרו, וכן משמע להדיא מן המ"מ שם דבהמת חבירו חייב אעפ"י שא"צ לדם, וא"כ מכה בהמה דמיירי בבהמת חבירו הוי מתקן וליכא לאיפלוגי, ואפילו אי נימא דדוחק לפרש כן כוונת הרמב"ם מדדייק לכתוב בחלוקו בין מכוון להזיק, דמשמע מלשונו שאם אך מכוון להזיק ולא דרך נקמה הוי מקלקל, מ"מ זה פשוט שבין אדם לבהמה ליכא שום חלוק, וגם באדם נמי דינא הכי, שאם אינו מכוון דרך נקמה שלא חשבינן אותו למתקן, ומה שדייק לחלק בין אדם לבהמה, היינו משום דבבהמה דרך לחבלה דרך השחתה נמי לא בדרך נקמה, ואין דרך לחבול באדם דרך השחתה, אלא סתם חובל באדם הוי דרך נקמה, אבל זה ברור שאין חלוק בין אדם לבהמה בדין זה, ותרווייהו שווים דאם דרך השחתה בשניהם הוי מקלקל, ואי דרך נקמה בשניהם הוי מתקן, ולפי"ז בסוגיין דמכה בהמה הוי דומיא דמכה אדם, ומכה אדם בע"כ דמיירי דרך נקמה, דאל"ה גם בו הוי מקלקל וכמש"כ התפא"י בכלכלת שבת ע"ש, וא"כ גם מכה בהמה מיירי כן בדרך נקמה, וגם בה הוי מתקן וחייב כמו באדם וליכא לאיפלוגי וכל זה ברור:

בתוד"ה הממאנת כו' דא"כ היכי דייק לקמן הא קטנה כו', ואפשר לומר דהוכחתו היה דאי הבעילה היתה בנערותה א"כ למה נקיט ולא פיתוי גבי ממאנת, הא כל יתומה אין לה קנס כשהיא מפותה, כיון דקנסה לעצמה ומחלה, ומזה הוכיח שבע"כ בקטנותה היתה, דמטעם מחילה אין כאן דמחילת קטנה לאו כלום הוא, וזה לא ניחא לס"ד לומר דפיתוי נקיט אגב אחרינא כמ"ש התוס' בדבור הסמוך, ולמסקנא דמוקי בנערה בע"כ לומר דאגב אחריני נקיט:

באו"ד ומיהו אין להקשות אמאי נקיט ממאנת הו"ל למינקט כל אשה שניסת ונתגרשה כו', ואפשר לומר דבכל אשה מילתא דפשיטא היא שבחזקת בעולה היא משניסת, אבל ממאנת הו"א כיון דלא סמיך הבעל על הנשואין הללו אחרי שבידה למאן, לא יבעול אותה עד שיעבור זמן המיאון, דאין אדם עושה בעילתו זנות, והו"א דאינה עומדת בחזקת בעולה, קמ"ל דגם ממאנת עומדת בחזקת בעולה, ובזה אפשר ליישב נמי קושית הרשב"א בדין זה, דהיכי דמי אי כשנסתרה פשיטא ואי יש עדים שלא נסתרה אמאי, ולדברינו י"ל דמיירי כשנסתרה ואפ"ה הו"א דלא מחזקינן אותה לבעולה:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה