אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף ל:

דף ל:

ברש"י ד"ה אי בזוטרי לאו אורחיה ואמאי חייב משום שבת, ע"כ. ותמיה לי מה שפי' דוקא לענין שבת, הא לענין קנין נמי לא קנה בגרירה בדבר שדרכו להגביה כמבואר בב"ב (ד"פה ע"ב) דדבר שדרכו להגביה אין נקנה במשיכה, וצ"ל משום דהסוגיא דהכא בע"כ פליג על הסוגיא דב"ב, ולא ס"ל הכי, אלא ס"ל דגם בדבר שדרכו להגביה נקנה במשיכה, וכדמשני דהכא מיירי במיצעי, שהיינו דרכו נמי להגביה, ואילו בב"ב שם מוקמינן לברייתא דידן דהגונב במידי דבעי מיתנא, דהיינו דבר גדול שצריך מיתנא, ואי אפשר בהגבהה, והרי להדיא שהסוגיות פליגי, וכ"כ הרמב"ן שהסוגיות פליגי, ולזה לפום סוגיין פרש"י דוקא לענין שבת, דאילו לענין קניה אין קפידה אפילו בדבר שדרכו להגביה:

ודע דהמהרש"א בתוד"ה אלא במיצעי כתב, דהא דפריך הכא אי בזוטרי לאו אורחא הוא, היינו באמת משום קושיא דב"ב דכיון דלאו אורחא אינו קונה במשיכה, והוכיח כן דאי הקושיא הוי משום שבת למה הוצרך לשנויי דמיירי במיצעי ולא משני דמיירי דרך מחתרת, אע"כ דהקושיא הוי משום קנין ע"ש, ותמוהים דבריו דא"כ מאי משני במיצעי הא לענין קנין לא מהני גם במיצעי לסוגיא דהתם וכדמוקי התם במידי דבעי מיתנא דוקא, ואפשר לדחוק ולפרש דבריו דהסוגיות יפלגו רק בזה, דסוגיא דב"ב סובר שדוקא בדבר גדול שאי אפשר להגביה כלל מהני משיכה, אבל במיצעי שדרכם נמי לפעמים בהגבהה לא מהני משיכה, וסוגיא דידן סובר שדוקא דברים קטנים שדרכן תמיד בהגבהה לא מהני משיכה, אבל במיצעי כיון שלפעמים מושכין בהם מועיל גם משיכה, אכן הוכחת המהרש"א אין נראה כלל, דהכא לא מצי לשנויי דמיירי במחתרת, דא"כ אכתי יקשה מאי קמ"ל במה דתני מגרר, דבמחתרת פשיטא דדרך הוצאה בכך כמו בגדולים, וכ"כ בשמ"ק דלהכי לא משני כאן במחתרת, ע"ש:

בתוד"ה אי דאפקיה, אע"ג דאיכא למ"ד ד' אמות קונות ברה"ר כו' הכא בגניבה לא תקינו ע"ש, והנה הרא"ש פ"ק דב"מ כתב נמי דבגניבה לא תקינו, ואכן בס' מעד"מ הקשה עליו כיון דפסק ארבע אמות אין קונה ברה"ר משכוני נפשי' אדידיה למה לי, וכי איזה נ"מ יש בזה שלא תקנו בגניבה, הא אפילו אם תקנו נמי לא היה קונה ברה"ר ע"ש והובא בש"י וכתב עלה דלא דק דאכתי נ"מ לסימטא ולצידי רה"ר, ועיין בקצוה"ח סי' רמ"ג שבא לקיים דברי המעד"מ, דגם בסימטא וצידי רה"ר אין נ"מ, והוא דבגנב אינו קונה אם נכנס לד' אמות מעצמו בלא סיוע הגנב, וראיה דהא אפילו גגו וחצירו שודאי קונה בגניבה אפ"ה אינו חייב בנכנסה מעצמה כ"א עד שיכניסנה הגנב ויעשה הוא מעשה, אבל אם לא עשה שום מעשה אלא שהפרה נכנסה לרשותו ובדעתו לגונבה, אע"ג דבמציאה ומתנה קונה כה"ג, אפ"ה בגניבה וגזילה אינו קונה במחשבה עד שיעשה מעשה, וכמ"ש רש"י בפ"ק דמציעא (ד"י ע"ב) גגו חצירו שהפרה נכנסה לחצירו ונעל בפניה, הרי דבעינן דוקא נעל שיעשה מעשה, וא"כ מכ"ש בסימטא ארבע אמות אינו קונה כ"א עד שיכניסנה הגנב שם, ואם הכניסה הוא עצמו הרי יש כאן משיכה, וא"כ ליכא נפקותא בקנין דד' אמות, בשלמא אם אמרינן דד' אמות קונין ברה"ר שפיר משכחת לה שיכניסנה בתוך ד' אמותיו ומשיכה ליכא ברה"ר, אבל בסימטא כיון דבמחשבה לא נתחייב עד שיכניסנה לד' אמותיו, ממילא הו"ל משיכה, וא"כ שפיר קשיא לי' למעד"מ ע"ש, ולעד"נ דאכתי יש צורך לד' אמות גם בסימטא וכגון שהחפץ הנקנה היה ארוך הרבה דבמשיכה לא קניא עד שימשכנו כולו מלא ארכו כמבואר בחו"מ (סי' קצ"ח), ולפי"ז שפיר משכחת לה שהכניס את החפץ לתוך ד' אמותיו ועדיין לא משכו מלא ארכו, דמשום משיכה לא קני ומטעם ד' אמות יקנה גם בכה"ג, אלא דאכתי יש לפקפק בזה, דלמ"ש הר"ן דקנין ד' אמות הוי מטעם חצר, לפי"ז גם בד' אמות לא הוי קנין כ"א כשכל החפץ מונח בתוך הד' אמות, אבל אם מונח רק מקצתו והשאר מונח חוץ לד' אמות לא קנה, דבחצירו נמי כשמונח מקצתו חוץ לחצירו לא קנה וכמ"ש הנה"מ בסי' קס"ח, א"כ גם בד' אמות דהוי מטעם חצר לא ליקני בכה"ג:

אכן לענ"ד מתוך סוגיין נ"ל להוכיח דד' אמות לאו מטעם חצר, והוא דהתוס' הקשו כאן דלמ"ד ד' אמות קונה ברה"ר למה לא קני כאן בד' אמות את הגניבה, והנה בב"מ כתב רש"י בד"ה ארבע אמות קונות וז"ל אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו, עכ"ל, ומעולם נתקשיתי מאי בעי רש"י בזה, האם אתא לאשמועינן סגולת הקנין מה הוא, דכשקונה את החפץ אין אחר רשאי שוב לתופסו, ובחבורי לב"מ כתבתי מזה דבר חדש ביסוד הקנין דד' אמות, דתחלת התקנה לא היה שיקנה ע"י ארבע אמות, אלא דתחלת התקנה היתה רק שכיון שמונח בתוך ארבע אמותיו אין אחר רשאי עוד לתופסו, והקנין יבוא מעתה ממילא, שכיון שאין אחר רשאי לתופסו ובע"כ שישאר החפץ לפני זה האיש שמונח בתוך ד' אמותיו, זהו גופא הוי הקנין לגביה, ואל תתמה על יסוד זה, דדומה לזה ממש כתבו הראשונים בב"מ (ד"ח ע"א) דקאמר שם דיוקא דרמי בר חמא מהיכא, אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה ופרש"י דלעולם אימא לך מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ודקאמרת דא"כ תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ויבוא שלישי ויחטפנה מידם, אי אפשר לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביהה לעצמו, עכ"ל, ובשמ"ק שם מביא בשם הרמב"ן ור"ן ז"ל וז"ל וא"ת נהי דשלישי אי אפשר לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנה יחלוקו, דהא משום דתלינן דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וי"ל דכיון דלפי טענותיהם אי אפשר לשום אדם לזכות בהן וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי ע"כ לכך היא עומדת, ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כל אחד מהם ש שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משתבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם א"א לאחר לזכות בה זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבעי שיש לו בה, ע"כ, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה הקנין, אפ"ה כיון שאחר אי אפשר לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי קנין לגבייהו עד שיכולין לישבע שיש לו בה, ה"נ דכוותיה כיון שאחר אין רשאי עוד לתופסו בשביל שמונח בתוך ד' אמות של זה, בזה גופא הוי הקנין לגביה אבל תחלת התקנה לא לקנין תקנוהו, וזולת שמצד הסברא היה ראוי לומר כן, דכיון דעיקר התקנה הוא רק משום דלא ליתו לאנצויי, ולזה יספיק אם תקנו שאין אחר רשאי לתופסו ולא אתו שוב לאנצויי, ולמה היה להם לתקן שיקנה לגמרי, והיינו נמי מ"ש רש"י אין אחר רשאי לתופסו, כלומר דתחלת התקנה לא לשם קנין תקנו, אלא רק לענין זה תקנו שאין אחר רשאי לתופסו, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס' בסוגיין דליקני כאן הגניבה בד' אמות, דבגניבה אין שייך כלל קנין ד' אמות, דבשלמא אם תחלת התקנה היתה לקנין, שהד' אמות יקנו כמו חצירו, אז לא היה מקום לחלק בין גניבה לשארי דברים, דכיון דתקנו דהוי כחצירו קונה לו גניבתו נמי כמו חצר, אבל למה שהוכחנו מן הסברא ומרש"י, דהתקנה לא היתה כ"א שאין אחר רשאי ליקחנה, איך שייך זה בגניבה, דאטו בעל החפץ אסור לו ליקח חפצו מפני שמונח בתוך ד' אמות של הגנב, ולא שייך טעם התקנה כ"א בדבר הפקר, או גם בגיטין וקדושין י"ל נמי דתקנו שאם כבר הניחה הגט או את הקדושין בד' אמותיה, אין הבעל רשאי שוב לקחתם בחזרה, וממילא קנתה האשה, אבל בגניבה ודאי דלא שייך כלל לומר הכי, דהא אפילו מביתו של גנב רשאי ליקחם בעה"ב, וכיון שהבעה"ב יכול ליקח את החפץ, ממילא לא נשאר שום קנין לפני הגנב לזכות ע"י הד' אמות. ואפשר דיש להעמיס זה בכוונת התוס' נמי, במה שכתבו דבגניבה לא תקינו ד' אמות, אלא שלשונם לא משמע הכי, ועכ"פ לשון רש"י נראה להדיא כמ"ש, והיינו דמכוון ליישב קושית התוס', לזה אשמועינן דד' אמות לא הוי קנין בעצם כמו חצר, אלא דהתקנה היתה שאחר לא יוכל לתפוס, וממילא מיושב קושית התוס', דבגניבה לא שייך הכי, ועמש"ש בארוכה להורות עוד פנים שגם אליבא דאמת לא הוי ד' אמות קנין גמור שיקנה בזה לגמרי לענין שלא יהא צריך קנין אחר, אלא דאין קונה כ"א לענין זה שאחר אין רשאי שוב לתופסו, אבל איה"נ דשלו נמי לא הוי עד שיעשה קנין, וכתבתי שם ליישב הא דמהני בגט ובקדושין, וא"כ כיון שהוכחנו בזה דד' אמות לאו מטעם חצר הוא, ולא נתקן כלל לקנין, אלא דמשום לא ליתי לאנצויי תקנו רק ששום אדם אין רשאי לתפוס כל דבר המונח בתוך ד' אמות של זה, והקנין יבוא ממילא, או שלא קנה כלל, וא"כ פשיטא שגם בדבר ארוך הרבה ואינו נכנס כ"א מקצתו בתוך ד' אמות קנה נמי לענין זה שאין אחר רשאי לתופסו, דכיון דראשו אחד מונח בתוך ד' אמותיו, הרי יש כאן הטעם דלא ליתו לאנצויי, ולפי"ז א"ש דברי הרא"ש דגם בסימטא אכתי יש צורך לד' אמות בדבר שארוך ולא משכו כולו, דמטעם משיכה לא קני ומטעם ד' אמות קני:

ואפילו לדעת הר"ן דד' אמות הוי מטעם חצר, שאי אפשר לומר דהוצרכו לד' אמות בחפץ ארוך וכנ"ל. מ"מ אכתי יש צורך בד' אמות, דהא כתבו התוס' בב"ב (דפ"ו ע"א) דחצר קונה אפילו בדברים קטנים שדרכן בהגבהה, ולפי"ז ד' אמות דהוי מטעם חצר נמי קונה בכה"ג, ואילו משיכה אינה קונה בדברים קטנים שדרכן בהגבהה, ולפי"ז שפיר הוצרך תקנת ד' אמות בחפץ קטן שמטעם משיכה לא קנה ומטעם ד' אמות קונה וז"ב, ולפלא על הקצוה"ח שלא נתעורר בזה:

בתוד"ה רב אשי הקשו על פרש"י דביד שהוא רשותו למה צריך הגבהה כו' ע"ש, ולפמ"ש לעיל בתוד"ה דאי בעי גחין, דהיכא שהקנין הוא משום רשות בעינן שכל החפץ יהיה מונח ברשות, אבל אם בולט חפץ לרשות אינו קונה, שפיר יש ליישב גם בזה כאן, דבחפץ קטן שנכנס כולו לתוך ידו גם רש"י מודה דלא בעינן הגבהה וקונה מטעם רשות, אבל משום דהכא מיירי בחפץ גדול דבעי מיתנא וגרירה, דאל"ה לא היה קונה כלל בגרירה, דכל דבר שדרכו בהגבהה אינו נקנה במשיכה, ומדנקנה בגרירה דהיינו משיכה מכלל דהוא חפץ גדול, וחפץ כזה אינו נכנס לתוך ידו מסתמא, ולהכי בעינן כאן לקנין דהגבהה, ואמנם משום דהגבהה אינו בפחות משלשה טפחים, לזה הביא הש"ס מדרבא, דכי היכי דגבי שבת בעינן מקום ד', ואפ"ה תליא במחשבתו של אדם ואם מחשב לידו הוי מקום אפילו לענין קרבן להביא חולין לעזרה, כ"ש לענין קנין דמהני מחשבתו, ולכן אע"ג דבעינן הגבהה בג' טפחים, היינו היכא שלא הגביה בידו ממש, או אפשר שגם בהגבהה בידו ממש רק כיון דלא חזינן דאחשביה לידו, בעינן ג' טפחים, אבל הכא דאחשבה לידו מקום לקבל מידו השניה הוי הגבהה אפילו בפחות מג', וכן פרש"י להדיא למעיין בדבריו, ולפי"ז מיושבים כל הקושיות שהקשו התוס' על רש"י, דמ"ש מגט דקונה מטעם רשות, התם שאני שנכנס כולו לתוך ידו, וגם שפיר הוכיח מדרבא דמחשבתו משויא לי' מקום, וכן בקושיא השלישית דאמאי לא מוקי באסקופה גבוה ג', י"ל דרצה לאשמועי' האי חדושא דבכה"ג דצירף ידו השניה ואחשבה לידו קונה בהגבהה אפילו בפחות מג' טפחים:

בתוד"ה וברשות הרבים לא קנה, והא דאמר בב"ב דאביי ורבא דאמרי תרווייהו דמשיכה לא קניא ברה"ר אומר ר"י דלא פליגי אדרבינא דהכא כו' ע"ש, ואפשר לומר דלא פליגי גם מטעם אחר עפמ"ש בחבורנו בית אהרן לב"מ ד"ט ע"ב שני טעמים על זה דמשיכה לא קניא ברה"ר, טעם א' הוא טעם הרשב"ם (ב"ב פ"ד) והפוסקים, משום דבעינן שימשוך החפץ לרשותו דוקא וברה"ר לאו רשותו מיקרי, ואכן כשאני לעצמי הוכחתי שם דהטעם הוא משום דברה"ר דפסקי רבים אין דרך למשוך פן יפסיקוהו עוברי דרכים, וכמו שאמר שם רב כהנא דרכוב בעיר לא קנה משום שאין דרכו בכך, ואע"ג דרב אשי פריך עלה התם אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת ה"נ דלא קנה ומשני דהיינו דוקא במקח וממכר וא"ל קני כדרך שבני אדם קונין, ומשמע לפי"ז דבמציאה ובגניבה קונה בכל אופן אע"ג שאין דרכו בכך, אכן באמת אדרבה מסוגיא דהתם יהיה סיוע לסברתי, דהנה רש"י פי' שם הטעם שאין דרכן לרכוב, משום צניעותא, ומאי בעי בזה, ונראה דנתכוון לתרץ קושית השמ"ק, דלמה פריך בש"ס מהגביה ארנקי בשבת, רק אחר שתירץ שאין דרכן כו', וכתב דמתחלה היינו אומרים דסבת החסרון ברכוב בעיר הוא מחמת שבשדה מצוי רכיבה, שרגיל לעשות כן לשמור גרנו, אבל בעיר אין מצוי כלל רכיבה, וכיון שסבת החסרון הוא מפני שהרכיבה בעצם לאו אורחיה הוא, לא יוכל להקשות מארנקי בשבת, דהא עצם ההגבהה מצוי הוא, ואע"ג שמחמת צניעותא אין דרכו לעשות כן, כיון שעצם ההגבהה בארנקי מצוי הוא, לא יוכל לבטל את הקנין, אבל לאחר שמשני שהטעם הוא לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר, דאין חסרון בעצם הרכיבה, אלא משום צניעותא, ע"ז מקשה שפיר מההיא דארנקי ע"ש, וזה נמי מה שדייק רש"י, שאין דרכן משום צניעותא, כלומר שדוקא עתה דמשני דעצם הרכיבה מצוי הוא בעיר, והסבה הוא רק מחמת צניעות, קא מקשה מארנקי, אבל אם היינו אומרים שעצם הרכיבה אין דרכה בעיר אז ודאי דלא קנה, ולא קשה כלל מארנקי, ולפי"ז הרי ראיה משם לסברתי, דכיון דמשיכה לאו אורחה ברה"ר שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, וכיון דהוי דבר דלאו אורחי' בעצם הקנין להכי לא קנה, והנה אי נימא כטעם הזה, אז לא שייך זה כ"א היכא שעיקר המשיכה, דהיינו מלא אורך החפץ היה ברה"ר, אבל היכא שמושך החפץ מבית הבעלים לרה"ר, שבכה"ג לא בעינן שום משיכה ברה"ר, ואם אך משכו מבית הבעלים והניחו ברה"ר סגי, דכיון שמלא ארכו כבר משכו בבית הבעלים ושוב א"צ למשכו עוד ברה"ר וכמבואר להדיא בחו"מ סי' קצ"ח סי"ד ע"ש, נמצא שבכה"ג עיקר המשיכה היה בבית בעלים, ורק ההנחה היתה ברה"ר, וממילא אין שייך טעם שמא יפסיקוהו ושפיר קנה בכה"ג, כיון שברה"ר אין מושכו כלל, ולפי"ז י"ל שגם רבינא דפליג כאן עם רב אחא וס"ל דמשיכה קניא ברה"ר, לאו אעצם משיכה ברה"ר פליג, אלא שרק בנידון דמיירי בסוגיין או במתניתין דב"ק דהיה מושכו, דהיינו במושכו מבית בעלים, שברה"ר לא היה שום משיכה, ובזה פליגי, רב אחא ס"ל דטעם דבעינן דוקא לרשותו וכדדייק הוצאה דומיא דהגבהה, ולזה אפילו בכה"ג שהמשיכה היתה בבית בעלים נמי לא מהני כיון דס"ס ההנחה היתה ברה"ר ובעינן שיכניסנה לרשותו דוקא, ורבינא ס"ל כטעם שכתבתי משום דלאו אורחיה דמשיכה ברה"ר, ולזה לא שייך כ"א היכא שהמשיכה היתה ברה"ר, אבל בנידון דסוגיין דלא שייך זה מהני אפילו ברה"ר, אבל במשיכה ברה"ר ממש גם רבינא מודה דלא מהני, ומכל האמור י"ל שאביי ורבא בב"ב, לא פליגי כלל עם רבינא, דמה דאמרו התם משיכה ברה"ר לא קניא, היינו היכא דעיקר המשיכה היה ברה"ר, ובזה גם רבינא מודה דלא מהניא, ובנידון דסוגיין דסובר רבינא שמועיל משיכה ברה"ר, גם אביי ורבא יודו בזה, דאפשר גם הם ס"ל כטעם שכתבנו ודו"ק בזה:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה