אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף לג:

דף לג:

בגמ' היה גדי גנוב מע"ש וטבח בשבת חייב דכבר נתחייב בגניבה, משמע דהגנב נתחייב גם בתשלומין בשעה שגנב ולהכי לא אמרינן קלב"מ, דלא נוכל לומר שבאמת חיוב התשלומין יבוא בשעה שמאבדה מן העולם, אלא דלהכי לא אמרינן קלב"מ משום דבשעה שגנב היה הדבר בעין ומחויב להחזירה, דהא מה שמחויב להחזיר החפץ אין זה נקרא חיוב וכדמוכח בסיפא גבי גנב וטבח בשבת דפטור מטעם קלב"מ, ואמאי ה"נ נימא כיון דבשעה שגנב היה החפץ בעין ומחייב להחזירה אפילו כשגנבה בשבת, דבדבר בעין לא אמרינן קלב"מ וכמבואר בסנהדרין, אלא ודאי שמה שמחויב להחזיר החפץ לא נקרא זה חיוב לענין שלא נימא אח"כ קלב"מ, דדוקא היכא דמחויב בתשלומין מיקרי חיוב לענין זה, ולפי"ז מוכח דגנב נתחייב בתשלומין משעה שגנב, דאלת"ה אלא דבתשלומין לא מחייב כ"א בשעה שאיבדה מן העולם, א"כ אפילו גנב בחול וטבח בשבת הו"ל ומי למיפטר כיון דחיוב התשלומין עם המיתה באין כאחד, ומעתה יקשה הא דאמר בסיפא דגנב וטבח בשבת דפטור, דמשמע אבל גנב בשבת וטבח בחול חייב, ואמאי הא כיון דחיוב תשלומין בא משעה שגנב, ואז היה שבת ונפטר, א"כ מה מהני דטבח אח"כ אפילו בחול כיון דכבר איפטר, אכן באור דבר זה מתורת רבינו הריטב"א למדנו, עפמ"ש בבבא קמא (דף ס"ד) האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבע תברא או שתיא משלם ארבע והיכא דמעיקרא שויא ארבע ולבסוף שויא זוזא משלם כדמעיקרא לעולם אפילו בתברא בידים, והסבר הדברים דבאמת גנב תיכף משיגנב נתחייב בתשלומין לשלם בעד הגניבה כשיאבד מן העולם ומיקרי מחויב בתשלומין משעת הגניבה, כיון דבכח מחויב הוא כבר לשלם, רק בפועל לא בא החיוב עד שיאבד, אבל לאחר שנאבד מן העולם חל החיוב דמעיקרא, רק כיון דכל זמן שהחפץ בעין מחויב להחזירו לבעלים וברשות בעלים עומד, להכי אם יעשה בה מעשה בידים אח"כ שהמעשה ההיא תוסיף ותגדיל החיוב חייב נמי על ההוספה, דהא גוזלה עתה עוד הפעם כיון שמחויב להחזירה, ואם לא החזירה ועושה בה מעשה אח"כ הוי כמי שגוזלה מחדש, ולכך התם היכא דהוקרה אח"כ כיון דברשות בעלים הוקרה, לכן כשתברה בידים הוי כמו שגוזלה עתה עוד הפעם, ועל השווי שהיתה שוה מעיקרא חייב משום גזילה דמעיקרא ועל מה שהוקרה חייב כעת כשתברה, וכן אם הוזלה חייב כדמעיקרא, כיון דבעת שגזלה מחויב בתשלומין אם תפסד מן העולם חייב על גזילה דמעיקרא, וכן הכא נמי אם גנב בחול וטבח בשבת חייב משום גניבה דמעיקרא דמשעה שגנב נתחייב בתשלומין, אכן אם גנב בשבת וטבח בחול, נהי דגניבה הראשונה היתה בפטור כיון דהיתה בשבת, מ"מ כיון דברשותא דמרא קיימא, א"כ כשטבחה הוי כגוזלה מחדש ולכן חייב על גזילה דהאידנא ודו"ק, ומוכח מכאן דכל היכא דמחויב בתשלומין מעיקרא על תנאי כשיאבד מן העולם מיקרי חיוב לענין שלא נימא תו קלב"מ אח"כ כשיאבד, ועיין מה שכתבתי בסמוך מזה:

שם בגמ' היתה פרה שאולה וטבחה בשבת פטור, ועיין ברש"י שמחק הגירסא דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה דהכא לא הוצרך לזה כיון דשואל בלא"ה פטור מכפל דאין כפל אלא בגנב כו'. ולכאורה אינו מובן דכיון דברשותא דמרא קיימא א"כ הא יוכל עתה נמי לגונבה ע"י שטבח אותה, דהטביחה גופא הוי קנין משום שינוי מעשה, ומה לי אם תחלה בשאלה בא לידו, הרי בטביחה זו גונבה עתה ומחויב כפל, ונ"ל שזהו באמת דעת הרמב"ם (פ"ג מגניבה) שכתב וז"ל היתה פרה שאולה וטבחה בשבת דרך גניבה פטור מן הכפל שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה, ע"כ, והמפרשים הרבו להקשות על הרמב"ם דלמה לו טעם דאם אין גניבה בשואל, ולדברינו יתיישב דסובר דבטביחה הזאת גונבה עתה ושפיר היה מחויב כפל לולא טעם דאם אין גניבה וכו', ומה שהוסיף עוד, שטבחה דרך גניבה, היינו משום דאם טבחה בפרהסיא לא היה עליו דין גנב על הטביחה כ"א דין גזלן, ולא היה מחויב כפל, דליכא שום צד לחייבו כפל, דאם לפי מעיקרא שואל הוא, והשתא כשטבחה גזלן הוא, לכך פי' דטבחה דרך גניבה כלומר בסתר דהוי גנב מהשתא, וסברת רש"י נראה דכיון דמעיקרא בשאילה בא לידו, אפילו כשגנבה אח"כ לא נעקר החיוב של שאילה, כיון שגם על שאילה מחויב באונסין, ואין על מה לחול חיוב דגניבה כיון דכבר מחויב ועומד מטעם שואל, והרמב"ם סובר דקנין דגניבה מבטל השאילה הקודמת, כיון דבאמת יש נ"מ בין חיוב דגניבה לחיוב מטעם שואל, היכא שהוזלה אח"כ, דמטעם שואל אינו חייב אלא כשעת אונסין, ומטעם גנב חייב כמו ששויא בשעת גניבה, להכי הוי חיובו משום גנב והיה חייב כפל אם לא מטעם דאם אין גניבה ועמ"ש בסמוך:

בגמ' מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא ופליגא דר"פ ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא והיינו דר"פ, וקשה לכאורה מה ענין דר"פ לכאן, הא י"ל שגם ר"פ מודה הכא דאם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם, דע"כ לא קאמר ר"פ דלא אמרינן משעת שאילה חייב באונסין, היינו שאינו נגמר חיוב התשלומין כ"א עד שעת טביחה, אבל באמת דאח"כ כשטבחה הוי מחויב למפרע, ולכן גבי אחריות מיקרי שהאב היה מחויב כיון דבשעה שקיבל השמירה נתחייב לשלם כשיאבד אח"כ, והא דאמרינן קלב"מ, היינו משום דלענין קלב"מ בעינן שגמר החיוב יהא מעיקרא, וכ"ז שלא נגמר החיוב לא מיקרי בר חיוב דמעיקרא לענין שלא נאמר קלב"מ, שוב מצאתי בכ"מ (פ"א משאלה) שתי' דעת הרמב"ם במה שפסק דגם במתה חייב לשלם בהניח נכסים, דלכאורה הוא דלא כר"פ, ותירץ שהרמב"ם לא יגרוס בגמ' ופליגא דר"פ, משום שבאמת אין זה ענין להא דר"פ וכמ"ש, אכן באמת אי אפשר לומר כן, דהא מסוגיא דלעיל מוכח דאפילו כשלא נגמר עוד החיוב, אלא שנתחייב לשלם כשיאבד, מיקרי בר חיוב גם לענין קלב"מ, דהא היה גדי גנוב בחול וטבח בשבת חייב, ואמאי חייב נימא נמי התם כיון דגמר החיוב הוי כשטבח, והיכא שהטביחה היתה בשבת פטור, אע"כ כיון דבשעה שגנב מחויב הוא בתשלומין מיקרי בר חיוב למפרע, אע"ג דחיוב שבעת הגניבה לא היתה כ"א על תנאי לכשתאבד, דהא כל זמן שהיא בעולם אין עליו לשלם, רק מחויב להחזיר החפץ, ומה שמחויב להחזיר החפץ ודאי שלא נקרא זה בר חיוב כמו שהוכחתי לעיל מגנב וטבח בשבת, אע"כ שעיקר החיוב בההיא דגנב בחול הוי משום דמחויב בתשלומין לכשתאבד, הרי לנו שאע"ג דלא נגמר החיוב מיקרי נמי בר חיוב, וא"כ ה"נ גבי שאולה אם אך נימא דחיוב תשלומין יש עליו משעת שאילה לא הו"ל למימר קלב"מ, ומדאמר ר"פ קלב"מ בזה מכלל דבשעת שאילה אין עליו שום חיוב, ורק החיוב בא אח"כ כשטבחה, ואפילו התחלת החיוב לא היה מקודם, וא"כ לר"פ ודאי פטור לשלם במתה אפי' כשהניח נכסים, ומאן דמחייב בע"כ דפליג ארב פפא:

אלא דלפי"ז יקשה באמת הקושיא שהקשו מפרשי הרמב"ם עליו במה דפוסק דגם במתה חייב לשלם, חדא איך יפסוק דלא כר"פ, ועוד הא איהו גופא פוסק לדרב פפא (בפ"ג מגניבה) לענין קלב"מ, ונראה כמ"ש בשמ"ק הובא בקצוה"ח סי' שמ"א דגם הרמב"ם לא יגרוס ופליגא דר"פ ויסבור דבדין זה גם ר"פ מודה דחייב לשלם וכמ"ש הכ"מ, אכן לא מטעמי' ורק מטעמא אחרינא, דבאמת סובר ר"פ דהתחלת החיוב בא משעת שאילה רק שלא יצא לפועל עד שיאבד מן העולם, ולהכי בהניח נכסים חייב כיון שמחויב הוא מחיים, אכן כל זה הוא רק במתה כדרכה דהוי הכל החיוב הראשון דמשעת שאילה, משא"כ בטבחה דכיון דטבחה גזיל לה נתבטל חיוב הראשון דמשעת שאילה והוי חיוב חדש, וכיון דהחיוב החדש היה בשבת פטור, דהחיוב הראשון נתבטל, ובחיוב השני אמרינן קלב"מ ע"ש, ודומה לזה הוא בב"מ דף צ"ט שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים אתיא שאילה שלא בבעלים ומפקעא חיוב הראשון כן נ"ל נכון בכוונת הרמב"ם, ומעתה יהיה פי' הגמ' כן סד"א דמשעת שאילה נתחייב באונסין קמ"ל, פי' לא דקמ"ל דליכא חיוב משעת שאילה, דהא זה ודאי שגם לר"פ יש חיוב משעת שאילה אלא דקמ"ל שהחיוב נתבטל עתה, דס"ד דהחיוב הראשון קאי וקמ"ל דנתבטל ודו"ק:

ואמינא עוד להוסיף בזה דרש"י ורמב"ם לשיטתייהו אזלי בפירושם דלעיל, דרש"י מוחק לעיל הגרסא דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה משום דבשואל בלא"ה ליכא כפל, וכבר הקשיתי דהא נוכל לומר שעתה בטביחה גונבה, ותרצתי שרש"י סובר דאע"ג דגונבה עתה מ"מ לא נתבטל עי"ז חיוב הראשון, והתשלומין הוא על חיוב הראשון דקדים שהוא שואל דלא שייך כפל ע"ש, וא"כ כיון דרש"י סובר דחיוב דגניבה לא מבטל חיוב דשאלה, ממילא אי אפשר לומר דר"פ סובר דבאמת יש התחלת חיוב מעיקרא משעת שאילה ואפ"ה אמרינן קלב"מ מטעם דעתה כשטבח נתבטל החיוב, כיון דאיהו סובר שהחיוב אינו מתבטל, ובע"כ דר"פ סובר שאין שום חיוב תשלומין משעת שאילה, וממילא מוכרחים לומר דמאן דמחייב לשלם בהניח נכסים פליג אדר"פ, ושפיר גרס בגמ' ופליגא דר"פ, אכן הרמב"ם שגורס אם אין גניבה כו' דמוכח מזה שסובר דגניבה דבתר הכי מבטל לשאילה דמעיקרא, א"כ יוכל לסבור שבאמת יש חיוב תשלומין גם משעת שאילה, והא דאמרינן קלב"מ היינו משום דאותו חיוב נתבטל, אבל היכא דלא נתבטל יש התחלת חיוב משעת מעיקרא, וגם ר"פ מודה בהניח נכסים שחייב לשלם וזה נכון:

ולפי"ז יצא לנו מחלוקת חדשה, דלשיטת רש"י מוכרחים לומר דר"פ סובר שאין אפילו התחלת חיוב משעת שאילה, ולרמב"ם יש התחלת חיוב גם משעת שאילה, ונ"מ לענין כמה דברים, כגון אם מיקרי זה כא"י אם נתחייבתי או כא"י אם פרעתיך כמ"ש הנמוק"י בהגוזל ומאכיל והש"ך בסי' רצ"א ובקצוה"ח סי' ש"מ, ועוד לענין הוזלה אח"כ ומתה, דלרש"י אין משלם כ"א כמו ששוה בשעת הוצאה מן העולם כיון שרק עתה הוא החיוב, ולרמב"ם משלם כמו שהיתה שוה בשעת השאילה, כיון דהחיוב הוא מעיקרא, והנה בשו"ע (חו"מ סי' ש"מ) מבואר דבנכחשה ומתה מחויב לשלם כמו שהיתה שוה בשעת שאילה, ופי' שם הסמ"ע משום דהכחשה הוי תחלת מיתה, משמע דבהוזל משלם כמו ששוה עתה והוא כרש"י, אכן גם ברמב"ם כתוב כזה הלשון, ולכאורה לשיטת הרמב"ם היה צריך לשלם כדמעיקרא וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה