אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף לג.

דף לב:

בגמ' אמר לך ר' יוחנן האי תחת אשר עינה כו', ובהגהות הב"ח הביא גרסא אחרת אלא ר' יוחנן, כוונת גרסא הזאת יתפרש עפמ"ש בשמ"ק דמאי פריך הש"ס חובל בחבירו ועדים זוממין נמי עקרת ללאו אלא אפשר לקיומינהו כו' אחותו נמי אפשר לקיומי, הא לא דמי זה לזה, די"ל שגם ר' יוחנן ידע מזה דחובל ועדים זוממין בע"כ משום דאפשר לקיומינהו, ורק התם בע"כ אתה צריך לומר כן, דאל"כ אלא תימא שבכ"מ מלקינן ליה א"כ עקרת הקרא דיד ביד דעדים זוממין, וקרא דכן ינתן דחובל, וא"כ בע"כ אי לא נרצה לעקור שום קרא לא הלאו ולא התשלומין, בע"כ נקיים שיהא הלאו מיירי באופן זה והתשלומין באופן אחר, אבל בחובל דקרא דתשלומין לא קשה, דהא מגז"ש ילפינן והגז"ש אפשר לאוקמי במילתא אחריתא כמ"ש התוס' ד"ה א"כ, וא"כ מהיכא תיתי לחלק הלאו ולומר דמיירי דוקא בבוגרת, דכ"ז דאפשר לקיומי שיהא מיירי בכל אופן ודאי צריך לאוקמי, ולפי"ז י"ל שבאמת זהו סברת ר' יוחנן דא"כ בטלת עדות אחותך, ולא קשה לדידיה מחובל ועדים זוממין, רק הא דפריך הש"ס מחובל ועדים זוממין, לאו לר' יוחנן פריך, דאיהו מחלק ביניהם וכנ"ל, אלא לעולא גופא איך יעשה באמת עם הלאוין, ומתרץ דאוקמי באפשר לקיומי, והא דקאמר הגמ' אלא ר' יוחנן תחת אשר עינה מיבעי לי', לאו לתרוצי פירכא דחובל קאתי בזה, אלא לפרושי מה יעשה עם הקרא דתחת אשר עינה, ולפי"ז בע"כ הגירסא אלא ר' יוחנן, כיון דלא בא לתרוצי קושית עולא, רק לדידי' מתרץ כן, לא שייך לומר אמר לך ר' יוחנן, ולפי"ז אין מקום למה שהוכיחו התוס' דלרבא דלא איצטריך תחת לכדאביי בע"כ יסבור כעולא, כיון דמה שס"ל לר' יוחנן דמילקא לקי אין זה משום דליכא גז"ש, ורק עיקר הטעם דלא ס"ל לחלק בלאו דאחותו כ"ז שאין צורך, דבשלמא לגרסת אמר לך ר' יוחנן, דמשמע שגם ר' יוחנן מחלק בלאו דאחותו, ורק טעמו משום דתחת מיבעי לי' למילתא אחריתא, שפיר יש מקום להוכחת התוס', דבלא טעם זה גם ר' יוחנן היה סובר כעולא, וא"כ רבא דמיותר ליה תחת בע"כ ס"ל כדעולא, אבל לפמ"ש דטעמו דר' יוחנן הוא משום דלא ס"ל לחלק בלאו דאחותו, א"כ גם רבא מצי סבר כוותיה בזה, ואין מקום עוד לקושית התוס' בזה מהא דב"מ, אכן באמת נראה דשפיר הקשו, דחלופי הגרסאות בכאן, בין אמר לך ר' יוחנן, וגרסא השניה אלא ר' יוחנן, יש לומר דתליא זה בפלוגתא דאביי ורבא בב"מ דצ"א, דרבא אוקים התם אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, וא"כ מוכח לדידיה שאפילו היכא דאמר' קלב"מ, היינו דוקא שאין ב"ד כופין לשלם אבל חיובא בידי שמים איתא, ואביי דפליג סובר שגם בידי שמים אין שום חיוב תשלומין במקום קלב"מ, והנה לסברת אביי נוכל שפיר לומר כדכתבינן לעיל דכל זמן שאין לנו דוחק לחלק הלאו, אמרינן דהלאו מיירי בכל אופן, ורק בחובל ועדים זוממין בע"כ מוכרחים אנו לחלק דהלאו לא קאי כ"א על פרט מיוחד כגון בהכאה שאין שו"פ או בבן גרושה, דאי תימא דהלאו מיירי בכל אופן, א"כ לא נימא בשום מקום שישלם תשלומין ועקרת קראי דתשלומין, אבל באחותו שנוכל לאוקמי הגז"ש למילתא אחריתא ולא לתשלומין אין לנו הכרח לחלק הלאו, ולכן אמרינן דהלאו קאי בכל האופנים דלוקה, ולכן נאמר באמת שזהו סברת ר' יוחנן ושפיר גרסינן אלא ר' יוחנן, אבל לרבא דס"ל דגם בקלב"מ יש חיוב לשלם, א"כ איך נימא דאין זה סברא לחלק הלאו כ"ז שלא יקשה קראי דתשלומין, א"כ בחובל ועדים זוממין נמי נימא דהלאו קאי בכל האופנים דלוקה, וקראי דתשלומין לומר שמחויב הוא בתשלומין, אבל באמת ב"ד אין כופין לשלם דמלקינן ליה, וקרא איצטריך לומר שיש חיוב תשלומין, דאי לאו קרא הו"א שאין בזה חיוב תשלומין כלל, וא"כ כיון דאמרינן באמת דחובל ועדים זוממין דיינינן ליה בממון ולא במלקות ומחלקינן הלאו, הרי דאפילו במקום שאין הכרח נמי מחלקינן הלאו, והדר יקשה שגם באחותו אע"ג שאין הכרח נמי נחלק הלאו, ושפיר קשה קושיא דחובל ועדים זוממין לר' יוחנן, ולפי"ז צ"ל דר' יוחנן קאי לתרוצי קושיא קמייתא דחובל ושפיר גרס אמר לך ר' יוחנן, וממילא ישוב הוכחת התוס', כיון דעיקר טעמו של ר' יוחנן הוא משום דלא ס"ל תחת, אבל אל"כ היה סובר נמי כעולא דסברא דא"כ בטלת לאו סברא היא, שע"ז יש פירכא מחובל, ולהכי שפיר מקשה התוס' דלרבא לשיטתיה בע"כ מוכרח לומר כן דטעמו של ר' יוחנן משום דלא ס"ל תחת, הא לא"ה היה סובר כעולא וא"כ קשיא על רבא ודו"ק:

ברש"י ד"ה דלאו בני התראה נינהו כו', ואע"ג דבבן גרושה מלקינן ליה בלא התראה התם גזה"כ הוא משום דלא מצית לקיומי בהו כאשר זמם, אבל היכי דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך מלקות, ע"כ. והקשה בשמ"ק דמשמע מדברי רש"י דתליא שייכות המלקות במאי דמצי למיעבד בהו כאשר זמם ולא ידע היכי תליא זה בזה ונשאר בצ"ע. ולענ"ד סברת רש"י ברורה מאוד, ויתפרש עפמ"ש התוס' בד"ה אלא מעתה, דא"כ היאך מלקינן אעדות דבן גרושה הא הוי עדות שאין אתה יכול להזימה, פי' לקושיתם דכיון דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה, אי אפשר כלל לקבל העדות שהוא בן גרושה, ואפילו אם העידו שהוא בן גרושה ולא הזימום לא מהימנינן להו ע"ז, ואין זה עדות כלל ואמאי מלקינן, וכן הקשו התוס' להדיא בריש מס' מכות, דעיקר הקושיא הוא דאמאי מהימנינן להו דבן גרושה הוא כיון דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה, וע"ז תרצו דשפיר שייכי הזמה במלקות, כוונת תרוצם, דמה דבעינן כלל שאתה יכול להזימן, היינו בכדי שהעדים יהיו מתייראים לשקר, ולכן אם מלקינן להו נמי מתייראים לשקר מחמת עונש המלקות, ושפיר נוכל להאמינם בעדותן, ולפי"ז עיקר המלקות שהטילה התורה בבן גרושה, היינו בכדי שהעדים ייראו לשקר, שנוכל לקבל עדותן, ומעתה יומתק סברת רש"י, דלהלקות העדים משום הל"ת דאית בהו כדרך שמלקינן על כל ל"ת שבתורה, דבאופן זה הוי המלקות עונש על עבירת הלאו, וכיון שהתורה כתבה דבלא התראה לא מלקינן, והיינו משום דבלא התראה אין ראוי לעונש, בעדים זוממין נמי כיון דלאו בני התראה נינהו אין ראוים לעונש ומהיכא תיתי נימא דילקו, אבל במלקות דבן גרושה לא באו המלקות בדרך עונש על האיסור שעשה, כ"א בכדי להטיל אימה עליהן שייראו להעיד שקר, ולכן אפילו בלא התראה נמי מלקינן, דכיון שלא בתור עונש הוא מה לי אם התרו או לא התרו, ועוד דאם נימא שבלא התראה לא מלקינן, לא יהיה להם מפני מה לירא להעיד שקר, וא"כ בשום אופן לא נוכל לקבל עדותן שהוא בן גרושה, כיון שאי אפשר להאמינם, ואחרי שצריכין אנו לידע האמת אם הוא בן גרושה, בע"כ להטיל עליהם עונש המלקות, והיינו סברת רש"י דהיכא דלא מצית לקיים כאשר זמם, שבאופן זה המלקות יבאו להטיל אימה על העדים שיגידו האמת, מלקינן להם גם בלא התראה, כיון דאנחנו צריכים לברר האמת ובלא זה אי אפשר לסמוך על עדותן, אבל היכא דמצית לקיים בהו כאשר זמם, א"כ על עדותן אפשר לסמוך מפני הקנס דכאשר זמם, ובאופן זה המלקות לא באו כ"א בתור עונש על העבירה שהעיד בשקר, וכל היכא דלא התרו בו אינם ראוים לעונש זה ולא מלקינן אותם וז"ב כשמש בכוונת רש"י:

אלא דלפי"ז שבכ"מ שלא נוכל לקיים קנס דכאשר זמם יש מלקות וכמו בבן גרושה או בהעידו על אחד שחייב גלות, דלא מצינן נמי למיעבד בהו כאשר זמם כדיליף בריש מכות מקרא דהוא ינוס הטילה התורה מלקות כדתנן במתני' דריש מכות, ולאו דוקא באלו אלא הוא הדין בכל עדות שבעולם אם אך רצו להרשיע את הצדיק ובאו אחרים והזימום מלקינן לי' וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ דריש מכות וז"ל למדנו מפי השמועה כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע ואח"כ באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את העדים שרצו להרשיע את הצדיק והוא שנאמר והיה אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה דבר שיהיה כו' עכ"ל, וא"כ לכאורה יקשה בהעידו על טרפה שהרג הנפש למה לא מקבלינן העדות, נהי דלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ממש כיון דגברא קטילא בעו למיקטל, אבל עכ"פ מלקות ודאי מגיע להם, ואכתי הו"ל בני הזמה במלקות, וכיו"ב הקשה התוס' גופא בריש מכות בד"ה מעידין מההיא דסנהדרין דנערה המאורסה דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימן משום דמצו אמרי לאוסרה על הארוס באנו, ואמאי הוי אינו ראוי להזימן כיון דמלקינן להו מטעם דהרשיעו הצדיק, אלא דהתוספות תירצו התם דבנפשות בעינן כאשר זמם ממש, ובאור דבריהם הוא, דבנפשות לא סגי בעונש מלקות, דיש לומר שעונש הזה לא ימנע איתם מלהעיד שקר בכדי להרוג את מי שרוצים להרוג על ידי עדותן, דבההנאה שיש להם שזה יהרג ניחא להו גם לקבל עונש המלקות, אבל היכא שגם בעדותן אינן רוצים להרוג כ"א להטיל איזה עונש על אותו האיש שמעידין עליו, בזה יספיק אם נטיל על העדים עונש מלקות שעי"ז ימנעו מלהעיד שקר, ותרוץ הזה שייך גם בטרפה, כיון דעונש נפשות הוא לא יספיק עונש מלקות, אבל התוס' בסוגיין כתבו דבטרפה לא יוכל לקיים כאשר זמם לא במיתה ולא במלקות, משמע דלא מלקינן להו ג"כ ואמאי לא מלקינן כיון דרצו להרשיע את הצדיק, ויש לדחוק ולומר דכוונת התוס' במה שכתבו דלא יוכל לקיים הזמה לא במיתה ולא במלקות, היינו דבמיתה לא נוכל לחייבם מטעם דגברא קטילא בעו למיקטל, ובמלקות א"א כי עונש זה לא יספיק לגבי נפשות וכסברא שכתבו במכות, אבל באמת מלקינן להו, אלא שזה העונש לא יספיק, כן נ"ל בכוונת התוס', ועוי"ל דכיון שהעידו על הטריפה ורצו להרוג גברא קטילא אינם מחויבים גם מלקות שאין ממש בעדותן כיון דגברא קטילא הוא, ואפילו אם היו הורגים אותו בעדים נמי היו פטורים, לכן אין ממש גם במה שרצו להורגו ולא מיקרי כלל שהרשיעו את הצדיק, להכי אינם אפילו במלקות, אבל בכ"מ שלא נוכל לקיים כאשר זמם, ודאי שלפחות מלקינן אותם כמפורש במשנה ובתוס' גופא, ודו"ק:

ודע דלאו דוקא בעדות נפשות, אלא אפילו בעדות ממון כשרצו לחייב הזכאי ומאיזה סבה לא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ודאי מלקינן אותם, כיון דסוף סוף הם רצו להרשיע הצדיק וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם בפיה"מ, שכתב יהיה העדות איזה דבר שיהיה, דכיון שעכ"פ הם רצו לחייב הזכאי מלקינן להו מקרא דהרשיעו הצדיק, וכן כתוב במנחת חנוך מצוה תקכ"ד, שגם בממון מלקינן במקום דליכא כאשר זמם ע"ש, ובזה יתורץ לנו מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם והמחבר (חו"מ סי' ל"ג) דס"ל דעדים הקרובים לדיינים פסולים גם בדיני ממונות, וא"כ בע"כ דס"ל שגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן, דהא הטעם דעדים הקרובים לדיינים פסולים הוא משום דאינם ראוים להזמה, דהבי"ד לא יקבלו הזמה עליהם, וכמ"ש התוס' לעיל (דכ"א ע"ב) ובב"ק ד"צ, והא אינהו גופייהו פסקו בחו"מ סי' ל' כר' נתן דשומעין עדותו של זה היום ועדות השני למחר, ולפמ"ש במס' ב"ק דכ"ד אנן מי ידעינן שכל הני דאתו לבי"ד לאסהודי קאתו, הרי שאפילו במקום שהעדים לפניהם יוכלון לומר שלא ידעו שיש עדים המעידין כמוהם, כ"ש כשהעד השני יבוא למחר, ודאי שהעד הראשון יוכל לומר אני לא ידעתי שיש עד שני, וא"כ הוי עדות הראשון אינה ראויה להזמה, דיוכל לומר לחייב שבועה קאתינא, וסבור הייתי שאין עד כ"א אני בלבד, וכיון שמכשירין בכה"ג מכלל דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, וכן הקשו מכאן על הש"ך שם בסי' ל"ג שהוכיח ממחוסר זמן ודו"ח דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה, הא מהכא מוכח להיפך, ואמנם לפמ"ש לא דמי כלל הנך תרי דינים, דבעדים הקרובים לדיינים, דהתם אין יכולים להזימן משום דהדיין לא יקבל ההזמה, וא"כ לא יוכחשו העדים כלל, וממילא לא יקבלו אפילו מלקות כיון שהדיינים לא יקבלו כלל ההזמה עליהם, וכן במקום שמחוסר זמן שהביא הש"ך התם נמי לא יוכלו כלל להתכחש, וכיון שלא יקבלו שום עונש לא מהימנינן להו ולא נוכל כלל לקבל עדותן כיון שאין לפניהם ממה לירא אם ישקרו בעדותן, אבל בדין זה דהדיינים מצדם יקבלו את ההזמה, ורק החסרון הוא שלא מצינן לקיים בהו קנס דכאשר זמם, מ"מ כיון שזה ודאי דמלקינן אותם, שאפילו לפי דבריו דלא רצה כ"א לחייבו שבועה, מ"מ רצה להרשיע הצדיק, וכיון שעכ"פ מתקיים ההזמה במלקות לא איכפת לן שוב אם אינם משלמין קנס דכאשר זמם, דמאי שנא האי עונש מהאי עונש, וכמו בבן גרושה דהוו בני הזמה במלקות, ואין לומר דבכה"ג לא מלקינן להו, דאם היינו יודעים בודאי שרצה לחייב שבועה אז הוי מלקינן אותו, אבל הכא דבאמת ספוקי מספקא לן שמא רצה לחייב ממון, והיכא שמחייב ממון אז משלם ואינו לוקה, ולהכי לא מלקינן אותו מספיקא, דאין זה שום סברא לומר הכי, כיון דמלקות הללו אינן צריכין התראה, וא"כ למה לא נלקה אותו לפי דבריו, ומקושית התוס' דמכות שהבאנו לעיל גבי נערה המאורסה דמלקינן להו, מוכח נמי להדיא שמלקינן אפילו בכה"ג, וא"כ הוו שפיר בני הזמה במלקות, ובסברא הזאת יתורץ כמה וכמה קושיות המובאים באחרונים על דין דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י:

ונרוויח עוד לתרץ בזה דברי הב"י (חו"מ סי' ל"ג) שמוכיח מהך דטריפה כשר להעיד בדיני ממונות מכלל דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, והש"ך הביאו והרעיש ע"ז דמה ענין טריפה לכאשר זמם בממון, הא יכול לקיים ההזמה בממון, ולפמ"ש מבואר היטב, דהא ודאי דטריפה כשר להעיד בכל דיני ממונות, ואפילו במקום כזה דלא שייך למיעבד ההזמה בתשלום הממון, וכגון באופן דלעיל כשהעידו זה שלא בפני זה, או בשלש עדות של חזקה דג"כ לאו בני הזמה נינהו לשלם הממון, דכל אחד יאמר לחייב פירות קאתינא, ואלא ההזמה תתקיים במלקות, ומדסתם ונקיט סתם טרפה משמע אפילו טרפה כזה שהוא מסוכן ואינו ראוי לקבל מלקות, דהא במלקות בעינן אומדנא אם יכול לקבל, ורוב טרפות מסוכנים ואינם ראוים לקבל מלקות וא"כ לא נשאר לפניהם שום עונש ואפ"ה כשר להעיד, ומכלל דבממון לא בעינן כלל שיהא ראוי להזמה, ואפילו בלא שום עונש נמי מהימן ודו"ק:

שם בגמ' ר' אליעזר אומר עדים זוממין ממונא משלם מילקא לא לקי ל"צ קרא אלא משום דלאו בני התראה נינהו, והנה אביי ורבא ס"ל תרווייהו שעדים זוממין א"צ התראה, אלא דהנ"מ ביניהם, דלרבא מן הדין צריכי התראה, אלא דלא מצינן למתרי בהו וכדמפרש דנתרי בהו אימת, ולאביי גם מן הדין אין צריכין התראה, ובדינא דר' אליעזר דעדים זוממין לא צריכי קרא פרש"י משום דלא נוכל להתרות בהו קודם כדרבא, מלשון זה משמע שדוקא לרבא לא צריכי קרא, אבל לאביי אע"ג שגם לדידיה לא מתרינן בהו מ"מ צריך קרא למיפטרינהו ממלקות, והיינו משום דבשלמא לרבא שמה"ד צריכין התראה, להכי חסרון ההתראה מועיל למיפטרינהו ממלקות, אבל לאביי שמה"ד א"צ התראה לא שייך לומר דלא מלקינן להו משום דלא התרו בהם כיון שאינם צריכים התראה, ודאי שחסרון ההתראה לא יועיל למיפטרינהו משום זה, וזהו סברת רש"י במה שכתב שדינא דר' אליעזר קאי דוקא לרבא:

ואף שמוכרח כן מצד הסברא, בכ"ז יש להביא ראיה גם מן הגמ', דמתקיף על אביי מההיא דבן גרושה דהתם לאו מכאשר זמם מלקות דידהו ע"ש, ואי נימא שדינא דר' אליעזר קאי גם לאביי שגם לדידיה ל"צ קרא ומעצמו ידעינן דלא לקי משום דלא מתרינן בהו, א"כ יקשה דהא סברת אביי דלא מתרינן משום דאי מתרינן לא הוי כאשר זמם, א"כ הא תינח בעדות נפשות, אבל במקום שהעידו על אחד שחייב לחבירו ממון שבזה לא הוי המלקות מכאשר זמם, דכאשר זמם מקיימינן בהממון והמלקות הוא רק משום עונש הלאו, וא"כ ודאי שראוי הוא להתרות בו ולהלקותו, וכ"ז דלא ידע הש"ס מטעמא דמשפט אחד לכולכם מאי מקשי ליה מעדות דבן גרושה, ליקשי ליה מדידיה גופא, איך נוכל לומר שבעדים זוממין לא מלקינן משום דאינם צריכים התראה, באמת נתרי בהו כיון דמלקות שלהם לאו מכאשר זמם, נתרי להו באמת ונלקי אותם, אלא ודאי דמדר' אליעזר לא מצי להקשות, דאיהו רק לרבא הוא דאמר דל"צ קרא, אבל לאביי צריך קרא, וא"כ לא מצי להקשות דאמאי לא מלקינן עדים זוממין דהתם משום דמקרא ילפינן לה, אבל מחסרון התראה באמת אין ראיה, אבל אי נימא שגם לאביי יליף ר"א דלא לקי משום חסרון התראה, א"כ הו"מ להקשות דנתרי בהו באמת ונלקי כיון דמלקות שלהם לאו מכאשר זמם, ולכן הוכרח רש"י לפרש שדוקא לרבא הוא דקאמר ולא לאביי:

בגמ' מתקיף לה אביי ונתרי בהו בתוך כדי דבור, וקשה כיון דבע"כ יכולים עוד לחזור מעדותן, דאי לא מצו הדרי לא מהני ההתראה דמאי דהוי הוי וכיון דמצו הדרי אכתי ניחוש שמא יפרשו מעדותן שהעידו ויחזרו, וי"ל עפ"י מה שהקשה בשמ"ק על עיקר החשש דקאמר הכא דפרשי ולא מסהדי, דמ"ש מההיא דסנהדרין דמאיימין את העדים ולא חיישינן שמא פרשי, וכתב דכיון שאמר בתוך האיום בנוסח הזה שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע, או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה הלא כבר נאמר באבוד רשעים רנה, והלכך לא פרשי, וא"ת א"כ הכא נמי בשמעתין יתרו בהם ויאמרו להם שמא תאמרו כו' כדאמרינן גבי דיני נפשות כדי שלא יפרשו וי"ל דא"כ לא הוי התראה מעליא דהוי לה הפסק בין התראה למעשה ע"ש, ולפי"ז לא שייך זה כ"א בשמתרינן להו בשעת הגדת עדותן דאז אין להשתמש בעצה הזאת לאחר להם שמא תאמרו כו' משום דהוי הפסקה, אבל כשגמרו כבר עדותן, שפיר מצינן להתרות בהם ולאמר להם גם שמא תאמרו כו' ולא יפרשו עוד, דהטעם דהפסקה לא שייך כיון שכבר גמרו עדותן, אלא דאכתי יש להקשות מההיא דסנהדרין דל"ב ע"ב גבי דיני ממונות פותחין לזכות קאמר הש"ס היכי פתחינן אמר ר"י הכי אמרינן להו מי יימר כדקאמריתו א"ל עולא והא חסמינן להו ופרש"י דכשאנו מכחישין אותם אנו חוסמין אותם ויחזרו מעדותן בתוכ"ד, הרי להדיא שגם לאחר שגמרו עדותן חיישינן שמא פרשי, וי"ל דהתם כיון דחזו בבי"ד פותחין בזכות ומחפשין לצדד לזכות, לא יועיל גם כשנאמר להם שמא תאמרו מה לנו לחוב כו' באבוד רשעים רנה, כיון דחזו דבי"ד עצמם מצדדים לחפש זכות בכדי להצילו, אבל הכא דמה שמאיימין עליהם בהתראה הוא משום שלא מהימנינן לעדים בלא זה, שפיר מועיל נוסח דשמא תאמרו כו' בכדי שלא יפרשו, כיון דלא הרגישו עוד שום פעולה מבי"ד שרוצים לצדד בזכותו, יקובל להם דברי הבי"ד במה שאומרים להם באבוד רשעים רנה, משא"כ בסנהדרין כיון דתכלית דברי הבי"ד הוא לפתוח בזכות לא יצייתו גם למה שאומרים הבי"ד להם באבוד גו' אחרי שירגישו כי ב"ד עצמם יצדדו בזכות ולא לחוב בדמו:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה