אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף כו:

דף כה:

בתוד"ה ואסקוני', הקשו דלמאן דחייש לזילותא היכי אסקוהו כיון שהורידוהו עפ"י הקול, כוונתי בזה למ"ש הריטב"א הובא בשמ"ק, דלא שייך זילותא כ"א היכא שגם עתה הוא ספק, כגון שהעדים אחרונים אינם נאמנים יותר מן הראשונים, בכה"ג יש זילותא שבי"ד יסתרו דבריהם מפני הספק, אבל הכא שהעד מהימן להכחיש את הקול ולכן ליכא זילותא:

בתוד"ה אנן אחתינן הקשו על פי' הקונטרס ע"ש, נראה דהכא באמת לא פי' רש"י משום חזקה דאבוה, רק משום חזקה שהכשירוהו עפ"י העד, דס"ל כשיטת הר"י בן ברוך דחזקה הבא ע"י העד נמי הוי חזקה, ואע"ג שאח"כ באו שנים הפוסלים וא"כ יש לו חזקה דפסלות נמי ע"י העדים, י"ל דס"ל לרש"י ולר"י בן ברוך, דמצטרפין לעדות היינו שנחשב כעת דהעד שהכשיר מקודם כאילו באו שנים בעת מעשה, והכא כיון שעד המכשיר בא מקודם ואח"כ בא גם שני נחשב כאילו מתחלה באו שני עדים, אע"ג שתוס' כתבו דאין סברא לומר כן, י"ל דאינהו סוברים כן, וקושיא השניה שהקשו מרב אשי, פי' רש"י שהקושיא הוא דנימא שגם עתה באו שני עדים, אבל זה ודאי שגם מעיקרא בא עד המכשיר ודו"ק:

בתוד"ה וע"י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית כו', ובס' הפלאה תמה דלמה תיאסר אפילו אם נתרצית מחמת פחד מיתה, הא גופא הוי לי' אונס כדאיתא לעיל ולדרוש להו דאונס שרי, שוב ראיתי בחדושי הרשב"א הקשה כן, ונ"ל לומר דודאי אם בלבה לא נתרצית, ורק שמחמת האונס הוא דעבדה בכדי להציל עצמה, פשיטא דשרי, אבל אנן חיישינן שמא נתרצית גם בלבה, דכיון שהבעל נידון למיתה ואינה בוטחת עוד לחזור לבעלה נתרצית ונבעלת ברצון, ואפילו לפרש"י דע"י נפשות דמתני' הוי הפירוש, שנדונה היא למות, ולא כדמוקי לה בש"ס דבסמוך דנשי דגנבי גנבי, י"ל נמי דכיון דידען דאזלא לקטלא ממש, ולכן משום ההנאה שניצולות מן אונס המיתה, אף הן מפקירות עצמן אליהן ונבעלות ברצון, וכעין דאמרינן אגב אונסא גמיר ומקני ברצון דהוי נמי מזה הטעם, דמשום ההנאה שניצול מן האונס עביד שוב ברצון, וממילא לא שייך טענת אונס, דהא על המחשבה שבלב לא הויא אנוסה, ולא דמי להא דאמרינן בפסחים דכ"ה, דלא אפשר וקא מכוון שרי, די"ל דלענין איסור לבעלה שאני, כיון דעכ"פ מעלה מעל בבעלה, וכדקיי"ל באה"ע סי' קע"ח דאפילו באומרת מותר אסורה מהאי טעמא, וכן מה שהביא ההפלאה בשם הב"ש להקשות, דמ"ש מעיר שכבשוה כרקום דאיכא נמי פחד מיתה ואפ"ה לא חיישינן שמא נתרצית, דדוקא הכהנות אסורות כמבואר בסמוך, לפמ"ש לק"מ, דהכא כיון שנדונין למיתה, הן או בעליהן, חיישינן יותר לשמא נתרצות, משא"כ בכרקום או בשבויה דעלמא, אם כי יש להן נמי פחד מיתה, מ"מ אין נדונין למיתה ולכן לא חיישינן התם כמו הכא, וכדבריי תמצא להדיא בשמ"ק, והנה בהפלאה שם חילק מכח הך קושיא של הב"ש, בין כשבא מתחלה לאונסה על הבעילה דשרי, ובין כשבאה היא להציל עצמה ע"י הבעילה דאסור ע"ש, ולמ"ש אין חלוק בזה, ובאם בלבה לא נתרצית כ"א מחמת האונס הוא דעבדה אז אפילו כשבאה להציל עצמה נמי מותרת לבעלה, דאין אנו קורין בזה ומעלה בו מעל, כיון דלא למעול בבעלה מכוונת כ"א להציל עצמה, ואפילו תימא שאסורה לעשות כן כיון דהאונס לא היה על הבעילה, מ"מ אם עברה ונבעלה, לא אסרינן אותה לבעלה מטעמא שכתבתי, דלאו למעול בבעלה קא עבדה, ועוד דמיקריא אנוסה בכה"ג, ובאם הפקירה עצמה להבעל ברצון, פשיטא שאפילו כשאנסוה על הבעילה נמי אסורה, דהא על המחשבה לא הויא אנוסה וכנ"ל, ומה שגרם לו לחלק כן מכח קושית הב"ש, לדברינו מיושב בלא"ה וכמ"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה