בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף לב:
בגמ' קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם, והנה הכ"מ הקשה מכאן לשיטת הרמב"ם (פי"ח מסנהדרין) דכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין, והא זהו נגד הסוגיא שבכאן דמפורש דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ע"ש, והנה הכ"מ הבין דכל היכא דאיכא ממון ומלקות כגון בחובל ועדים זוממין לאו הניתן לתשלומין מיקרי, אבל תמה אני אם יצאו דברים הללו מרבינו הכ"מ, להשוות הנושאים שאין להם שום שווי ודמיון, דבחובל בחבירו, קפידת החבלה וחיוב הממון מחמת שני רשעיות מיוחדות הם, דקפידת אזהרת עשיית החבלה אינה מטעם הפסד ממון שחובל לחבירו ומפחיתו מכספו, אלא עיקר הקפידה הוא עצם החבלה, ורק שממילא יש בזה גם דין ממון שמפחיתו משוויו, ולאו הניתן לתשלומין דמיירי הרמב"ם, היינו שעצם איסורו של הלאו הניתן לתשלומין, וכגון בלאו דריבית ואונאה שעיקר קפידת האיסור הוא משום אזהרת ממון חבירו, ובכה"ג סובר הרמב"ם דכיון שעצם הלאו ניתן לתשלומין, ובתשלומין יתוקן האיסור, ונמצא דלאו מידי עביד ואין ראוי שוב ללקות עליו, ומה ענין זה לחובל ועדים זוממין ומאנס את הבתולה דעיקר האיסור אינו בשביל הפסד ממון חבירו, דאפילו שלא במקום הפסד נמי אסור להעיד שקר, אלא שיש בזה נמי חיוב הפסד ממון, ואפילו כשיחזיר הממון נמי אין מתוקן האיסור, וא"כ לאו כזה לא מיקרי כלל לאו הניתן לתשלומין, ולהכי ס"ל דמילקא לקי אם לא במקום שריבתה התורה מפורש לתשלומין כגון בחובל וז"ב:
ודע דבמנחת חנוך (מצוה של"ז) הקשה דלמה אין לוקין באונאת קרקע דמ"ש מחובל בחבירו דעובר בלא יוסיף, ובהכאה שוה פרוטה דמפורש בתורה תשלומין ישלם ואינו לוקה, ובחובל בהכאה שאין בה שו"פ כיון דאינו משלם לוקה וכר"י בסוגיין, וא"כ הא תינח בלאו דאונאת מטלטלין דניתן לתשלומין שפיר אינו לוקה, אבל באונאת קרקע דאינו משלם למה אינו לוקה, אכן למ"ש אין בזה שום קושיא, דבחובל עיקר הקפידה הוא החבלה אלא שממילא יש בזה נמי הפסד ממון, והא דאמרינן דביש בה שו"פ נפטר ממלקות אין זה משום דע"י חזרת הממון מתוקן הלאו, דזה אי אפשר כיון דעיקר האיסור אינה אזהרת ממון, איך יתוקן בחזרת הממון, אלא הטעם משום דמכדי רשעתו ילפינן דבשני רשעיות אי אפשר לחייבו, והתורה ריבתה מפורש רשעה דתשלומין, אבל עיקר הלאו לא ניתן לתשלומין ולהכי באין בהכאה שוה פרוטה דלא מחייבינן רשעה דממון חייב מלקות מטעם הלאו דלא יוסיף, אבל באונאה שעיקר האיסור אזהרת ממון חבירו הוא ועצם הלאו ניתן לתשלומין ולאו בר מלקות הוא ולהכי אין לוקין עליו אפילו באונאת קרקע נמי כיון דעכ"פ מחויב לצאת ידי שמים לאו הניתן לתשלומין מיקרי, ובחזרת הממון מתוקן האיסור ואין ראוי ללקות על לאו זה, משא"כ לאו דחובל שעצם הלאו לא מיקרי ניתן לתשלומין, רק הפטור יבוא משום כדי רשעתו, ולהכי היכא דליכא חיוב רשעה דממון מלקינן שפיר, ובחבורינו לב"מ (דנ"ו ע"א) הארכנו בזה אי יש גם אזהרה באונאת קרקע:
בתוד"ה שלא השם כו' ולא דמי ללאו דגזילה דחשיב ניתק לעשה אע"ג דלא כתיב בסמוך ללא תגזול דהתם ע"כ ניתק לעשה כיון דעיקר הגזילה אין כאן לא תגזול כו, הסבר הדברים דבגזילה כיון דעיקר האיסור משום אזהרת ממון חבירו וזה הוא עיקר קפידת התורה, א"כ א"צ ראיה שלאו זה מתוקן בהשבה, דממילא מובן אחרי שקפידת התורה הוא משום אזהרת ממון, א"כ כשהשיב הגזילה ממילא מתוקן, אבל בשארי לאוין שהקפידה הוא לא משום הממון וכגון בחובל ועדים זוממין, שהאזהרה הוא משום חומר עדות שקר, לזה צריך ראיה דהאיסורא מתוקן בהחזרת הממון, ואי"ל דהא מסתבר ודאי שאפילו כשהחזיר הגזילה נהי דפטור ממלקות אבל איסור דלא תגזול יש, שאפילו בגוזל ע"מ להחזיר אסור וכמו בגונב ע"מ למיקט, וא"כ אכתי יש צורך לנתק הלאו גם בגזילה בכדי שיתוקן גם האיסור, וי"ל שבאמת האיסור אין מתוקן, דממלקות מנותק אבל האיסור כדקאי קאי, וא"כ ממילא לא שייך ניתוק, דממ"נ אם תאמר לנתקו ממלקות, זה ידעינן ממילא כיון שהקפידה הוא רק משום אזהרת ממון, ולנתקו שלא יהיה שום איסור, ע"ז לא מהני גם הניתוק: