בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף לג:
גמ' אי ר"מ אפילו בתו נמי, וקשה איך ס"ד דלר"מ מת ומשלם, אטו יפלוג על קרא מפורש דאם לא יהיה אסון ענוש יענש, דמשמע להדיא הא אם יש אסון לא יענש, בשלמא מקרא דכדי רשעתו לא קשה, שנוכל לפרש דקרא מיירי במיתה ומלקות, ודוקא שני עונשי הגוף לא עבדינן, אבל אם אחד מהעונשים הוא ממון עבדינן תרי רשעיות, אבל איך יפרש קר דלא יהיה אסון, ונ"ל שגם מתחלה היה סובר דבממון עם מיתה ודאי דלא משלם דקלב"מ, ורק דבקנס היה ס"ד דלא אמרינן קלב"מ, ולכך פריך מברייתא דגנב וטבח בשבת וכו' דשם הוי ג"כ קנס ואפ"ה מחייב, הרי דבקנס לא אמרינן קלב"מ, וא"כ ה"נ במתניתין דמיירי בקנס לא היה לו לפטור אפילו בבתו, אבל בממון גמור ודאי דלא ס"ד כלל לחייב, וכן משמע לשון רש"י שפי' במתניתין דבא על בתו אמאי חייב קנס, דקדק לכתוב קנס, להורות שדוקא על קנס קשה אבל לא על ממון, ואל תשיבני מהא דמוקים רבה לקמן דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס, משמע שעד עתה היה סבור דלר"מ אפילו בממון ס"ל דמת ומשלם, דמהתם אין ראיה דהא רבה ודאי לאו לאוקמי מתניתין קא בעי דהא לא מתרץ מידי דקשיא לדידי' בתו ומאי רצה כלל לתרץ, אלא דרבה קאי לפרושי הא דר' יוחנן וכל חבורתא דמוקי לברייתא דגנב וטבח בטובח ע"י אחר, ומשמע מזה דס"ל להנך אמוראי שאין סברא לחלק בין ממון לקנס וכיון דס"ל בממון דלא אמרינן מת ומשלם כן גם בקנס, ולכך הוצרכו לאוקמי הברייתא בטובח ע"י אחר, לזה אתי רבה לאוקמי דבאמת א"צ לאוקמי בטובח ע"י אחר משום דסברא דהיה בס"ד לחלק בין ממון לקנס סברא טובה, דכיון שקנס חדוש הוא להכי אמרינן דמת ומשלם ורבה לא אתי בזה כ"א לחזק סברא דס"ד ודו"ק:
בגמ' וכי זה חוטא כו' אמר רבא כו' דבי ר' ישמעאל כו', בספר הפלאה דקדק למה הקדים הש"ס הא דרבא לתנאי דברייתות הללו, ונראה דהנה בשמ"ק הקשה למה לא משני על פרכת הש"ס דכי זה חוטא וזה מתחייב, דמיירי דשליח שוגג הוא שסבור שהוא של הגנב ובכה"ג יש שליח לד"ע כיון דלא שייך בזה סברא דדברי הרב כו' דברי מי שומעין, ויותר יש לתמוה דבע"כ מיירי בכה"ג שסבור שהוא שלו, דאל"ה נימא בשוחט לע"ז דלצעורי קא מכוון ושחיטה ראויה היא, אע"כ דהשליח סבור דשל גנב הוא ולא שייך לומר לצעורי בעלים קא מכוון וכמ"ש בשמ"ק כאן ובתוס' ב"ק (דע"א) וכיון דבע"כ השליח שוגג בזה וסבור ששל גנב הוא, יש שליח גם לדבר עבירה, ונ"ל מכאן ראיה למ"ש הריטב"א בקדושין דמ"ב דטעם דאין שליח לד"ע לאו משום סברא דדברי הרב, אלא דינא דאורייתא הוא דבדבר עבירה לא יכול להיות שליח, ומשו"ה אפילו בשוגג נמי אין שליח אע"ג דליכא שם הטעם דדברי מי שומעין ע"ש שהוכיח כן מסוגיא דב"מ, ולפמ"ש גם מסוגיין יהיה ראיה לדבריו, דהא הכא בע"כ שוגג הוא ואפ"ה פריך הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב, והנה בחבורנו בית אהרן לב"מ ד"י הוכחתי דגם התוס' סברי כהריטב"א, ממ"ש התוס' שם ד"ח ע"א דשותפין שגנבו, היינו שהגביהו שניהם, ודלא כרש"י שפי' דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ואי נימא דטעם דאין שליח לד"ע הוא מכח הסברא, א"כ לא שייך זה בדבר כזה שראה שהשליח חשוד בכך וגונב גם בשביל עצמו, מהיכא תיתי ימנע עצמו מלגנוב בשביל חבירו וכמ"ש הרמ"א חו"מ סי' שפ"ח דאם השליח הוחזק בכך יש שליח לד"ע, דכיון דמוחזק בכך לא שייך לומר שסבור היה שלא ישמע אליו, אלא ודאי דהתוס' סברי דדינא דאורייתא הוא שבעבירה אינו חל השליחות, שוב ראיתי שבנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ח הוכיח מן התוס' דב"מ (ד"י ע"ב) שדינא דאורייתא הוא ע"ש, אלא שנתעורר להביא מ"ש התוס' (ב"ק ע"ט) שהביאו שם טעם דדברי הרב, וגם ממ"ש שם דשוגג יש שליח, משמע להדיא דלא ס"ל דדינא דאורייתא הוא, אכן הוא עצמו תיקן זאת דע"כ לא הזכיר התוס' טעם דדברי הרב כ"א למ"ד ב' כתובים אין מלמדין, ולא נוכל למילף משחוטי חוץ, לדידיה יליף מסברא, ואליביה כתבו התוס' בב"ק ובב"מ דבשוגג יש שליח, אבל למ"ד דב' כתובים מלמדין לא הוי כלל מסברא אלא דינא דאורייתא הוא דאשלד"ע, דיליף משחוטי חוץ ע"ש, ולפי"ז רבא דהכא דס"ל (קדושין דמ"ג) דב' כתובים מלמדין דלדידיה הוי דאורייתא ואין חילוק בין שוגג למזיד, להכי משני דטבחו או מכרו ולא משני משום דשוגג הוא, דלדידיה אפילו בשוגג אשלד"ע, וא"ש נמי מה שהקדים דברי רבא לתנאי דברייתות, משום דבלא רבא לא היה צריך כלל לשום תירוץ, כיון דבע"כ הכא בשוגג מיירי, ובפרט דתנא ד"ר ישמעאל גופא ס"ל דב' כתובים אין מלמדין (קדושין דמ"ב) שלדידיה בע"כ מן הסברא הוא דאשלד"ע ושפיר יש חילוק בין שוגג למזיד, אע"כ דאינהו אליבא דרבא מתרצי, דלמאן דס"ל מלמדין ודינא דאורייתא הוא, שאז יש לתרץ כתירוצם, ולכך הקדים דברי רבא לומר שרק אליבי' מתרצי, כלומר למאן דסובר כוותיה ודו"ק:
בגמ' בטובח ע"י אחר, הרמב"ם ז"ל (פ"ג מגניבה) כתב, עשה שליח לשחוט לו והלך השליח ושחט בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי דו"ה שהרי זה הגנב לא עשה עוון מיתות ב"ד וכו', וכתב הרב בעל משנה למלך שמדקדוק לשון הרמב"ם נראה שדוקא כשעשאו שליח סתם לשחוט והשליח שחט בשבת אז הוא דחייב הגנב בדו"ה אבל אם עשאו שליח לשחוט בשבת פטור מדו"ה, וטעמא משום דמה שנתחייב הגנב בשחיטת השליח חדוש הוא, ואין לך בו אלא חדושו דוקא כשלא נצטרף איסור אחר בהדיה, וראיתי בטור (חו"מ סי' ש"ן) שכתב עשה שליח לשחוט בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם ז"ל שהוא חייב, והנראה שדעתו הוא דדברי רבינו אינם מדוקדקים ובאמת מדוקדקים הם בתכלית הדקדוק, עכ"ל. והנה בס' ים התלמוד השיג על המ"ל מסוגיין, דהא להמ"ל ע"כ איירי כאן כשלא צוהו הגנב לשוחטו בשבת דוקא, דאל"כ אין שליח לד"ע אפילו בטביחה לשיטת הרמב"ם הנ"ל כיון דנתערב בו איסור אחר, ובע"כ מיירי שהגנב צווהו לשחוט בסתם והוא מעצמו שחט בשבת וא"כ מאי פריך הש"ס בסמוך למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי, הא נהי דמעשה שבת אינו אלא מדרבנן, מ"מ כיון דהשליח שינה מדעת משלחו דהרי עכ"פ אסור הוא מדרבנן ושינה בשליחות וא"כ השליחות בטל ולכך פטרי רבנן דהוי כאילו אחר שחטו ולא שלוחו, אבל לר"מ דסובר במזיד יאכל ולא שינה כלום מדעת משלחו, דהא למוצ"ש מותר באכילה ולכך חייב, אלא וודאי מכאן ראיה לשיטת הטור דאפילו בעשאו שליח לשחוט בשבת נמי יש שליח בטביחה, וסיים שזהו סתירה גדולה להבנת המ"ל ע"ש, ולענ"ד לא סתירה גדולה, אפילו סתירה כל דהו איני רואה בזה, דבפשוטו י"ל שהמשלח הרשהו לשחוט בפירוש אף שחיטה שאינה ראויה ואמר לו בפירוש בין לתקון בין לעוות, דאין כאן משום שינוי שליחות ולא מצי תו לאמר לו לתקוני שדרתיך, ועוי"ל דמיירי שאמר לו שישחוט באיזה זמן שירצה הן בחול הן בשבת, ואע"ג שנתן לו רשות גם על שבת, מ"מ כיון שהשליחות אינו ביחוד על ענין עבירה דוקא, לא הוי זה בכלל אין שלד"ע, ואמינא עוד להסביר טעם הדבר, דבטעם דאין שלד"ע כתב הסמ"ע (בסי' קפ"ב) משום דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שעושה אותו שליח ביחוד לדבר עבירה, דבאופן זה לא יוכל השליח לעשות שליחותו כ"א בדבר עבירה, ויש לומר דהמשלח לא סמיך דעתו כלל שיגיע למבוקשו, דמימר אמר ודאי שיחזור השליח מהבטחתו ולא יעשה דבר עבירה, אבל במקום שלשליח יש שני דרכים, דרך היתר ודרך איסור, בזה שפיר סמיך המשלח דעתו שיגיע אל מבוקשו, דאם לא יתרצה השליח לעבור עבירה, הרי יש לפניו גם דרך היתר, ובכה"ג הוי שליח, ולכן כשאמר לו שישחוט מתי שירצה הן בחול הן בשבת, שפיר סמיך השליח דעתו, דאם לא ירצה לשחוט בשבת, הרי הברירה בידו לשחוט גם בחול בדרך היתר, ושפיר יש שליח בכה"ג, הן אמנם בפי' הסברא דדברי הרב כי' דברי מי שומעין איפלגו רבוותא, והש"ך (חו"מ סי' שפ"ח) השיג על הרמ"א שכתב דאם השליא הוחזק בכך יש שליח לד"ע, והש"ך סובר שאפילו בהוחזק בכך נמי אין שליח, והא הכא לא שייך לומר דסבור הייתי שלא ישמע כיון דהוחזק בכך ובודאי יעשה, אע"כ דהש"ך יפרש הטעם דדברי הרב, היינו שהיה לו לעשות דברי הרב, ואחרי שלא שמע לדברי הרב הוי שליחות באיסור ולא יוכל להיות שליח, ופירוש אין שלד"ע, כלומר אינו יכול להיות שליח בדבר עבירה, משום דיותר צריך לשמוע דברי הרב, ובחבורנו לב"מ שם הוכחנו שבפלוגתת הסמ"ע והש"ך יפלגו נמי תוס' ורש"י ע"ש, מ"מ היינו דוקא כשעשאו ביחוד על דבר עבירה, אבל כשנותן לו רשות לעשות כמו שירצה הן בחול הן בשבת, אין זה תחת סוג דשליח לדבר עבירה וז"ב, ואפשר עוד דמ"ש הטור שעשהו שליח לשחוט בשבת, לא נתכוון בזה שעשהו ביחוד על שבת, דבזה גם הטור מודה דאין שליח כיון דאיסור אחר מעורב בו, אלא כוונתו שנתן לו רשות לשחוט גם בשבת אם ירצה, דמשו"ה כששחט בשבת לא הוי כשינה מדעת בעה"ב אחרי שהרשהו ע"ז, ושליח לדבר עבירה נמי לא מיקרי כיון שלא עשהו ביחוד לדבר עבירה, וכדאי לבחור בפירוש זה בדברי הטור יען שכתב זה בשם הרמב"ם וברמב"ם עצמו לא נזכר כלשון הטור, ובע"כ מוכרח שהיכא שיש איסור אחר מעורב לא יכול להיות שליח כמ"ש הרמב"ם במעילה שהביא המ"ל, אלא ודאי כמ"ש, ובזה אין שום סתירה בין רמב"ם לטור, דכוונת הרמב"ם הוא שלא עשהו ביחוד על שבת והשליח מעצמו שחט בשבת והכי נמי יתפרש כוונת הטור ודו"ק:
בגמ' אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי, הא דלא ניחא לש"ס לתרץ דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח, ולקמן כדפרכינן ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט פטרי הקשו באמת התוס' כן, אבל למה לא הקשו כן התוס' כאן בתחלת הסוגיא, וכל המפרשים דברו בזה, ולי נראה עפמ"ש לעיל בסמוך דהשמ"ק הקשה על עיקר תי' הש"ס דמרבינן מקרא דהכא יש שליח, ולמה לא משני כאן בהיה השליח שוגג דבשוגג יש שלד"ע, וכתבתי לתרץ דהכא באמת רק רבא הוצרך לתירוץ הזה דמשום דס"ל ב' כתובים מלמדין ולדידיה ידעינן מקרא דאין שלד"ע ולא מסברא דדברי הרב כו' דברי מי שומעין, ולזה אין חילוק לדידיה בין שוגג למזיד ובכ"מ אין שליח כיון דדינא דאורייתא הוא, וכן תנאי דברייתות דילפי מאו ותחת הוא רק אליבא דרבא ע"ש, ולפי"ז לא מצי כאן לשנויי אליבא דרבנן דהיינו טעמא דפטרי משום דלא דרשי קראי דאו ותחת, דהא לדידהו אפילו בלא קראי הללו נמי אין לפוטרו מטעם אשלד"ע כיון דאפשר לאוקמי דהיה בשוגג, אכן לקמן דמסקינן דפטורייהו משום מעשה שבת, וא"כ בע"כ דמזיד הוא, דהא בשוגג אין שום איסור ממעשה שבת, וכיון דעל שבת מזיד הוא, מסתמא מזיד הוא גם על הגניבה, וכיון שמזיד הוא בעינן דוקא לקראי לרבות בהו דיש שליח, לזה שפיר מקשו תוס' דמאי פריך דילמא לא דרשי או ותחת לרבות שליח וזה ברור:
בגמ' מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה כו', אע"ג דגם מעיקרא בע"כ מוכרחים לומר דהך רבנן הוי ר"ש משום שור הנסקל דאי נימא דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה א"כ אמאי פטרי גם בשור הנסקל, וי"ל דמתחלה אין אנו מוכרחים לזה, די"ל דגם החכמים ס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה, ובאמת ובאמת לא פטרי בשור הנסקל רק כי קתני וחכמים פוטרים הוו אשארא אשבת ואע"ז כדמשני לקמן, ואע"ג דמשמע שאכתי לא ידעינן סברא זאת עד דמשני זה אח"כ, י"ל דהכא ודאי היה קים ליה לגמ' דנוכל לומר כן דחכמים פוטרים רק בשארא, ומה שהזכיר להך דין דשור הנסקל כיון דחכמים לא פליגי עליו, הוא בא לאשמיעינן רבותא אליבא דר"מ דאע"ג דשחיטה שאינה ראויה היא אפ"ה מחייב, רק בדין דלקמן לא היה ס"ל למקשן לסברא לומר כן דרבנן קתני פוטרין אשארא, דא"כ יקשה אמאי קתני כלל לדין דטבח בשבת כיון דאפי' בשחיטה שאינה ראויה קא מחייב כ"ש בשבת דשחיטה ראויה היא וכקושית התוס' לקמן, והמקשה לא היה רוצה לומר כתי' התוס' דזו אף זו קתני ולכך היה סבור דבאמת קתני הדין משום רבנן דפטרי, ולכך מקשה שפיר ואמאי פטרי רבנן, ומתרץ שגם בזה קתני פוטרין אשארא וזו אף זו קתני, אבל בהך דינא דהכא גם המקשן היה סובר דכי קתני פוטרין אשארא, ולכן אין מוכרח דרבנן הוי ר"ש וז"ב:
בגמ' באומר בגמר זביחה הוא עובדה, עיין בהפלאה שהקשה למה הוצרך רבא לזה ולא מוקי לה נמי במסרה לשומר כדמוקי בשור הנסקל בסמוך, וא"כ אף שנאסר בתחלת השחיטה הוי ליה גורם לממון דהיה יכול השומר להחזירו לבעליו, דהא כתבו התוס' בד"ה כיון דשחט ביה, דלא קניא בשינוי זה משום דלא חשיב שנוי לקנותה בהכי, וא"כ נראה דהוא הדין דיכול לומר הרי שלך לפניך כיון דלא חשיב שינוי, ומ"ש מגזל בהמה ונפסלה להקרבה דקיי"ל דיכול לומר הרי שלך לפניך ע"ש, ותמה אנכי על דבריו, איך ס"ד לומר בזה הרי שלך לפניך כיון דטבחו פורתא ועשה אותה טריפה עי"ז ואין לך היזק גדול מזה, וא"כ איך יאמר לו הרי שלך לפניך כיון שאין זה דומה לשלו, דהוא גזל שלימה מאתו ועכשיו היא טבוחה וטריפה, והא אפילו לא גנבה מעיקרא כלל והזיקה בהיזק כזה היה חייב לשלם פחתה, ואטו בשביל שגנבה נמי עדיף, ובכל הנהו דאמרינן בהו הרי שלך לפניך, היינו דוקא במקום שלא מינכרא היזיקא, אבל הכא דמינכרא היזיקא שעשה לה בידים איך ס"ד כלל לומר בזה הש"ל, ומה דמדמי זה לבהמה ונפסלה ממזבח, הא באמת רש"י פי' שם בב"ק (דצ"ו ע"ב) במתניתין, דמיירי שעשה בה מום שאינו ניכר כגון בדוקין שבעין, אבל במום הניכר גם התם חייב אע"ג שאין היזיקו גדול דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכ"ש בהיזק גדול כמו הכא, ולא דמי נמי להכחישה כחשה דלא הדר דקיי"ל דיכול לומר הרי שלך לפניך, דהתם כיון דהדר אח"כ שאני, אבל הכא דטבחה ועשה אותה טריפה בידים שאינה חוזרת להכשירה, פשיטא שאין שייך בזה הש"ל, ומה שתלי נמי דין זה דהרי שלך לפניך במה דלא הוי שינוי לקנותה בהכי, נמי לא אדע מה איריא זה לזה, דנהי דשינוי לא הוי משום דאכתי שמו עליו, או מטעמים אחרים לא הוי שינוי מעשה רבה, אבל היזק מיהא הוה, וכיון דס"ס הזיקו היאך יאמר הש"ל, ודמיא ממש לגנב כלי ושברו דחייב הגנב לשלם בעד הכלי, ואפ"ה שינוי לא הוה, דהא אם רצו הבעלים ליקח השברים מחויב ליתן לו, וכמבואר ברמב"ם (פ"ב מגזילה) ובחו"מ (סי' שנ"ד), ואי אמרת דשינוי הוי לקנות עי"ז, שפיר מצי הגנב לעכב על הבעלים מליקח השברים כיון דכבר קנה הכלי בשינוי, אע"כ דשינוי לא הוה כיון ששמו עליו וכמ"ש המ"מ שם, ועיין בב"ח וט"ז (סי' שנ"ד) שכתבו יישובים אחרים למה לא הוי שינוי, ועכ"פ שינוי ליכא כאן לקנין, ואפ"ה היזק מיהא הוי לשלם בעד ההיזק, וה"נ ממש דכוותה, והן אמנם התוס' בפ' הנזקין (דנ"ג ע"ב) תלו היזק בשינוי, דכתבו שם דאי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק אין לך שינוי גדול מזה, ולא הוי מצי לומר הש"ל, התם שאני דמיירי בחמץ בפסח או שור הנסקל, דההיזק הוא בכל החמץ ובכל השור ולא נשאר מאומה מה שלא ניזוק, ולכן אי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק וחשיב כאילו החמץ כבר נשרף והשור כבר נסקל פשיטא שאין שינוי גדול מזה, אבל היכא דלא נתפשט ההיזק בכולו וכמו הכא גבי טביחה דאכתי הבהמה חזיא למידי, ובכה"ג לא אמרינן דמשום ההיזק יהיה נמי שינוי לענין קנין, ובע"כ צריך אתה לחלק כן דבהיזק שלא נתפשט בכולו אין תלוי ההיזק בשינוי, וכמו שהוכחתי מהך דגנב כלי ושברו, דאע"ג דחייב לשלם בעד ההיזק אפ"ה שינוי לא הוי וז"ב:
ועוד יותר נראה דאפילו אם היו אומרים דהיזק תלוי בשינוי וכל שלא הוי שינוי לקנין מצי לומר הש"ל, נראה דהיינו דוקא בגזלן וגנב אבל בשומר חייב אפילו בכה"ג וכמ"ש התוס' בב"ק דשומר חייב בהכחשה דהדר ובהרקיבו מקצתן בגזלן פטור, דגזלן לאו שומר הוא, אלמא דשומר חייב אפילו במקום דליכא שינוי, והיינו מטעם דקיבל עליו שמירה לשומר גם מהיזק כזה, וא"כ הכא דבשומר מיירי ושומר חייב אפילו במקום דלא הוי שינוי לקנותו דשומר לאו מטעם שינוי חייב ודו"ק: