אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף כה:

דף כה.

בגמ' מוחזקני בו שהוא כהן כו' שקרא אחריו לוי, ורש"י בד"ה שקרא כתב לפירוש שני וז"ל, שבמקום שאין כהן אם רוצה ישראל לקרות לפני לוי קורא ודוקא דאין שם כהן אבל היכא דאיכא כהן לא נתפרדה החבילה ולא יקרא ישראל גדול לפני לוי והכא כהן אחרינא איכא התם כו' עכ"ל, ולכאורה אינו מובן מה שהוצרך לסיים דהכא מיירי בליכא כהן אחר, דהא אפילו במקום דאיכא כהן נמי רשאי לקרות גדול לפני כהן וכמו רב דקרי במקום דאיכא כהן, ואפשר שרש"י ס"ל כשיטת רב עמרם ורב נטרונאי גאון בטור (או"ח סי' קל"ה) דכהן קורא ראשון בכ"מ, אפי' היכא דאיכא גדול הדור וכמנהג שלנו, ולזה הוצרך לסיים דמיירי הכא בדאיכא כהן אחר, דאל"ה אין ראיה ממה שקרא אחריו לוי, דשמא היה הראשון ישראל גדול, דשרי נמי ללוי לעלות אחריו, ורק משום דמיירי הכא דאיכא נמי כהן אחר, והיכא דאיכא כהן אסור לישראל להיות ראשון, וכן אמנם יש להוכיח מן הש"ס דגיטין דהיכא דאיכא כהן אסור לישראל לעלות ראשון, דהנה בב"י או"ח סי' הנ"ל, הביא בשם מוהר"י קולון דהא דאמרינן דבית הכנסת שכולם כהנים יקרא ישראל היינו למ"ד כהן קורא ראשון מדרבנן, אבל למ"ד דאורייתא לא, ובדרישה שם הקשה ע"ז, דהא בגיטין דנ"ט בסוגיא דכהן קורא ראשון מבואר דכהן קורא ראשון לכו"ע מדאורייתא, דהא בהדיא אמרינן הכי א"ל אביי לר"י מפני דרכי שלום דאורייתא הוא, וקושיא כזאת הקשה נמי המג"א (או"ח סי' ר"א) על מה שכתבו התוס' (חולין פ"ט) דישראל שקרה ראשון אינו מחויב בעשרה זהובים מפני שדרשא דוקדשתו אינו אלא אסמכתא, וע"ז הקשה המג"א דהא בגיטין מבואר דלכו"ע דאורייתא ע"ש, ומה שנ"ל בזה, דלבד דלאו כו"ע סברי דאורייתא, אלא אדרבה אפשר להוכיח משם דרק מדרבנן הוא, דבלא"ה יש להבין דהביא שם בגיטין כמה אמוראי דילפי כל אחד מפסוק אחר, רב מתנה יליף מקרא דויתנה אל הכהנים בני לוי, ופרש"י דקרא בקריאה מיירי, וז"ל ויתנה שיקראו כהנים והדר בני לוי, ר"י נפחא יליף מונגשו הכהנים בני לוי, רב אשי יליף מבני עמרם אהרן ומשה, חייא בר אבא יליף מקרא דוקדשתו, וקשה לכאורה בשלמא רב מתנא יליף שפיר, דקרא דויתנו מיירי בקריאה שנתנם לקרות בה וכפרש"י, הרי שבהדיא צותה התורה לקרות כהנים והדר לוים, אבל לאינך מ"ד דקראי דידהו לא מיירי בקריאה כלל מנ"ל למילף דבקריאה כן הוא, ולכן נראה ברור, דבלא"ה יש להבין בעיקרא דמילתא דפריך הש"ס התם מנה"מ, ובע"כ דהש"ס לא רצה בזה להביא מאיזה קרא הוא, שבאמת בקריאת התורה לאו מה"ת הוא וכדקתני במשנה, ורק משום דודאי רבנן לא יתקנו היפך מן הסדר הרגיל בכ"מ, וכשתקנו שכהן קורא ראשון מסתמא ראו חכמים שלענין שארי דברים מקדמינן לכהן והדר ללוי, ולהכי תקנו גם בקריאת התורה כן, וע"ז פריך הש"ס מנה"מ, כלומר לענין איזה דבר מצינו בתורה שהקפידה להקדים לכהן, וע"ז הביא כ"א מהאמוראים הנ"ל פסוק דידיה, דמצינו בדאורייתא שהקפידה להקדים לכהן והדר ללוי, וכעין זה תקנו חכמים גם בקרה"ת, אבל איה"נ שלענין קרה"ת אין שום רמז בדאורייתא מי קדים, ועיקר הקדימה לא הוי כ"א מדרבנן מפני דרכי שלום, ועיין במהר"ם שי"ף בגיטין שם, וע"ז פריך אביי בשלמא לאידך מ"ד שפיר נוכל לומר דעיקר הדין הוא מפני דרכי שלום, וקראי דידהו אינם כ"א לראיה דכל היכא דצריכינן להקדים ראוי לתקן כעין דאורייתא להקדים כהן ברישא, אבל לרב מתנה דיליף מקרא דויתנה, שפסוק הזה מיירי בקריאה, הרי לדידיה גבי קרה"ת גופא הקפידה תורה דכהן ברישא ומדאורייתא הוא, וא"כ איך קתני במשנה מפני דרכי שלום, וע"ז משני לדידי' דבאמת מדאורייתא הוא, והא דקתני במתני' מפני דרכי שלום, היינו שאסור למחול וכדאיתא בגמ', וכל זה הוא רק לרב מתנא, אבל לאינך אמוראי ודאי המשנה כפשוטה, דמה דכהן קורא ראשון הוא מפני דרכי שלום, ועיקרא אינו אלא מדרבנן, לפי"ז יצא לנו דכולהו אמוראי לבד רב מתנא סברי דרק מדרבנן כהן קורא ראשון, ולהכי ניחא לתוס' ומרדכי ומהרי"ק לפסוק כוותייהו ולא כרב מתנא, חדא משום דרב מתנא הוי יחיד לגבי כולהו אמוראי, ועוד דלדידיה מוכרחים אנו לתקן המשנה ולפרשה בדוחק, משא"כ לדידהו אתי' המשנה כפשוטה, וניחא מאוד פסקי התוס' והמרדכי ומוהרי"ק ומוכרח בש"ס כן:

וראי' לדברינו שעיקר קושית אביי הוא רק לרב מתנא, דאי תימא שכולם סוברים דדאורייתא הוא והקושיא הוא גם אליבייהו, קשה טובא מאי דפריך אביי הא מדאורייתא היא, דהא לדעת הרמב"ם בפיה"מ שם וכ"ה בתוס' ד"ה דאפילו, דמדאורייתא הוא רק היכא דשווין אז כהן קדים, אבל לא היכא דאינן שווין, א"כ מאי פריך אביי, הא איצטריך לתקנתא דרבנן להיכא דאינן שווין, שוב מצאתי במהר"ש שהקשה כן, ועוד הקשו המפרשים הא בכולהו קראי ליכא ראיה כ"א דכהן קדים ללוי, אבל שלוי יוקדם לישראל ליכא שום רמז, ואמנם לדברינו דהקושיא הוי רק לרב מתנא א"ש, דהא בקרא דידיה כתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' ואל כל זקני ישראל, ומזה נוכל למילף שני הדברים, דלוי קודם לישראל, וכן שכהן קדים אפילו לת"ח גדול, דהא זקני ישראל אלו הם הסנהדרין, ואפ"ה כהן קודם, ומכל זה ראיה למ"ש, דרק לרב מתנא פריך, אבל אינך אמוראי איה"נ דסברי דהוי מדרבנן, וכוותיהו נקטינן משום דאליבייהו יתפרש המשנה כפשוטו וכמ"ש וז"ב:

ולמה שכתבתי אין אנו צריכין לדוחק התוס' שם שהקשו מר' פרידא וכתבו דמיירי באינן שווין לגמרי, אף שהגמ' אמרה והוא דשווין, ועוד כתבו דמיירי שכו"ע הוי כייפי להו, ולבד שבלא"ה לא אבין קושית התוס', דהא בדר' פרידא אמר לא ברכתי, שלשון זה משמע בברכות שבתוך הסעודה, דאילו בקריאת התורה הו"ל למימר לא קריתי, ובסעודה הא מבואר התם בגיטין דרשאי למחול, ולזה התפאר ר' פרידא שהוא לא בירך אע"ג שמחל לו בהיתר, ומצאתי ברש"י (מגילה דכ"ב) שפי' בדר' פרידא, לא ברכתי, בסעודה, והוא כדבריי, ועיין בתוס' שם שרמזו ג"כ לזה שלפרש"י אין קושיא, ואמנם אפילו אי נפרש כפי' התוס', דר' פרידא מיירי בקריאת התורה נמי לא קשה, דלפמ"ש דרב מתנא דיליף מקרא דויתנה, לדידיה כהן קורא ראשון מה"ת, ותקנתא דדרכי שלום הוי לענין שלא יהא רשאי למחול, א"כ לדידיה הוי הדין דכהן אינו רשאי למחול, אבל לאידך אמוראי מתפרש המשנה כפשוטו, דמה דקורא ראשון הוא מדרבנן, ולדידהו ליכא תקנה שלא יהא רשאי למחול, וממילא ודאי שמותר למחול לדידהו, ולכן י"ל דר' פרידא יסבור נמי שהוא מדרבנן, ולכן לדידיה מותר למחול, והוא התפאר שפיר שאפ"ה לא בירך ונכון בעז"ה:

אלא דלפי"ז יקשה דמאי פריך התם בגיטין מר"ה דקרי בכהני, דילמא סובר גם הוא שאינו אלא מדרבנן, וממילא ליכא שום תקנה לאסור למחול, ואמנם בפשיטות נראה דבחול לא אסרינן למחול בלא תקנה, אבל בשבת ויו"ט אסור אפילו אי נימא שליכא תקנה לאסור, אפ"ה אסרינן למחול מצד הסברא, ולכך מקשי מר"ה דקרי בשבת ויו"ט, שבזה אסור אפילו נימא שעיקרו מדרבנן וליכא תקנה לאסור מחילה, וחלוק הזה מוכרח, דאלת"ה יקשה, דהא אותן הפוסקים שפסקו דכהן קורא מדרבנן פסקו נמי דבשבת ויו"ט אסור למחול, ולכאורה. סתרו דבריהם דכיון דאינו כ"א מדרבנן, וא"כ יתפרש המשנה כפשוטו, וליכא שום תקנה לאסור מחילה, ומהיכא תיתי אסור, אע"כ דהא דמחלקינן לומר דלמ"ד דאורייתא אסור למחול, מכח תקנה דדרכי שלום, ולמ"ד דרבנן מותר למחול, היינו רק בחול, אבל לבתר דמסיק דהאיסור הוא בשבת ויו"ט, אז אפילו למ"ד מדרבנן נמי אסרינן זה מכח סברא, ואין חלוק לפי"ז בין למ"ד דאורייתא ובין למ"ד דרבנן, דבחול לכו"ע מותר, ובשבת ויו"ט לכו"ע אסור, רק דבזה פליגי מ"ד דאורייתא והוצרך התקנה לאסור בשבת, ס"ל דאי לאו התקנה מסברא לא הוי אסרינן אפילו בשבת ויו"ט, ומשו"ה הוצרך לתקנה, ומ"ד מדרבנן ס"ל דבשבת ויו"ט ידעינן גם מסברא לאסור:

וארווחנא לתרץ בזה מה שנתקשה הרמב"ם בפיה"מ על המנהג שנהגינן דכהן קו קורא ראשון בכ"מ אפילו במקום חכם, והרעיש מאוד בזה לומר שאין לזה שום שורש בש"ס, ואדרבה הא חזינן רב דקרי בכהני וכן ר"ה, ואני מתפלא להיפך על דבריו, דמאוד נאמנו דברי הראשונים והמנהג שלנו דכהן קורא ראשון בכ"מ, וכן מבואר להדיא בש"ס דגיטין דאסור גם למחול, ור"ה דקרי בכהני, היינו משום דמיכף כייפי, והיכא דכייפי כו"ע מודים דמותר, ומרב נמי לא קשה, דהא רב מיירי בחול כמבואר במגילה דכ"ב, דקאי בתענית צבור, ובחול רשאי למחול כדאיתא בגיטין ולהכי קרי בכהני, ועוד דלפי מה דמשני במגילה דגם לרב הוי כייפי ודאי א"ש, דהיכא דכייפי כו"ע מודים דמותר, וכן הא דמקשה מההיא דהוריות דקורא אחר עם הארץ חייב מיתה, לבד דרש"י והרבה ראשונים פרשו שמיירי דוקא בישיבה בסעודה, ועיין מזה בב"י סי' קל"ה, עוד יש לומר שדוקא לאחר עם הארץ אסור, אבל כהן שאינו עם הארץ אף שהישראל חכם ביותר אסור למחול:

וכיון שהוכחנו מן הש"ס דכהן קורא לעולם ראשון ואסור למחול, א"כ י"ל דהיינו מ"ש רש"י כאן דמיירי הכא דאיכא כהן אחר, דאל"ה אין ראיה ממה שקרא לוי אחריו, דהא אפילו אחר ישראל גדול נמי מותר לקרות ללוי לפי' זה של רש"י, אע"כ דכהן אחר איכא התם, ובמקום כהן א"א לקרות לישראל, אלא דלפי"ז יקשה מה צריך לה להאריך ולומר שקרא אחריו לוי, הול"ל בקצרה שהיה כהן אחר שם, כיון דהראיה אינה מן הלוי כ"א מחמת הכהן שהיה שם, ובע"כ צ"ל דמכהן אין ראיה דשמא קרי הישראל בכהני, כמו רב דקרי בכהני, וכ"כ מהרש"א, וא"כ יהיה מוכח מכאן דכהן אינו קורא ראשון לעולם, ואמנם י"ל שכאן מיירי בחול, ובחול מותר למחול, ולהכי קרי הישראל בכהני, ומכהן אין ראיה, ועיקר הראיה הוא מן הלוי שקרא אחריו, דבזה אין לומר דישראל גדול קרי לפניו, דבמקום דאיכא כהן אסור לקרות ישראל גדול לפני לוי, וכיון דקרא אחריו לוי, מכלל דכהן היה, ולפי"ז יש ללמוד מזה דין חדש, דאפילו לפי' הב' של רש"י דהלוי מותר לעלות לשני אחר ישראל גדול, היינו דוקא במקום שאין כהן כלל, אבל במקום שיש כהן אע"ג דישראל דחה אותו אפ"ה אסור ללוי לעלות אחריו, אלא שאין מובן לי טעמו של חלוק זה, והנה ראיתי בחי' הרשב"ץ שהרגיש בזה וכתב שמתוך כך יש להוכיח, דמה דאמרינן שגדול הדור קורא בכהני, מ"מ לא אמרינן לזלזל כולי האי בכהונה להיות הכהן נדחה לגמרי, אלא דעכ"פ לאחר קריאת הגדול לראשון חוזרין לסדר המשנה להיות עכ"פ הכהן שני לו ואחריו לוי כסדר, וזמ"ש רש"י שהיה כהן אחר בבית הכנסת, וא"כ אי היה קורא זה לראשון בחזקת גדול לא היה לקרות הלוי אחריו, זולת אותו הכהן, ולא מסתבר כ"כ לומר כן, דיותר מסתבר שבכה"ג קורין לפי חשיבות, ובאם הלוי גדול מן הכהן צריך להקדים הלוי, דכיון דהכהן כבר אידחי מפני הישראל הגדול ממנו, כ"ש שידחה מפני לוי הגדול ממנו, אמנם לשיטת מוהר"י אבוהב בב"י סי' הנ"ל, דמה דכהן נדחה מפני גדול, היינו דוקא מפני גדול הדור שאין כמותו לא במקומו ולא במקומות אחרים, אפשר לומר כהרשב"ץ דאחר הישראל הגדול חוזרין לקרות הכהן אפילו אם הלוי גדול ממנו, דאין חלק הכהונה נדחה כ"א מפני גדול הדור שאין כמותו, ולכן אע"ג דהכהן נדחה מפני הישראל, היינו מפני שהוא היה גדול הדור, אבל שידחה מפני לוי שגדול ממנו קצת לא מצינו:

והנה אף אם נניח שמצד הסברא יש לומר כהרשב"ץ דהיכא שהכהן נדחה מפני גדול הדור שוב חוזר לסדר הנהוג להיות כהן קורא קודם לוי, מ"מ מה שהוכיח כן מרש"י דהכא יש לדחות, דמ"ש רש"י דהיכא דאיכא כהן לא יקרא ישראל גדול לפני לוי, אין הכוונה שרק בביהמ"ד איכא כהן, אבל לקריאה עלה ישראל גדול, וכמו שהבין הרשב"ץ, דבכה"ג שקראו לישראל ראשון, שפיר י"ל דמותר לקרות אחריו לוי אפילו היכא דאיכא נמי כהן בבית הכנסת, דכיון שלפירוש זה של רש"י מותר לקרות ישראל גדול לפני לוי, מה לי אי איכא כהן התם או לא, כיון דסוף סוף ישראל היה מי שעלה לראשון מותר לעלות אחריו לוי לשני, אלא כוונת רש"י הוא כהן, באופן שיש ישראל כזה שהוא גדול מן הלוי ואינו גדול מן הכהן, דכהן עלה לראשון, והו"א דלשני יעלה ישראל הגדול מן הלוי, ולוי יעלה לג', ע"ז קאמר רש"י דלא עבדינן הכי לקרות ישראל הגדול אחר הכהן ולעשות הפסק בין כהן ללוי אע"ג שהוא גדול מן הלוי, דזה לא מצינו שיהיה הפסק בין כהן ללוי, ועוד יש לתת טעם לזה, דהא מה דלוי קורא אחר כהן אין זה משום כבודו של לוי כ"א בשביל כבודו של כהן, שאיש אחד משבטו יבוא אחריו וכמ"ש במרדכי גיטין ס"פ הניזקין, ולכן במקום דליכא כהן וישראל עלה לראשון שפיר יכול הלוי להיות אחריו, משא"כ היכא שכהן עלה ראשון אין בדין שישראל גדול יעלה אחריו לשני ואח"כ הלוי, דאין בדין להפסיק בין כהן ללוי, דמתחלה נמסרו הלוים להיות אחר הכהנים לכל דבר לפי שהם משבט אחד, ומה שסיים רש"י והכא מיירי דאיכא כהן אחר התם צריך להגיה לפי"ז גדול תחת כהן וכמ"ש הרש"ש ע"ש, והכי צ"ל דהכא מיירי דאיכא גדול אחר התם, שלפי"ז בהכרח שהקורא הראשון היה כהן, דמפני זה היה מוכרח לקרות הלוי לשני אפילו במקום גדול בכדי שלא להפסיק בין כהן ללוי, דאי לא היה שם גדול אחר מנ"ל דהראשון היה כהן שמא היה ישראל גדול מן הלוי ודו"ק בכ"ז:

בגמ' ההוא דאתא לקמי' דר' יהושע בן לוי כו' מוחזקני בו שהוא לוי כו' שקרא לפניו כהן, ופרש"י ואי לאו לוי הוא היו קורין שני כהנים, ותוס' כתבו פי' פעם אחת, ועיין במהרש"א שכתב דמשום דרש"י פירש שהיו קורין שני כהנים שזה אינו לפי ההלכתא בגיטין שאמרינן התם דכהן אחר לא יקרא ללוי כ"א אותו כהן, לזה כתבו התוס' דהראיה הוא מזה שלא קראו לפניו כ"א פעם אחת ע"ש, והנה דברי רש"י תמוהים לכאורה דלהאי ס"ד שקוראין ב' כהנים זה אחר זה, א"כ מאי ראיה שהוא לוי מפני שקראו לפניו כהן, דילמא מפני שהוא כהן נקרא שני, והנה לכאורה היה אפשר ליישב דלמנהגנו כשקוראים כהן במקום לוי אומרים כן במקום לוי, וא"כ כ"ש כשקוראין לכהן אחר במקום לוי דצ"ל בעת קריאתו שהוא במקום לוי, ולפי"ז כשזה אומר שקרא לפניו כהן ולא אמרו עליו במקום לוי מכלל שכהן ראשון היה, דאי כהן שני הוא היו אומרים בקריאתו במקום לוי, אכן באמת א"א לומר הכי, דפשוט בעיני דאם קוראין לכהן במקום לוי שא"צ לומר הכי, וכמ"ש הטור (או"ח ס"ס קל"ה) דדוקא כשקוראין לישראל במקום כהן צריכים לומר שהוא במקום כהן בכדי שלא יטעו להאכילו תרומה, אבל כשקוראין לישראל במקום לוי א"צ לומר במקום לוי, לפי שמעשר ראשון מותר לזרים, וגם לא שכיח, ונהי דלפי טעמי הטור יש לומר דהיינו דוקא במדינותינו שאין מצוי כלל מעשרות, לא כן בזמן ר' יהושע בן לוי שהיה שכיח היו צריכים לומר ואפילו במדינותינו נמי י"ל דתליא זה בפלוגתא, דהרמב"ם (בפ"כ מאיסורי ביאה) כתב מי שבא בזמן הזה ואומר שכהן הוא אינו נאמן לקרותו לתורה שמא יתנו לו תרומה, ואחרים חולקין עליו שאין לחוש לזה במדינותינו שאין מצוי כלל תרומה וכמ"ש המ"מ שם והר"ן בסוגיין, ולפי"ז י"ל דהרמב"ם שחושש לאכילת תרומה ומעשר גם בזמן הזה, י"ל שפיר דצריכין לומר במקום לוי בכדי שלא יטעו להאכילו מעשר ראשון, אכן כ"ז הוא דוקא בישראל שקראוהו במקום לוי, אבל כהן שקראוהו במקום לוי פשיטא שא"צ לומר במקום לוי, דהכא לא שייך שום חשש כיון דכהן מותר באכילת מעשר ראשון, ואמנם י"ל בפשיטות דמשו"ה אסקי' ר' יהושע בן לוי ללויה, אם כי ודאי במה שקרא לפניו כהן לא נתברר לו עוד שודאי לוי הוא, כי י"ל שמא כהן השני הוא שעלה במקום לוי ואפ"ה שפיר אסקיה ללויה לענין מעשר ראשון, דאף אם כהן הוא אין שום חשש בזה, דאי מצד האכילה פשיטא שאין כאן בית מיחוש, דליכא מאן דאוסר לכהנים באכילת מעשר ראשון, דבזרים הוא דפליגי, אבל כהנים. לכו"ע מותרים, ואי מצד החלוקה בגורן, הא ר' יהושע בן לוי לשיטתו בירושלמי (פ"ה ממע"ש ה"ג) דסובר שמותר ליתן מעשר ראשון לכהונה ע"ש, ולכך כשדן כאן ע"ז האיש להחזיקו בלויה לענין מעשר ראשון וכמ"ש הר"ן, ממ"נ שפיר אסקיה, דאי לוי הוא שרי ואי כהן שרי וק"ל, וממה שכתבתי תמה אני על המנהג שלנו לומר במקום לוי גם כשקראו לכהן במקום לוי, ואיני יודע שורש וטעם לזה, דהא בכהן פשיטא שאין לחוש למידי כיון שמותר בכל מה שלוי מותר, ואמנם י"ל שזהו טעם המנהג דאם לא יאמרו במקום לוי ויראו אח"כ שקוראין ישראל אחריו יחזיקוהו בלוי, וזהו הורדה לגבי כהן, לכך אומרים עליו במקום לוי להודיע שהוא כהן שני שנקרא במקום לוי, ולפי"ז י"ל להיפך, דאפילו הטור שחולק בישראל שקראוהו במקום לוי שא"צ לומר במקום לוי, משום דליכא חששא, בכהן שנקרא במקום לוי יודה גם הוא שצריך לומר עליו במקום לוי בכדי שלא יחזיקוהו ללוי, וממילא יתיישב שפיר מה דאסקי' ר' יהושע ללויה, דכיון שקראוהו לכהן ולא אמרו במקום לוי מכלל שכהן ראשון הוא ודו"ק, אלא שצ"ע למה לא הזכירו הפוסקים זה שכהן הנקרא במקום לוי אומרים במקום לוי כמו שהזכירו זה לענין במקום כהן, וכן נ"ל להוכיח מן הש"ס דגיטין דכהן שנקרא במקום לוי א"צ לומר כן, דאל"ה יקשה הא דאמרינן בגיטין ובאותו כהן, אבל כהן אחר לא יקרא לשני מפני פגמו של ראשון, ואי הוי אמרינן במקום לוי, אין כאן שום פגם, דהכל רואים שלא משום פגם דראשון קראוהו לכהן השני כ"א במקום לוי, אע"כ דכשקוראין לכהן במקום לוי לא נהגו לאמר במקום לוי, ועיין מה שכתב בתשובת זכ"י סי' ל"ב מזה:

ברש"י ד"ה להשיאו אשה, שמא נתין או ממזר הוא, כבר העירו המפרשים על הסתירה שברש"י, דלעיל דכ"ד בברייתא דאני וחבירי כהן פרש"י דמיירי לענין להשיאו אשה מיוחסת, שמעלה הוא ביוחסין, הרי דוקא מיוחסת שבדוקה מד' אמהות לא מהימן להשיאו משום מעלה דיוחסין, אבל בנתין לא מספקינן וכמ"ש שם התוס' דבפסול לא מחזקינן דכל ישראל בחזקת כשרות, כמו שהביאו הראיה מההיא דיבמות גלי ונסיב בת מינך, ולכן נ"ל דהא דאמרינן דבפסול לא מספקינן, היינו דוקא במקום שהוא עצמו טוען עכ"פ ודאי שישראל הוא, בכה"ג לא ניחוש מעצמינו לספיקא לחשוש אולי שקר הוא אומר, אבל במקום שהוא עצמו אינו יודע מקור גזע משפחתו, וכיון דנחתינן לספיקא מספקינן גם שמא פסול הוא עד שיבוא שם עד כשר להעיד עליו, ובזה אזדא כל הראיות של התוס', דגלי ונסיב בת מינך, היינו שהוא יטעון ג"כ שישראל הוא וכן ההיא דר' יהודה מיירי שהבן טוען שישראל הוא, ולפי"ז יתיישבו דברי רש"י דלעיל דקתני התם זה אומר אני וחבירי כהן, וכיון שהוא עצמו טוען ודאי שאינו פסול, ובכה"ג אנן לא נחתינן לספיקא, ובע"כ דמה דאינו נאמן להשיאו אשה, היינו מיוחסת, אבל בנתין לא מספקינן, אבל הכא בעובדא דרבי לא הוזכר טענת הבן, ויש לומר שהבן בעצמו טען שאינו יודע מקור משפחתו, ורק האב הוא המעיד עליו, ולהכי מספקינן נמי שמא פסול הוא, ובעינן אח"כ עדות כשירה להעיד עליו, ואביו אינו נאמן כיון שקרוב הוא, ומה דהוכרח רש"י לפרש כן דבפסול נתין מיירי הכא, ולזה יהא מוכרח לפרש שהבן עצמו טען אינו יודע, למה לא פירש גם הכא דבפסול יוחסין הוא, ואיה"נ שהבן עצמו טען נמי שכהן הוא, די"ל כמ"ש בשמ"ק דא"ת שבפסול יוחסין מיירי כאן, יקשה קושית התוס', מה היתה סברא של ר' חייא לומר כיון דנאמן לתרומה נאמן גם להשיאו, הא ודאי שעד אחד לא מהימן ליוחסין, ולכן רצה רש"י לתרץ, שבאמת הכא לאו ביוחסין מיירי, אלא לענין להשיאו ישראלית, ובזה מהני גם עד אחד, ועמ"ש לעיל דכ"ג ע"ב ברש"י ד"ה אני וחבירי כהן, ובדף כ"ד ע"א בתוס' שם:

בתוד"ה הרי כו', ותימה א"כ יהא נאמן לתרומה וליוחסין במיגו כו' וי"ל דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימן דלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בהחולץ לדבריך כותי אתה כו', ובחי' רעק"א הניח בצע"ג, דלא דמי לההיא דהחולץ, דהתם מדין עדות באנו להאמינו שפיר אמרינן לדבריך וכו', אבל הכא דמטעם מיגו באנו להאמינו מה בכך שהוא קרוב, אטו קרוב אינו נאמן במיגו ע"ש, ובעניי איני מבין כוונתו, דאם נתכוון לומר דהכא שמטעם מיגו הוא, פי' שאין זה מטעם עדות כ"א מטעם בירור, ולהכי גם מיגו מהימן, אבל באמת לפמ"ש התוס' בקושיתם דיועיל גם ליוחסין, וביוחסין הא בעינן ודאי עדות ברורה, ובע"כ דמטעם עדות הוא מדבעינן דוקא שני עדים וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז, דלא משתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין, וכיון שבע"כ מטעם עדות הוא, שפיר מיושב תי' התוס', כיון דקרוב הוא לא יועיל אפילו מיגו, דמיגו אינו כ"א שמעדיף את הנאמנות, ואפילו כמשה ואהרן פסול, אלא דלפי"ז יש להבין מה מקשו התוס' מהא דרבי אמר מאמינו על התרומה שבידו להאכילו תרומה אלמא דקרוב נאמן במיגו, והא יש לחלק דלענין תרומה כיון שלא יוצרך רק עד אחד, הרי דלא בעינן עדות ברורה, ובע"כ מטעם בירור הוא להכי מועיל מיגו, אבל לענין יוחסין דבעינן שני עדים ובע"כ שמטעם עדות הוא אינו מועיל גם מיגו, שוב ראיתי בפנ"י והגהות הרש"ש שהרגישו בזה, וי"ל דפשיטא להו לתוס' דמשום מעלה דתרומה בעינן כאן דוקא עד כשר, ונהי דעד אחד מהימן, אבל עכ"פ כשר בעינן, דאל"ה יקשה בדר' חייא גופא, דמאי קמ"ל אם אתה מאמינו לתרומה תאמינו להשיאו אשה, והא טובא יש לחלק בינייהו, דליוחסין דבעינן תרי בעינן נמי כשרים דומיא דעדות ממון, אבל בתרומה דבעינן אחד קרוב נמי כשר, כמו בכל התורה היכא דעד אחד נאמן לא שני לן בין קרוב לרחוק וכמ"ש הרמב"ן שזהו באמת טעמו של רבי אלא ע"כ דסברת ר' חייא דמשום מעלה דכהונה הצריכו נמי לתרומה עד כשר, וכיון דבעינן עד כשר ממילא לא מהני קרוב אפילו במקום דאית ליה מיגו, דאפילו כמשה ואהרן פסול:

באו"ד בסוה"ד התם ודאי מהימנינן ליה משום דאית ליה מיגו אפילו ידעינן שהוא בנו אבל האי מיגו אי הוה ידעינן שהוא בנו ליכא מיגו עכ"ל, ואינו מובן כוונתם בזה, ונ"ל בהסבר הדברים, דהנה הטעם מה שאינו מועיל מיגו בקרוב, היינו משום דכל עיקרו של המיגו להעדיף כח הנאמנות, וא"כ מה יוכל להועיל המיגו בקרוב, דהא אפילו במקום שידעינן שודאי מהימן הוא נמי פסול, ואפילו כמשה ואהרן נמי לא מהני, ומה יועיל אפוא אם ע"י המיגו יועדף כח נאמנות שלו, ואמנם לא שייך זה כ"א במקום שעכ"פ צריכין אנו לבוא להכשר בי"ד, שהם יתירו לו, אבל בלא הכשר בי"ד לא יעשה מעשה מעצמו בזה אמרינן שפיר, מה יוכל להועיל עדיפות הנאמנות ע"י מיגו, כיון דס"ס קרוב הוא ואין כאן עדות על מי שיסמכו הבי"ד להתיר, אבל המיגו דבידו להאכיל תרומה, לא הוי משום עדיפות הנאמנות, אלא דמשו"ה הימנוהו רבנן משום דאין תועלת באיסורם, דאם ירצה להאכילו תרומה הלא בידו ליתן לו תרומה בלא רשות בי"ד, ולטעם זה אפילו במקום שהוא ודאי קרוב ואין לו נאמנות, מ"מ מה יועיל אם יאסרוהו, וזהו כוונת התוס', התם ודאי מהימנינן ליה משום דאיכא מיגו אפילו ידעינן שהוא בנו, כלומר שהמיגו דהתם אין תלוי בעדיפות הטענות, שאפילו ידעינן שהוא בנו ובטענותיו אין לו מיגו, אפ"ה יש לו מיגו דבידו, כיון שהמיגו מסור בידו ואין זה משום עדיפות הנאמנות, ולהכי הימנוהו נמי בקרוב כיון דמיגו כזה אין תועלת גם באיסורם, אחרי שהדבר מסור בידו לעשות כרצונו, אבל האי מיגו אי ידעינן שהוא בנו אין לו מיגו, דהמיגו הזאת הוא רק בטענותיו ולהגדיל כח הנאמנות, ולכן במקום קרוב לא יועיל רבוי הנאמנות דאפילו כמשה ואהרן פסול, ולפי"ז יהיה סברת רבי ור' חייא בזה, דרבי סובר דאע"ג שקרוב הוא והנאמנות אינו מעלה כלל, מ"מ כיון דהדבר הוא בידו להאכיל ואין תועלת באיסורם להכי שרי לי', ור' חייא סובר דאע"ג דאין תועלת באיסורם, מ"מ לא הוי לבי"ד למישרי, ולכן אע"ג שיש לו מיגו דאי בעי לא אמר בני נמי לא מהימן, דמיגו כזה לא מהני בקרוב:

בתוד"ה נאמן כו' דקסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין כו', הנה למ"ש התוס' לעיל ע"א בד"ה או דילמא שדוקא מחלוקת תרומה מעלין אבל מאכילה לכו"ע אין מעלין דדילמא עבד כהן הוא, א"כ מאי הוכחה הוא דרבי סובר אין מעלין, דהא ודאי רבי לא התיר כאן כ"א האכילה, וכמ"ש בסמוך הטעם משום דבידו להאכילו תרומה, ומיגו הזאת אין לו כ"א על האכילה ולא על החלוקה, וכיון שכן שפיר י"ל שגם רבי סובר דמעלין מחלוקת תרומה ליוחסין, והא דהתיר כאן ע"י קרוב, היינו משום דמאכילה אין מעלין, ולכן נראה עפמ"ש המג"ש ברש"י לעיל (דכ"ד ע"ב) ד"ה במעלין, הרואה שמאכילין אותו בחזקת כהן תרומה, וכתב המג"ש דבדיוק כתב רש"י כן, דמסתם אכילת תרומה אין מעלין, רק אם אכל תרומה בחזקת כהן הוא דמעלין, ולכן כאן דמיירי שהאכילוהו תרומה בחזקת כהן, דהא גם הוא גם אביו אמרו שכהן הוא, ובכה"ג מעלין גם מאכילה, ולכן שפיר הוכיחו דבע"כ רבי סובר דאין מעלין, ועמ"ש לעיל דכ"ד ע"ב בד"ה ואב"א:

בגמ' מאמינו לאכול בתרומה מפני שבידו להאכילו כו', ואין להקשות למה לי לטעם שבידו תיפוק לי' דאדם נאמן לומר על בנו שהוא בנו, דרחמנא הימני' מדין יכיר יכירנו לאחרים, דהכא לא מהני מה שנדע שהוא בנו, דאע"ג שהוא מבנו אכתי איכא למימר שמא בן גרושה הוא ואסור לאכול בתרומה, וא"כ צריך האב להעיד גם על אמו שאיננה גרושה וע"ז לא הימני' רחמנא וצריך לטעם דמיגו, והכי איתא בירושלמי א"ל ר' חייא אם אתה מאמינו כו' א"ל בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה וחלוצה הוא ע"ש:

בתוד"ה שבידו כו' וי"ל דלא דמי דהכא כיון שנאמן להאכילו בחייו משום דבידו סברא הוא דנאמן אפילו לאחר מיתה, ועיין במהרש"ל שטרח לתת טעם החלוק מהכא להתם, דאמאי לא נימא גם התם כן דכיון שנאמן על הנכסים שיש לו בידו מהימן גם אנכסים שנפלו כשהוא גוסס, ולכאורה יש להבין, למה לא ניחא לי' לומר, שבאמת אין שום חילוק בין הכא להתם, וכמו שבכאן הוי הטעם, דכיון שפעם אחת האמינוהו והחזקנו אותו לכהן, שוב גם לאחר מיתה נמי מחזקינן אותו כך, והתם נמי אילו היה אומר בחייו בשעה שהוא בריא כי בכור הוא, שאז היה מהימן מכח המיגו שבידו, ממילא גם אנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס נמי מחזקינן אותו לבכור, דכיון שפעם אחת החזקנוהו בכך, אי אפשר שישתנה לאחר כן, אלא דהתם איצטריך קרא להיכא שאמר רק בשעה שהוא גוסס דאין לו מיגו, כיון דאין יכול להקנות, ומתחלתו לא האמינוהו ע"ז, ואי"ל דא"כ אמאי קאמר לנכסים שנפלו כשהוא גוסס, ולא אמר שאמר כשהוא גוסס ואפילו לנכסים שנפלו לו מכבר, די"ל שאורחא דמילתא קתני, שודאי הנכסים שהיו לו מקודם נתן לו מכבר חלקו פי שנים, כיון שיודע הוא שהעולם לא ידעו כי בכור הוא, מתירא הוא שמא לא יתנו לו אח"כ חלק הבכורה, ולכן מסתמא יתן לו בעצמו, כי מתירא הוא לסמוך על אמירתו לחוד שבכור הוא, אבל איה"נ שבמקודם לא אמר שבכור הוא, ואילו אמר כן מקודם והחזקנוהו לבכור שוב היה עומד כן בחזקתו לעולם, אכן באמת לשיטת רש"י בקדושין שם, דגוסס אין יכול ליתן משום דלאו בר הקנאה הוא איה"נ שיכולים לתרץ הכי, ולא קשה קושית התוס' כלל, דהחלוק ביניהם מבואר, ורק התוס' לשיטתייהו שם דגוסס בר הקנאה הוא, אלא דהחסרון הוא משום שאינו יכול לדבר ולכן אין יכול ליתן במתנה, ולפי"ז בע"כ שמה שאמר שבכור הוא הוי קודם שהיה גוסס, דבגסיסתו אינו יכול לדבר, ואם יכול לדבר הרי בר הקנאה הוא, וכיון שאמר זה מקודם בעת שהיה לו מיגו, ואפ"ה לא מהני החזקה שהחזקנו אותו מקודם, שפיר הקשו כאן דמ"ש דמועיל הכא, ולזה תי' כתירוצם וכהבנת מהרש"ל ע"ש ודו"ק:

באו"ד בתו"י הקשו הא אין זה מיגו טוב שאם יוליכנו בגורן ויתן לו חלקו הרי יפסיד והשתא שאומר שכהן הוא נוטל כ"א חלקו, ע"כ, וכן האריכו כמה ראשונים להקשות, איך מאמינים לו על החלוקה הא ע"ז אין לו מיגו, ולא אבין דעת קדושים, מי יימר שרבי התיר לחלוק לו, הא מפורש אמר נאמן להאכילו, דמשמע שרק על האכילה הימנוהו, אבל איה"נ שעל החלוקה לא מהימן, ובלא"ה צ"ל שרק על האכילה הימניה, דאי על החלוקה, הא דבר שבממון הוא משום גזל השבט ובעינן עדים, ואי"ל דא"כ למה אמר ואינו נאמן להשיאו אשה, הא אפילו בתרומה גופא נמי לא מהימן על החלוקה, די"ל שלרבותא אמר הכי, דעל החלוקה פשיטא דלא מהימן כיון שדבר שבממון הוא ובעינן עדים מה"ת, אלא אפילו ליוחסין דמה"ת כשר בעד אחד ורק משום מעלה בעינן שני עדים אפ"ה לא מהימן:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה