אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף ל:

דף ל.

תוד"ה זר שאכל תרומה והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה דחייב כו', פי' דחייב בשגגת הקדש אע"ג דבמזיד הוא במיתה ולא אמרינן דיהא פטור אפילו בשוגג כיון דבמזיד חייב מיתה וחייבי מיתות שוגגין פטורין, כן פרשו בכוונת התוס' מהרש"ל ומהר"ש, דקושיתם הוא מפני מה חייב בשגגת הקדש כיון דבמזיד יש חיוב מיתה, ובע"כ גזה"כ הוא, ולפי פירושם לא נשמע דיש גזה"כ כ"א בשגגת הקדש, אבל בזדון דקדש לא נשמע דגלי קרא דלא אמרינן קלב"מ, ומחמת פירושם זה גרם להם להקשות על התוס' דמאי קשיא להו מחמץ של הקדש, הא י"ל דמיירי בשגג רק באיסור הקדש אבל באיסור חמץ הוי מזיד ובמזיד הא לא גלי קרא דלא אמרינן קלב"מ, דזה ודאי דלא אמרינן כיון דגלי קרא בשוגג ה"ה במזיד, דהא אליבא דאמת בתרומת חמץ אמרינן דבמזיד פטור מטעם קלב"מ ובשוגג חייב משום דגלי קרא ולא אמרינן כיון דגלי קרא בשוגג ה"ה במזיד, שזה ודאי סברא טובה הוא לחלק ולומר שהגלוי קרא הוא דוקא בשוגג דליכא עדיין חיוב מיתה לכן לא אלים כ"כ לפטרו מתשלומין אבל במזיד דיש חיוב מיתה ממש אלים חיוביה למיפטר מתשלומין וא"כ מאי מקשו התוס', זהו תוכן קושית המהר"ש ביתר ביאור. אכן בשמ"ק כתב דהתוס' סוברים כשיטת הרמב"ם בפ"א ממעילה דאפי' בהזיד במעילה נמי משלם מה שפגם ע"ש, וא"כ מה שרצו התוס' כאן להוכיח דגלי קרא הוא אפילו במזיד דהקדש, ופירושם הוא דהא הזיד במעילה דחייב אפילו במזיד ולרבי דאמר במיתה אמאי חייב אלא לאו דגלי קרא, ולפי"ז גלי קרא בהקדש אפילו במזיד דלא אמרינן קלב"מ ולכן שפיר הקשו מההיא דהקדש דאפילו אם נפרש דהזיד בחמץ נמי הו"ל לחייבו כיון דגלי קרא גבי הקדש דאפילו במזיד חייב, ואין מקום לקושיתם על תוס', ומעתה לפי"ז יהיה הדין דבתרומה לא גלי קרא כ"א בשוגג אבל לא במזיד ולהכי קתני במתניתין דבמזיד פטור כיון דלא גלי קרא ומשוגג על מזיד לא ילפינן, אבל בהקדש גלי קרא אפילו על מזיד:

באו"ד דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קלב"מ דאל"כ אין לך אדם שמועל בהקדש, וכבר התעוררו המפרשים להקשות דלמאי דמוקי בסמוך דלא משכחת לומר קלב"מ כ"א כשתחב לו בבית הבליעה, דאי לאו הכי מדאגבהה קניה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל, וא"כ באכל כדרך כל אדם שפיר משכחינן מעילה, דבכה"ג לא אמרינן קלב"מ דמדאגבהה קניה. ואפשר ליישב דהא יש שני סוגי מעילה, א', ע"י הוצאה מרשות לרשות, ב', באין בה הוצאה מרשות הקדש וכגון בגזבר, בזה יבוא חיוב דמעילה משום שנהנה וכמ"ש התוס' במעילה ר"פ הנהנה, ולפי"ז בגזבר לא שייך לומר מדאגבהה קניה,. דהא אפילו כשמתכוון לגזול אינו מועל דאכתי ברשות הקדש קיימא, וחיובו יהא דוקא כשנהנה, ושפיר שייך הוכחת התוס' באותו סוג מעילה שחיובו משום שנהנה, איך אפשר לבוא לידי חיוב כיון דאמרי' קלב"מ אע"כ משום דגלי קרא:

ברש"י ד"ה ולאביי פטור כו' אבל היכא דאכיל תרומה דגזילה מי מיפטר כו', נראה כוונתו מה שהוסיף מלת דגזילה, היינו משום דבאוכל תרומה שהפרישה מתבואת עצמו ועדיין לא נתנה לכהן אע"ג שחייב לשלם ג"כ הקרן, מ"מ התם ודאי החיוב לא בא על הלקיחה כיון שהדבר הוא ברשותו, וגם שלו הוא במקצת שיש לו טובת הנאה, וגם הא יכול למיפטר עצמו במתנה ע"מ להחזיר כדאיתא בקדושין ד"ו, וכיון שהדבר הוא ברשותו וגם שלו הוא במקצת לא נחשב כגנב שיתחייב על הלקיחה, ורק החיוב יבוא על האכילה, וא"כ שני החיובים באים כאחת, ולכן אי הוה מיירי באכל תרומה שהפרישה הוא ולא מסרם עוד ליד כהן הוי א"ש מילתא דאביי, רק עיקר הקושיא הוא בתרומה דגזילה, דהיינו שהגיעה כבר ליד כהן דבזה חייב על הלקיחה וא"כ לא הוי החיובים כאחת, כן נ"ל כוונת רש"י:

אלא דלפי"ז יקשה דמאי מקשה מדאגבהה קניה הא המ"ל דמיירי בשאכל תרומה שלו, וראיתי בהפלאה שעמד בזה וכתב דפשיטא לש"ס דלא מיירי בהכי, דאי בדלא זכה בו כהן עדיין א"כ הוי ליה ממון שאין לו תובעין וע"כ לא שייך בי' חיובא אלא בבא לצאת ידי שמים ובזה לא מיפטר מטעם קלב"מ, דלצאת ידי שמים חייב אפילו היכא דקלב"מ כדאיתא בב"מ דצ"א, א"כ לא שייך איכא בינייהו אליבא דרבא דאפילו אי הוי ס"ל הכא כאביי לא שייך קלב"מ, אכן דברים תמוהים דלענ"ד נראה דבנ"ד ליכא חיובא גם לצי"ש, והוא עפמ"ש בירושלמי דתרומות פ"ז שני דברים מסורים לב"ד את תופס אחד מהם יצא דבר שהוא מסור לשמים, שמזה נראה דהא דאמרינן דלצאת יד"ש חייב היכא דקלב"מ, היינו דוקא למאן דסובר דחייבי מיתות ב"ד פוטר מן התשלומין, דלדידי' מפרשינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו, היינו שאין הב"ד יכול לחייבו בשתי רשעיות אבל בדיני שמים אפשר לומר דחייב, אבל לר' נחוניא בן הקנה דסובר שגם כרת פוטר א"כ איך שייך לומר דהפשט שכדי רשעתו הוא על הב"ד שהם אין יכולים לחייבו שתי רשעיות דהא כרת אין זה חיוב בי"ד, ובע"כ צ"ל דהפשט דכדי רשעתו הוא שהתורה לא חייבה אותו משום שתי רשעיות כלל, א"כ ממילא לצאת ידי שמים נמי פטור כיון דהתורה לא חייבה אותו כלל, וכיו"ב כתב הצל"ח בפסחים דכ"ט ע"ש, ולכן נ"ל שבאמת החלוק שבין רבא לאביי הוא בזר שאכל תרומה שלא בא עוד ליד כהן, אלא דהלשון הש"ס דחקתו דמיירי אפילו בתרומה של כהן נמי ואתא לאפוקי מדרב חסדא דאל"ה למה הוצרך הש"ס לומר בזר שאכל תרומה, ולא קאמר סתמא, דמיתה בידי שמים איכא בינייהו, אלא מסתמא רבותא אשמועינן דאפילו באוכל תרומה של כהן דהו"א דחייב מטעם דאין החיובים באים כאחת וקמ"ל דאפילו בכה"ג פטור, ולהכי פריך דמ"ש מדרב חסדא ומשני דאיה"נ דלא אשמעינן לאפוקי מדרב חסדא אלא מיירי בתוחב לו לתוך בית הבליעה או בתוחב לו משקין כשנויי דר"פ וגם בזה אשמועינן רבותא דהו"א כיון דגזל מחבירו ובא השני ואכלו רצה גובה ממנו והו"א דחייב לשלם לו כגזלן קמ"ל דפטור כיון שאין הדבר בעולם כמ"ש התוס', או אשמועינן כתי' דרב אשי דמיתה לזה וממון לזה פטור:

ויישבתי בזה קושית הת"י לקמן בשנויי דרב אשי שכתבו התוס' דהיינו לאפוקי מדרבא דס"ל ממון לזה ונפשות לזה חייב. ואמנם בתו"י והמהרש"ל ומהרש"א הקשו ע"ז דא"כ מאי קאמר דלרבא חייב משום דלא דריש אסון אסון, הא אפילו אם ילמוד אסון אסון נמי חייב לדידיה ומאי קאמר דזה איכא בינייהו, ולמ"ש מיושב דבאמת עיקר הנ"מ יהיה בזר שאכל תרומה שלא נתנה לכהן ובזה הוי נ"מ אמיתיית, אלא דרבותא שקאמר בזר שאכל תרומה ולא קאמר סתם דמיתה בידי שמים איכא בינייהו, בא לאשמועינן גם חדוש זה לאפוקי מדרבא:

וארווחנא נמי לתרץ קושית התוס' ד"ה ולאביי, דהקשו אמאי לא מקשי על מתני' דבפסחים, ולדברינו א"ש דבמתני' מצינן לאוקמי דמיירי שאכל תרומה שהפריש מתבואה שלו שבזה הוו החיובים כאחת, רק הכא היה ס"ד דלא מיירי בכה"ג כמ"ש, דאל"כ הוי לי' למימר סתם דמיתה ביד"ש א"ב, או אפשר מטעם אחר היה משמע להש"ס דהכא מיירי באוכל תרומה שהגיע ליד כהן, דאילו בתרומה שלו כיון דהוי ממון שאין לו תובעין לא שייך לומר לשון חייב, רק לשון ישלם שייך בזה, ולכן במתני' דפסחים דקתני לשון ישלם נוכל שפיר לומר דמיירי בזר שאכל תרומה שלא הגיע עוד ליד כהן ודו"ק:

ומתוך דברינו יש ליישב מה שפסק הרמב"ם (פ"ו מתרומות) אכל תרומה בזדון לוקה ואינו משלם, והקשה המ"ל הא בסוגיין מוקמינן שדוקא בתחב לו חבירו אז פטור אבל כשאוכל בידיו לא אמרינן קלב"מ דאין החיובים באים כאחת דמדאגבהה קניה, ולמ"ש דבתרומה שלא בא עוד ליד כהן לא בעינן תנאי דתחב ובכל אופן פטור, ודוקא בתרומה דגזילה בעינן תנאי דתחב וכמו שדייק רש"י ז"ל, וא"כ בדין דרמב"ם דלא מיירי בגונב תרומה ואכלה, רק בזר דאוכל תרומה שלו, להכי סתם לפסוק דפטור בכל ענין:

והנה במראה הפנים על הירושלמי דתרומות פ"ז אחר שהביא קושית המ"ל הנ"ל כתב ע"ז וז"ל ויש לתמוה הרבה על תמיהתו דאיך לא ראה דכל השקלא וטריא שבסוגיין אינו אלא אליבא דר' נחוניא בן הקנה דאיהו מדמה חייבי כריתות לחייבי מיתות בי"ד לפוטרו מן תשלומין וא"כ בכל מקום דאיכא כרת או חיוב מיתה בידי שמים בעינן נמי שהכרת וחיוב תשלומין באין כאחד דאז פטור הוא מתשלומין מטעם קלב"מ, וכן בחייבי מלקיות ויש בהן ג"כ חיוב תשלומין אם באים כאחד אז פטור מתשלומין אף שלא התרו בו ואינו לוקה, ואם באין בזה אחר זה מתחייב בשתיהן ואם התרו בו ולוקה פטור הוא מתשלומין מטעם דקיי"ל דאין לוקה ומשלם כו', וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דדוקא חייבי מיתות בי"ד פוטר מתשלומין, בהו בעינן התנאי שיבוא כאחד, אבל בחייבי כריתות לא שייך זה כלל, אלא לעולם חייב בשתיהן, בין באין כאחד בין בזה אחר זה, ולא מצינו פטור מתשלומין גבי חייבי כריתות אלא בשהתרו בו דאז לוקה ואינו משלם וז"ב, עכ"ל, ולא ירדתי לסוף דעתו דהא סוף סוף לדידן נמי בחייבי מלקיות דלכו"ע פוטר מן התשלומין כשהתרו בו, בעינן ודאי שהחיובים יבואו כאחת, וכ"ה להדיא ברמב"ם (פ"ג מגניבה) דאם החיוב תשלומין בא קודם דלא אמרינן קלב"מ, וא"כ אכתי בפסק דרמב"ם גבי זר שאכל תרומה יקשה דלמה סתם לפטור ולא הזכיר תנאי דבעינן שיתחוב לו חבירו וכקושית המ"ל:

ברש"י ד"ה ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב מיתה אנוס הוא, ע"כ, ונראה מדבריו להדיא דהנאת הממון נתחייב אעפ"י שהוא בעל כרחו כיון דסוף סוף הוא נהנה, אלא דמדברי הריצב"א שבתוד"ה ואי דלא מצי, שפירש נמי כרש"י ובכ"ז פי' דפטור הוא גם מממון, ומשום דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור, והנה באמת דברי רש"י לכאורה תמוהים, דלמה יתחייב על הנאתו הא קיי"ל ביו"ד (סי' קי"ט) דבאיסור דאורייתא אינו משלם הנאת מעיו דלא חשיב הנאה, וכדתנן להדיא בבכורות (דל"ז ע"א) ובמתני' דתרומות פ"ו, וכ"כ הרמב"ם (פט"ז ממכירה) המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו כך הוא דינו בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלבד כו', ואי היינו מפרשים דמיירי שתחב לו מרצונו וכפי' התוס', אפשר היה לומר דכיון דמזיד הוא וניחא לי' בהנאה הזאת להכי חייב, אבל לשיטת רש"י דפירש שתחב לו בע"כ ואנוס הוא למה יתחייב על הנאתו כיון דאיסור דאורייתא לא חשיב הנאה, ובשמ"ק ראיתי שפי' בכוונת רש"י דבאמת גם מממון פטור, ומה שהזכיר רש"י פטור דמיתה, היינו משום דלרוב פשיטותו לא הזכיר ממון להדיא, דפשיטא הוא דפטור מממון, אכן המעיין בלשון רש"י יראה שדוחק גדול לפרש כן, ולכן נראה לי ברור דרש"י לשיטתו בספ"ה דבכורות שם שפירש דטעם דמחזיר לו הדמים לאו משום דהנאת איסור לא חשיב הנאה כ"א מטעם קנס דקנסינן למוכר שמכר לו דבר האסור, ולפי"ז לא שייך זה כ"א במוכר דבר שהוא שלו, אבל הכא שזה תוחב לו איסור של חבירו למה יפסיד הנגזל בתחיבתו של זה, ושוב ראיתי בפ"ת ליו"ד שם שהביא להדיא דבמאכיל דבר איסור של חבירו אינו נפטר האוכל כיון דלא שייך טעם דקנס, ומיושב היטב שיטת רש"י כפשוטו דאהנאת ממון ודאי חייב כיון שתחב לו איסור של חבירו ולא שייך למיקנסי', ובסברת הריצב"א י"ל דסובר כטעם הרמב"ם דהא דא"צ לשלם בעד הנאה היינו משום דהנאת איסור לא חשיב הנאה, דלטעם זה אין חלוק בין מאכילו איסור שלו או של אחרים, ולפי"ז הך דינא שהביא הפ"ת בשם ס' משנת חכמים, דבמאכיל של אחרים חייב לשלם, במחלוקת שנויה, והנה גם הש"ך (יו"ד שם סקכ"ה) כתב דכשאין יודע המוכר שהוא דבר איסור חייב הלוקח לשלם דלא שייך למיקנסי', נמי לאו דסמכא הוא, דהרמב"ם לא ס"ל הכי, ולפלא גדול שלא זכרו כלל לדברי הרמב"ם, ובעיקר דברי רש"י שפירש מטעם קנס, אם כי כ"כ גם הנמוק"י בפ"ו דב"ב וגם הרע"ב בבכורות, אכן בירושלמי דתרומות פ"ו ה"ב מבואר כטעם הרמב"ם דז"ל שם כמאן דאמר טבלים נפשו של אדם חותה בהן ע"ש, ובמח"א הלכות אונאה סכ"ו וברי"ט אלגזי בבכורות שם ודו"ק:

בגמ' סוף סוף כיון דלעסי' קניה, מכאן הקשו כולם עמ"ש בירושלמי פ' האורג ומובא בכל הפוסקים ובשו"ע (או"ח סי' תנ"ד) דבמצה גזולה אין יוצאין ידי חובתו, ותיפוק לי' כיון דלעסי' קניה והוי שלו, והריטב"א ז"ל במס' סוכה (דל"ה ע"ב) העלה מתוך כך דאין הלכה כהירושלמי אלא דשפיר יוצאין גם במצה גזולה ורק הירושלמי לא ס"ל הכי דכיון דלעסי' קניה ע"ש, ולעד"נ דמסוגיין אין שום הוכחה לומר דלעיסה יהיה קנין לענין שתהא שלו ממש, ומ"ש הכא כיון דלעסי' קניה, היינו דכיון שלעסי' והפסיד את המאכל חייב מטעם מזיק וכמ"ש רש"י בד"ה איבעי לי' לאהדורה וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לי', ע"כ, הרי להדיא דעיקר החיוב שבסוגיין הוי מטעם מזיק ולא מטעם קנין, וכ"ה גם בשמ"ק לקמן דל"א דלא מצינו בדרכי הקניות אלא משיכה מסירה והגבהה אבל לא קנין בפה, דאין דרך קנין בכך ע"ש, ולפי"ז א"ש דברי הירושלמי די"ל דמיירי כשהגזלן לא עשה מקודם שום קנין אחר ע"י הגבהה או משיכה, אלא גחין ואכיל מצה של חבירו והלעיסה לא הוי שום קנין, דאע"ג דחייב בתשלומין מטעם מזיק, אבל לענין מצה דבעינן שתהא שלו כדילפינן מחלה, לא מהני הלעיסה, אבל איה"נ דאם הגזלן עשה שום קנין קודם שפיר יוצאין גם במצה גזולה, דע"י קנין המועיל וגם ע"י שנוי מעשה דלעיסה הוי שלו, ולא הוי תו מצה של גזל, והירושלמי מיירי במצה גזולה שהיא גם עתה גזולה, והיינו דגחין ואכיל, דלא נעשה בזה שום קנין המועיל, אכן בדברי הרמב"ם והשו"ע שפסקו סתמא דאין יוצאין במצה גזולה, דוחק לפרש כן דמיירי דוקא בגחין ואכיל, דודאי לא הוי שתקי לפרש כן, ומדסתמו מכלל דאפילו גזל ועשה אחד מדרכי הקניה נמי אין יוצא, ואמאי, ליהוי הלעיסה כשנוי מעשה ויקנה בקנין ושנוי מעשה, ואמנם י"ל עפמ"ש בשמ"ק לב"ק דצ"ו ע"ב בד"ה גובי, דמשו"ה גזל כשורי רברבי ועבידינהו זוטרי לא קני משום דשינוי מעשה לא קני כ"א עד דאיכא שינוי השם בהדיה או דאכשרינהו למלאכה דלא חזו מעיקרא אבל היכא שע"י שינוי המעשה לא נשתנה החפץ לא בשמו ולא למלאכה אחרת לא נחשב השינוי מעשה למידי ע"ש, ולפי"ז י"ל דלעיסה נמי לא נחשב לשינוי מעשה מהאי טעמא, ועוי"ל דכיון דלעסי' ונמאס עד דלא חזיה למידי, וכמ"ש רש"י כאן בלשונו, דאם תחב לתוך פיו נמאס ולא חזיא למידי, וא"כ הוי כמו ששרף לחפץ של חבירו דאין מה לקנות, דלאחר שעשה השינוי מעשה לא חזיא תו למידי ולא שייך קנין ע"ז:

בתוד"ה ואי דלא מצו לאהדורה כו' ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בליעתו מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אע"ג דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין גט אמרינן דהיכא שיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות אבל לענין זכיה אשכחן גבי טלית שחציו ע"ג העמוד כו' דלא קנה מטעם שיכול לנתקו כו', ובחי' רעק"א תמה על דבריהם במה דמשמע מלשונם שהתוס' הוכיחו זה מסברת עצמם ומכח ההוכחה שמדמין זה לטלית שחציו ע"ג קרקע, ולמה הוצרכו לכך, הא כתירוץ התוס' מבואר להדיא בב"מ (ד"ז ע"א) דאמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קני וכדפריך הש"ס התם מ"ש מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו אצלו אינה מגורשת, משני דהתם כריתות בעינן, וגם בתשובותיו בסי' צ"ז מדי הביא להקשות על התוס' כהנ"ל, הגדיל עוד להקשות על המהרי"ט שכתב בעובדא שבחור אמר להדא בתולתא קח חפץ זה לפקדון וכשבאתה לקחתו ואחזה בחפץ בעוד שהוא והיא אדוקין בחפץ א"ל הרי את מקודשת, שכתב המהרי"ט דאם יכול לנתקו לא הוי נתינה כדאמר רב חסדא גבי גט כו', וע"ז הקשה הא בב"מ מבואר דמיקרי נתינה אלא בגט שאני דבעי כריתות וליכא, ומה שבידו לא הוי נתינה ע"ש, ומפני שלענ"ד לא נתחוורו לי דבריו הן בהשגתו על תוס' והן על המוהרי"ט ראיתי להאריך ולבאר בזה כיד ה' הטובה עלי, ראשית מה דפשיטא ליה דשנויא דש"ס בב"מ דהתם כריתות בעינן, שנויא גמור הוא ולא דחויי קא מדחה, לא דבר ברור הוא כ"כ, והרמב"ם בע"כ לא ס"ל כתי' הזה, אלא כפשטא דרב חסדא דיכול לנתקו מילתא היא ולא ס"ל לחלק בין גט לקנין, דהנה שיטת הרמב"ם בפ"ה דמכירה, דאפילו אם אוחז פחות מג' אצבעות אם יכול לנתק השאר סגי, וכתב המ"מ והפרישה (סי' קצ"ה) דטעמו משום דסובר כפשטא דרב חסדא דסובר גבי גט דיכול לנתקו מילתא היא ולא ס"ל לחלק בין גט לקנין, ורק הרשב"א והנמוק"י כתבו שאין ללמוד מדרב חסדא משום דהתם כריתות בעינן, אבל הרמב"ם הא לא ס"ל לחלק, ועוד שאפילו להרשב"א ודעימיה דהחלוק שבין גט לקנין חלוק מעליא הוא, נמי אין ראיה מהתם דיכול לנתקו לא יבטל כח הזוכה, ומה דמצרכינן בב"מ לטעמא דכריתות, היינו משום דהתם לאו מטעם קנין הוא, אלא משום דמאן דתפסה בידה כמאן דפסיק דמי, ולהכי אי לאו דבגט בעינן כריתות היה באמת נתינה מעליא כיון דכל הגט בידה וכמאן דפסיק הוא, אבל במה שמיירו התוס' בסוגיין לענין מה שתופס בפיו דלא הוי כמאן דפסיק, אלא מטעם זכיה הוא, שפיר י"ל דאם זה יכול לנתקו מבטל כח הזוכה, דבנקל יש לבטל כח הזוכה מלבטל מה שתפוס וכפסוק הוא וכדמוכח כל הסוגיא דהתם דמעלת מה שתפוס עדיף הרבה ממעלת הזוכה מטעם קנין, ולזה שפיר הוצרכו התוס' להוכיח כן מסברת עצמם, דכמו דלענין קנין לא מהני טעם דיכול לנתקו, כן אינו מבטל כח הזוכה עי"ז:

והנה אי קשיא על התוס', לא למה הוצרכו להוכחה וראיה, דשפיר הוצרכו לזה וכמ"ש, אלא הא קושיא להיפך, דהראיה שהביאו אינה ראיה מספקת כ"כ, דכתבו למילתא דפשיטא דבקנין לא מהני טעם דיכול לנתקו לקנות עי"ז, אין זה פשוט כ"כ, דהא הרמב"ם ס"ל להיפך גבי סודר של קנין דאפילו אם אוחז פחות מג' אצבעות אם יכול לנתק קני וכנ"ל, וכ"כ בשו"ע (חו"מ סי' רע"א) דאם יכול לנתקו מועיל כמו שהגביה כולה וכמו שנבאר בזה, ומה שסמכו התוס' עצמם על מסקנת הש"ס (ב"מ ד"ט) דר' אבהו שסובר דאם הגביה חציו שע"ג הקרקע קנה גם מה שע"ג העמוד מטעם יכול לנתקו בדותא היא וכדמוכיח הש"ס דאלת"ה כו' ע"ש, באמת הרמב"ם לא הביא כלל דר' אבהו הוי בדותא, ואף שבטור ושו"ע הביאו כן, אכן הרמב"ם לא זכר מזה, וסבור הייתי לומר דרמב"ם לשיטתו שפסק בסודר של קנין דיכול לנתק מילתא היא, ולהכי לא הביא דר' אבהו הוי בדותא, וסובר דדיחוי שבש"ס דר' אבהו בדותא נדחית מפני פשיטותו של רב חסדא דסובר נמי גבי גט דיכול לנתק מילתא היא וכמ"ש המ"מ דאין לחלק בין גט לקנין:

אכן לאחר העיון יש ליישב דברי התוס', דבגוונא דמיירי התוס' גם הרמב"ם יודה דיכול לנתק לאו כלום הוא וכמו שנבאר, דהנה באמת קשה מאוד לומר דהרמב"ם יפסוק כר' אבהו ולא יסבור כלל דר' אבהו הוי בדותא, דהא לפי אוקימתא דר' אבהו הוי הדין, דמי שתופס במוסירה קני כל המוסירה ואפילו מה שבראש החמור נמי וכמ"ש רש"י להדיא, ואילו ברמב"ם (בפי"ז מאבידה) פסק בזה כרב אשי, דהרוכב קני חמור ובית פגיה ותופס המוסירה קני רק מה שתופס והשאר לא קנו שניהם,. ואי ס"ל להרמב"ם דיכול לנתקו מילתא היא, א"כ תופס המוסירה ליקני לכולה מוסירה, ועו"ק דמה יעשה הרמב"ם באמת עם הסוגיא המפורשת בב"מ דר' אבהו הוי בדותא, ואין לסמוך על רב חסדא דגט, כיון די"ל דשאני קנין מגט ואז לא יהיה שום סתירה בין הסוגיות, ולכן נ"ל שבאמת יסבור גם הרמב"ם דר' אבהו הוי בדותא, אלא שיש לו פי' אחר בסוגיא ההיא, דהנה הש"ס מוכיח התם בא אחד והגביה חציו שע"ג קרקע ובא אחר והגביה כו', וקשה דלא היה לו לומר כ"א בא אחד והגביה חציו שע"ג קרקע והניחה שם, ה"נ דקנה ואין אחר יכול לזכות בו, ולמה הוצרך להוכיח שגם אחר הגביה לראש השני, וצ"ל דבאמת אינו מובן עיקר ההוכחה שהוכיח ה"נ דקנה, ומנ"ל באמת דלא קנה בכה"ג, וצ"ל דההוכחה הוא ממתני' דריש ב"מ דקיי"ל דתרוויהו קנו כי אמרי תרווייהו אני מצאתיה ולא דייקינן בהו היאך מצאוה, אם על עמוד גבוה או בקרקע שוה, וכמ"ש בשמ"ק בשם הראב"ד דמכאן יהיה ההוכחה, וכן משמע נמי מלשון רש"י התם שכתב דלא אשכחן תנא דמפליג, כלומר דתנא דמתניתין לא מפליג בזה וכנ"ל, וכיון שכן דעיקר ההוכחה הוא ממתניתין, וא"כ לא נוכל להוכיח כ"א דומיא דהתם, ובמתניתין הא מיירי דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, ולכן הוכיח בש"ס נמי כה"ג שהמגביהים שנים היו וא"ש, ומעתה נוכל לומר שבאמת אם המגביה לא היה רק אחד שהגביה מע"ג קרקע איה"נ דקנה, דיכול לנתקו מילתא היא, ורק משום דר' אבהו קאמר דינו שאפילו בשנים שהגביהו נמי קנה זה שע"ג קרקע, דהא לפי מה דמוקים איהו לעולם כדקתני זה קנה חמור וזה קנה מוסירה, היינו אפילו מה שעל ראש החמור וכמ"ש רש"י להדיא, ומה שבראש החמור הוי כמי שתפוס הרכוב, דכיון שתפוס הוא בבהמה עצמה ומה שבראשה הרי הוא כבהמה עצמה דבטל לגבי הבהמה וכמ"ש רש"י לעיל שם בד"ה ניקני רכוב, דתכשיט החמור כחמור דמי, וא"כ הוי שניהם תפוסים במוסירה, הרוכב והתופס, ואפ"ה קאמר ר' אבהו דהתופס קונה כולה משום דיכול לנתקו, א"כ מוכח להדיא דר' אבהו אפילו בשניהם תפוסים ס"ל נמי דיכול לנתקו מילתא היא, וע"ז דחה בש"ס דבריו דבדותא היא, דבשנים שהגביהו יש לנו הוכחה ממתניתין דלאו מילתא היא, דהא לא מחלקינן באיזה אופן הגביהו וכנ"ל, אבל באמת כשרק אחד הגביה ודאי דמחלקין בהכי, ואם מונח חציה ע"ג העמוד, קנה זה שהגביה מע"ג קרקע משום דיכול לנתק, ולבד שמן הש"ס מוכח כן לחלק בין אחד שהגביה לשנים שהגביהו, דהא אי לאו ההוכחה ממתניתין הו"א שאפילו בשנים שהגביהו נמי מהני אם יכול לנתקו, אלא שע"ז יש הוכחה ממתניתין דבכה"ג לא אמרינן סברא דיכול לנתקו, אבל באחד שהגביה שע"ז אין הוכחה ממתניתין שפיר אמרי' דבכה"ג מהני, עוד גם סברא טובה יש לחלק ביניהם, דבשלמא כששניהם הגביהו, א"כ זה שהגביה מע"ג העמוד קנה לפחות מה שתפוס בידו, דעל מה שתפוס א"צ הגבהה, וכיון שהשני לא יוכל לזכות בכולה, ממילא לא קנה גם מה שביני ביני, כיון שהגביה רק ראש אחד, וראש השני הו"ל כמונח ע"ג קרקע, אבל כשלא היה כ"א מגביה אחד, וראש השני שע"ג העמוד לא הגביה שום אדם, איה"נ דהמגביה מע"ג הקרקע קונה מטעם דיכול לנתקו, כיון שאין מי שיעכב על ידו וכמ"ש הסמ"ע (חו"מ סי' ע"ר), ולפי"ז אין שום סתירה, ושפיר פוסק הרמב"ם גבי קנין, דכיון דיכול לנתקו הרי הוא כמי שאוחזה בידו, ומשום דלא קאמר הכא בדותא היא כ"א על מה שרצה ר' אבהו לומר דגם בשנים שהגביהו יהיה כן, אבל בעיקר הדין יכול לנתק מילתא היא, ואע"ג דגבי קנין אוחז נמי המקנה בצד השני ואפ"ה אמרינן דכיון שיכול לנתק מהני, היינו משום דהתם לא ירצה המקנה לעכב צד השני, שזה הצד יהיה שלו, אבל הכא דמגביה השני שע"ג העמוד גם הוא רוצה לזכות במה שתפוס, וכיון שכולו אי אפשר לקנות, דזה שעל העמוד מעכב בידו, להכי לא קנה כלל אבל בשנים שהגביהו אי אפשר למגביה מן הקרקע לזכות בכולה דהשני מעכב להכי לא קנה כלל:

ומעתה נבוא ליישב דעת הסמ"ע (חו"מ סי' רע"א) דהנה הרמב"ם בפי"א מגזילה כתב, בהמת מציאה שאחד אחוז במוסירה כו' אבל קנה מוסירה לבדו, ובהלכה שאח"כ כתב היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה והמוסירה שעל לחיי הבהמה וזה שאוחז המוסירה קנה מה שבידו והשאר לא קנו שניהם, ע"כ, והנה קשה מן הדין שכתב בהלכה ראשונה לדין השני, דבראשון קנה לכל המוסירה, ובשני כתב דהאוחז לא קני כ"א מה שתפוס, והן אמת דבהגהות מיימוני ובש"ך וט"ז בחו"מ שם כתבו, דגם מה שכתב בדין הראשון דקנה המוסירה לבדו, היינו נמי רק מה שתפוס בידו, אכן הלשון לא משמע הכי, ובסמ"ע שם תירץ דבאמת בדין הראשון קנה כל המוסירה והיינו משום שאין מי שיעכב אותו, להכי קנה כולה ע"י שיכול לנתקו, אבל בדין השני דהרוכב נמי קנה מה שבראש החמור להכי מעכב הוא על האוחז דלא יוכל לקנות ע"ש, ובש"ך וט"ז שם השיגוהו בזה, דזה נגד הסוגיא דמסקינן דיכול לנתק לאו מילתא, ואמנם למ"ש הרי מן הסוגיא מוכח ממש כהסמ"ע, דדוקא בשני מגביהים אמרינן דלאו מילתא, אבל במגביה אחד איה"נ דיכול לנתק מילתא, ולהכי שפיר כתב הרמב"ם במגביה אחד דקנה כולה, וכמו שסובר כן גבי קנין דאמרינן סברא דיכול לנתקו, ובשנים מגביהין שפיר פוסק כרב אשי דזה קנה בית פגיה וזה מה שתפוס והשאר לא קנו שניהם, דהיינו הא דאמרינן בדותא היא לומר גם בזה סברא דיכול לנתקו וכנ"ל, דוק בזה ותמצא שכל דברי הרמב"ם מכוונים ממש לחלוק הזה, ואם כי מפרשי השו"ע בכמה מקומות צווחו ככרוכיא שזהו נגד הש"ס בב"מ, ואכן לפמ"ש מקום הניחו לי להתגדר לתרץ סוגית הש"ס נמי כשיטת הרמב"ם:

וא"כ לפמ"ש דהיכא שהשני מעכב יכול לנתק לאו מילתא היא לכו"ע, יתיישבו דברי התוס', דכיון שהנתחב בתוך פיו רוצה הוא לקנות לא היה מהני כלל מה שהאוחז בראש הכוש יכול לנתק, וכ"ש דהאוחז ירצה להקנותו לנתחב ואינו רוצה כלל להשאירה לעצמו, אכן השגת רעק"א על המוהרי"ט תמוה, במ"ש דמה שבידו לא קנתה אפילו כשיכולה לנתקו, הא לפמ"ש בשיטת הרמב"ם וכן מוכח מהש"ס, בכה"ג יכול לנתק מילתא היא, דאע"ג שגם הוא אוחז את החפץ מ"מ לא דמי לשנים המגביהין כיון דרוצה הוא שתקנה כל החפץ ואינו מעכב בידה, ודמיא זה לסודר של קנין דמהני יכול לנתקו מהאי טעמא אע"ג ששניהם אוחזין הסודר וכנ"ל:

באו"ד מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן כו' משום שחרורייתא דאשייתא כו', ועיין במח"א הלכות אונאה סי' כ"ו שכתב שאין דמיונם עולה יפה, דהתם דמשלם כל מה שנהנה, היינו משום דהכי שוה הבית, אבל הכא היאך נתחייב לשלם ביותר שוה מה שאכל ע"ש:

ברש"י ד"ה לא מצי לאהדורה, משזרק את החץ הלכך משעת עקירה סופו לקרוע שיראין, והמפרשים דקדקו בלשון רש"י במה דמסיים סופו לקרוע שיראין, והכי הול"ל סופו לנוח, ואכן באמת היטב רש"י לסיים כן דליכא למימר דהטעם דלא מצי לאהדורה הוי משום שעי"ז הוי סופו לנוח, דלמאי ניבעי שיהא סופו לנוח, ופשוט הוא שאפילו אין סופו לנוח ממילא, מ"מ כיון דחיוב דשבת ע"י עקירה והנחה הוא בא, לפי"ז כל חיוב ממון שבא בינתיים בין עקירה להנחה פטור מן התשלומין, הא למה זה דומה לקוצר דבעינן שיעור, ובודאי שכל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שגמר שיעורו הוא נידון כמתחייב בנפשו, ורק הכא דכיון דלא מצי לאהדורה וסופו לנוח ממילא, הו"א דנחשבי' כאילו גם ההנחה נעשית משעת העקירה, או משום שבאופן כזה בע"כ שעיקר החיוב שלו הוא על העקירה בלחוד, דעל ההנחה אנוס הוא, ולפי"ז קדמה חיוב מיתה לחיוב התשלומין, לזה מסיים רש"י, דסופו לקרוע לו שיראין, וממ"נ אם נחשוב שהחיוב מיתה בא בשעת העקירה, או מטעם דההנחה ככבר נעשית, או מטעם שאנוס הוא על ההנחה, א"כ מטעמים הללו עצמם גם חיוב דשיראים בא בשעת העקירה כיון דסופו לקרוע ממילא וגם אח"כ אנוס הוא, ואכתי חיוב דממון ומיתה כאחד וק"ל:

בתוד"ה שעקירה צורך הנחה, הקשו מההיא דב"ק דפריך מכי מטי לאויר כו', ובשמ"ק הביא בשם הרב המאירי לתרץ קושית התוס' וז"ל אין אומרים עקירה צורך הנחה אלא לנזיקין כההיא דקרע שיראין אבל לענין מכירה לא, עכ"ל, והנה כוונת חלוקו נראה פשוט, דבנזיקין שאינו תלוי שוב לא בדעתו ולא בדעת אחרת, שפיר נוכל לחשוב התחלת חיוב הממון נמי משעת עקירה, כמו דחשבינן התחלת חיוב המיתה משעת עקירה, אבל במכירה שתלוי בדעת מוכר ולוקח לחזור מקנינם קודם גמר הקנין, א"כ איך אפשר לחשוב משעת עקירה לחיוב דממון, דשמא יחזרו בהן טרם שיגיע לאויר החצר שהוא גמר הקנין, אכן לא זכיתי לעמוד על דעתו, דהא פריך התם דחיוב דממון הוי קדים לחיוב המיתה שאינו בא אלא משעת הנחה, וע"ז מקשה התוס' דעכ"פ לענין חיוב המיתה נימא דעקירה צורך הנחה, וחיובו יהא נמשך משעת עקירה עד הנחה, ולפי"ז אפילו אי נימא דחיוב דממון במכירה בא בעת הקנין גופא, אכתי יש בזה צד חיוב מיתה דקדים לה דהיינו העקירה, וכל היכא דאיכא התחלת חיוב מיתה שוב אין לחייבו בחיוב ממון שבא בינתיים, וכמו הכא לגבי שיראים דאמרינן כן, ומאי מתרץ המאירי, הא קושית התוס' חזקה, וצ"ל דכוונת המאירי הוא לתרץ אליבא דלישנא דלא מצי לאהדורה, דלשון זה י"ל דאם רק התחלת חיוב מיתה בא מתחלה אין לפטור בחיוב דממון שבא בין העקירה להנחה, דאנן בעינן שבעת חיוב דממון יהיה גמר חיוב דמיתה, ואפ"ה יש לפוטרו כאן גבי שיראין, דכיון דלא מצי לאהדורה הוה ליה כאילו ההנחה נמי קדמה, ובין חיוב דמיתה ובין הממון בא על העקירה לחוד, ולפי"ז שפיר יש ליישב קושית התוס' כתירוץ המאירי, שדוקא בנזיקין יש לחייבו בחיוב דממון נמי אשעת עקירה, דכיון דלא מצי לאהדורה וסופו אתא לידי חיוב, נחשב חיובו משעת עקירה, אבל במכירה אי אפשר לחייבו בעת העקירה, דשמא יחזור, ואכתי לא באו כאחת, אלא שבכ"ז דבריו אינם מובנים לי, חדא דלפמ"ש יהיה בההיא דב"ק חיוב דמיתה קדים לחיובא דממון, דהא המיתה מחויב אשעת עקירה, והממון אינו בא אלא בעת גמר הקנין, ואילו התם פריך הש"ס להיפך מכי מטי לאויר חצירו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח, ועוד שלדברי המאירי בהכרח לומר דדוקא בבאו שני החיובים כאחת ממש פטור, והיינו ללישנא דלא מצי לאהדורה דאמרינן באמת הכי שיבואו כאחת, אבל חיובא דממון שבא בהמשך חיובו של מיתה, בין ההתחלה לגמרו, לא פטרינן, ומ"ש מכל חיובי דשבת שבעינן שיעור כגון קוצר ומעמר שאין ספק שכל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שגמר שיעורו נידון כמתחייב בנפשו, וכמ"ש בשמ"ק לדבר פשוט כן, אלא שזה אפשר לומר שדוקא ללישנא דעקירה צורך הנחה אמרינן הכי דכל חיוב ממון שבא בין התחלה לגמרו נדון כמתחייב, אבל ללישנא דלא מצי לאהדורה אין פטור כ"א בשעה שיבואו כאחת ממש, ואיה"נ שגם בקוצר לא יפטור ללשון זה, אלא דאכתי אין תירוץ זה על קושית התוס', דהא ללישנא דעקירה צורך הנחה גם המאירי מודה, דכל הממון שבא במשך העקירה עד ההנחה נידון כמתחייב בנפשו, ושפיר הקשו התוס' ללישנא דעקירה צורך הנחה, וכמו שדייקו בדבריהם להקשות דוקא ללשון זה:

בתוד"ה דאי בעי גחין, הקשו על רש"י דמה שייך הגבהה בדבר שהוא תופס בידו, פי' דיד לא גרע מרשותו ואפילו בלא הגבהה נמי ליקני כמו גבי גט דאמרינן הכי, ואפשר ליישב עפמ"ש בחבורנו בית אהרן לב"מ ד"ז, ליישב קושית הש"ך על הרמב"ם (פ"ה ממכירה) דסובר גבי קנין סודר אם יכול לנתקו אצלו מהני אפילו אם אוחז פחות מג' אצבעות, והקשה עליו הש"ך (חו"מ סי' קצ"ה) דמ"ש מטלית שחציה ע"ג העמוד והגביה חציו שע"ג קרקע דלא קנה אפילו אם יכול לנתקו, וכתבתי ליישב, שזה ודאי דסברא דיכול לנתקו לא מהני לענין זה לומר דכאילו החפץ בא לידו, אלא מהני רק לבטל תפיסת התופס לומר דהוי כמו שאינו תופסה, ולכן אם מעשה הקנין נעשה בשלימות, ולא יחסר לנו כ"א מה שהדבר הוא ביד התופס, שמפני זה אין המקום ראוי לקנין, בזה שפיר אמרינן דכיון דיכול לנתקו ממנו הוי כמו שאינו תופסו כלל, ויועיל מעשה הקנין של המנתק, אבל היכא שמעשה הקנין לא נגמר עוד, מה יוכל להועיל טעם דיכול לנתק, דנהי דכשינתקנה יוגמר הקנין מ"מ אכתי לא נגמר המעשה ובמה יקנה, והנה זה ודאי דבדבר שהוא אוחז בידו אין צריך להגבהה כלל, דקונה מטעם יד דהוי כמו רשותו, אלא דהיינו דוקא כשהחפץ הנקנה קטן הוא שיכול לאוחזו ברוחבה בשלימות שלא יהא נשאר מרוחב הטלית חוץ ליד, אע"ג דלמעלה ולמטה בולט קצת שאין נכנס לידו, קונה נמי מטעם חצר, ואפילו זה המעט שבולט למעלה ומשום דהוי כאויר חצירו וכמ"ש הנתיבות בסי' קצ"ח, משא"כ אם הדבר רחב ואין נכנס לתוך היד, בזה בע"כ צריכין לבוא לקנין הגבהה, דמטעם רשות ליכא הכא כיון שאינו נכנס לתוך רשותו, ולפי"ז גבי טלית דחפץ גדול ורחב הוא ואי אפשר לקנותו מטעם רשות, ובע"כ צריך אתה לבוא לקנין הגבהה, וכיון שהחלק שע"ג העמוד לא הוגבהה, ממילא אין כאן שום קנין, ולהכי לא מהני גם סברא דיכול לנתקו, דלעשות קנין אין מועיל זה, אבל גבי קנין סודר שמסתמא מיירי בסודר קטן שלא נשאר ביד התופס כ"א מעט, דאם היה סודר ארוך אין סברא שיוכל זה לנתק אצלו ע"י אחיזתו המועטה, וסודר קטן כזה ודאי דנכנס כולו לתוך היד, ושפיר קונה מטעם חצר ולא בעינן כלל להגבהת צד השני, וא"כ מעשה הקנין כבר נגמר, אלא דמעכב משום שהחפץ הוא ביד התופס ואינו ראוי כלל לקנין, וכיון שאין לנו בזה כ"א לבטל מעשה התופס, שפיר אמרינן דכיון שיכול לנתק מיד התופס הוי כמו שאינו תופסה כלל ומהני ע"ש באריכות יתירה, ולפי האמור שפיר י"ל דגם רש"י סובר דיד הוי מטעם רשות ולא בעינן הגבהה, ורק משום דבדבר רחב שאינו נכנס ברוחבו כולו לתוך היד שם א"א לקנות מטעם רשות ובע"כ מטעם הגבהה ואפ"ה משכחת שיאכלנה בלא הגבהה וכגון שגחין ואכיל פחות מג' טפחים, ולכן אפילו אם אכלה כדרכו והגביה מקודם נמי אין לאמר בזה הגבהה צורך אכילה, כיון שאפשר שיאכלנה גם בלי הגבהה, ועמ"ש לקמן ע"ב בתוד"ה רב אשי ודו"ק:

בגמ' מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס כו' כל הסוגיא, והנה המ"מ בפ"ג מגניבה מקשה על הרמב"ם, דבסוגיין מוקמינן האי גונב כים כו' דוקא כבן עזאי משא"כ לרבנן בעינן לחלק בין עומד לפוש או לכתף, והרמב"ם השמיט לבאר חלוק הזה ע"ש מה שתירץ, ולעד"נ דבאמת קשיא לי מה פריך רב ביבי מברייתא דגונב כיס על ר' אבין דאמר הזורק חץ, הא סכינא חריפא מפסיק ביניהם, דבזורק ברה"ר האיסור כבר הותחל תיכף משזרקו אלא שלא נגמר שיעורו לסקילה עד שיגיע לסוף ארבע, אבל פשיטא שגם קודם שיגיע לשיעור יש בו איסור דאורייתא כדין חצי שיעור שאסור מה"ת גם לענין שבת וכמו שהוכיח הפמ"ג בסי' ש"א מדברי הטור ע"ש, ובפתיחה להלכות שבת, אבל במי שעוקר חפץ מן הבית ע"מ להוציאו לרה"ר, נהי דכשמוציאו אח"כ גרמה לו עקירה הראשונה להתחייב, אבל כל זמן שלא הוציאו עוד ואוחזו בבית, פשיטא שלא הותחל עוד בעקירתו איסור שבת, וכמ"ש התפארת ישראל בחדושיו שאחר פרק ראשון דשבת, דהתורה לא אסרה רק בצירוף העקירה וההנחה שניהם יחדיו כמו צמר ופשתים, בשר בחלב, דמי נימא שכל אחד בפני עצמו הוי חצי שיעור, וכ"ז הוא בעקירה מן הבית, או גם במעביר פחות מד' אמות ברה"ר לית בי' משום חצי שיעור לאסור, דיש לומר כיון שלא העביר ד' אמות שלימות אין כאן מלאכה כלל, וגם בזה כתב החת"ס לאסור וכמ"ש בתשובה (או"ח סי' ס') וז"ל והא דאמרינן ריש פירקין דהתירו לטלטל פחות מד' אמות משום דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות משמע משום פסידא לחוד לא התירו התם היינו לטלטל ברשות הרבים פחות מד' אמות שזה איסור חמור שהוא חצי שיעור מאיסור דאורייתא משו"ה אי לאו דחששו שיביא ד' אמות לא התירו לו עכ"ל, ואכן בזה כתב הפמ"ג בפתיחה להלכות שבת דבמעביר ליכא איסורא, אבל בזורק גם הוא ס"ל דאסור כמ"ש להדיא שם ע"ש, ולפמ"ש יש להבין מה פריך רב ביבי מההיא דגונב כיס, הא יש לחלק דבדינא דר' אבין דמיירי בזורק שכבר הותחל האיסור שבת ונמצא שקרע השיראין לאחר שכבר הותחל האיסור שפיר י"ל דפטור, וכדין קוצר ומעמר שצריכין נמי שיעור, ואין ספק שכל ממון שנתחייב משעה שהתחיל לקצור עד גמר השיעור נידון כמתחייב בנפשו וכמ"ש בשמ"ק, אבל בברייתא דגונב כיס דבשעה שהגביה כבר נתחייב בתשלומין וטרם הותחל איסור שבת, ודאי שאין לפוטרו, ואכן י"ל דהסוגיא הקודמת הביא לרב ביבי להקשות כן, דהא לעיל פריך מדר' אבין על ההיא דרב חסדא דאוכל חלב, ולמה לא נימא דהגבהה צורך הוצאה, והתם גבי אכילת חלב ודאי שאינו שייך ההגבהה לאיסור אכילתו ואפ"ה קא מקשה מהך דזורק, הרי דמשמע לי' לדמות זה לזה, ולסברתו פריך גם רב ביבי מברייתא דהגונב, דכ"ש הוא מאכילת חלב, דס"ס אגידה הוא העקירה לגבי ההנחה, ואילו גבי חלב לא אגידא כלל ההגבהה לאיסור האכילה, ואמנם כל זה הוא לסברת המקשה, אבל אליבא דדינא נלע"ד דברינו נכונים לחלק בין גונב כיס לההיא דהזורק וכמ"ש הרא"ה בשמ"ק ליישב קושית התוס' מההיא דב"ק, וכתב שרק לסברת המקשן הוא דרצה לדמות הגבהה דתרומה לזורק דשבת יש לחלק בין טעם דגחין ואכיל או לא מצי לאהדורה, אבל באמת אינו דומה דלענין תרומה לא שייך הגבהה לאיסור אכילה כלל, אבל בשבת בשעת זריקה מתחיל החיוב ע"ש, ולפי"ז אליבא דאמת אין צריכין לדחוק ברייתא דגונב כיס ולחלק בין עומד לפוש או לכתף, ודברי הרמב"ם מבוארים היטב בלי גמגום ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה