אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף כח.

דף כז:

בתוד"ה קיום שטרות וכו' והכא אור"י כו', ובס' הפלאה הביא להקשות בשם אחיו הגר"ש זלה"ה, כיון דמיירי בטוען פרוע ואינו נאמן אלא במיגו דמזויף, א"כ למה לי עדות הקטן כיון שיש גדול המעיד על החתימה תו לא הוי מיגו כדקיי"ל בנסכא דר' אבא וכ"כ הש"ך (חו"מ סי' ע"ה) דבטוען פרוע א"צ אלא עד אחד על הקיום ותו לא אמרינן מיגו דהו"ל מחשואיל"מ ע"ש, והנה בשמ"ק הביא בשם הריטב"א, דמ"ש והוא שיש גדול עמו לא בא למעט אלא קטן, אבל קרוב לא ממעט, דאפילו קרוב נמי כשר אם אך גדול הוא, ואי נימא כשיטת הרשב"א המובא בחו"מ סי' מ"ו דגם קרוב למלוה ולזה נמי כשר לקיום, יתיישב קושית ההפלאה, דהא הכא מיירי בקרוב, ובקרוב לא אמרינן מתוך שאיל"מ, להכי לא סגי בעדות הגדול לחוד, אלא אפילו לשיטת הפוסקים דדוקא קרוב לעדי חתימה מכשרינן אבל לא קרוב למלוה ולוה, נמי יש ליישב, עפמ"ש הפנ"י לעיל די"ט דאף אם אמנם בטוען פרוע סגי בקיום עד אחד לחוד, היינו דוקא כשנתקיים אחד מעדי חתימה, אבל קיומו היה כדין בשני עדים, אבל אם על שני החתימות לא היה כ"א עד אחד, בזה לא מהני כלל הקיום, כיון דשום אחד מן החתימות לא נתקיים כדין ע"ש, והן אמנם שראיתי בס' שער המשפט סי' מ"ו שתמה על דברי הפנ"י והעלה שאפילו בכה"ג שעד אחד מעיד על שני החתימות נמי הוי משואיל"מ דדמיא ממש לנסכא דר' אבא, מ"מ נ"ל שזה יהיה תלוי בתרוצי התוס' בפ' חז"ה, דהר"י כתב שם דלכך לא מהימן במיגו נגד העד משום דאין לו העזה להכחיש העד, ובשם ריב"ם כתבו דכל זמן שאינו מכחיש העד בשבועה נאמן כשנים, ולתי' הריב"ם פשיטא שגם בכה"ג נמי אין מועיל לו המיגו כיון דעד אחד מקיים החתימות ועליו להכחיש העד בשבועה, וכ"ז שאין מכחישו מהימן כשנים, אכן לתי' הריב"ם דמטעם העזה יפסיד המיגו, י"ל דההעזה אינו כ"א נגד עד החתימה שהוא מעיד על המנה שבשטר גופא, אנכי ראיתי המלוה וחתמתי בו, וכשהוא מכחישו לומר מזויף הוא, הרי יש כאן העזה נגדו, משא"כ נגד עד המקיים החתימות אין זה העזה כלל, דהא תינח אם היה טוען שהשטר נעשה מדעתו רק שהחתימה היא מזויפת, בזה היה ההכחשה נגד עד המקיים, אבל כשטוען שהשטר לא נעשה מדעתו כלל ועלתה בידו למצוא עדים שקרנים אין בטענתם שום הכחשה נגדו. דהא גם הלוה מודה שזהו חתימתו של אותו העד, אלא שטוען שהעד חתם בשקר, ובכ"ז אם יש שני עדים על קיום חתימת העד, אכתי יש מקום לומר דדיינינן ביה דין מחויב שבועה ואיל"מ, דכיון שחתימתו נתקימת כדין הרי הוא נחשב כאילו העד בפנינו ומקיים ההלואה, אבל כשאין כ"א עד אחד על הקיום, לא דיינינן ביה דין דמחויב שבועה ואיל"מ, ולפי"ז יתיישב דמ"ש הר"י כאן דמיירי בטוען פרוע, היינו משום דלשיטתו בב"ב דמטעם העזה, ולכן נגד עד המקיים אין העזה, ומשו"ה לא סגי בעדות של גדול לחוד, ועיין מ"ש בהגהות אמ"ב בחו"מ סי' ע"ה:

ואמנם אפילו אי נימא שבכה"ג שעד אחד מעיד על שתי החתימות נמי דיינינן ביה מחשואיל"מ, נמי יש ליישב קושית ההפלאה, דהא זה ודאי דכשעד המקיים אינו מקיים כ"א אחד מן החתימות, דלא דיינינן ביה מחשואיל"מ, לפי הכלל דאין אחד מחייב שבועה כ"א במקום שב' מחייבין ממון, ולפי"ז אפילו כשב' עדים מקיימים חתימתו של אחד, אין מחייבין ממון כ"א שבועה, וממילא אם אחד מקיים חתימתו אין כאן אפילו שבועה, והנה הכא בסוגיין לא דיינינן כ"א על חת"י של אחד מן העדים, דהיינו חת"י של אביו, וע"ז קאי כל השקלא וטריא שאמרו בסוגיין והוא שיש גדול עמו, וא"כ שפיר י"ל דגם הגדול אינו מכיר כ"א חת"י של אחד מן העדים דהיינו חת"י אבי הקטן שנתגדל כעת ולא רצו בזה לקיים כ"א חתימתו לחוד, אבל חתימת עד השני נשארה בלתי מקוימת, ועיקר כוונת המקיימים היה לעשות השטר מקוים בחת"י אחד מן העדים, לענין שיחויב שבועה לכופר נגדו, וממילא עדות הגדול לחוד אינו מועיל אפילו לשבועה, אחרי שגם שניהם לא חייבו יותר משבועה וכנ"ל ודו"ק:

בתוד"ה ודילמא עבד כו' וי"ל דלא שכיח כולי האי כו' כי ירא הוא כו' והקשה מהרש"א ז"ל לתרוצם מה מקשה הכא ודילמא עבד הא מתירא הוא ע"ש, ובפשוטו נראה דהתם דמיירי שידעינן שהוא עתה עבד ומגיע לו תרומה ודאי אלא שאנו רוצים להפסיד חלקו מחשש שמא יבקש אחר שישתחרר ע"ז אין אנו חוששין להפסידו חלקו המגיע לו, אבל הכא דלא ידעינן מי הוא ואנו רוצים להעלותו לכתחילה לתרומה ולענין לכתחילה סגי חשש הזה שלא נעלהו לכתחילה, ובשגם שרואין אנו אותו בחזקת בן חורין ואין רשות רבו עליו, והתם הרי הוא עבד לפנינו ודו"ק:

סליק פרק שני

אלו נערות פרק שלישי

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה