אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף כד.

דף כג:

בגמרא ושתי נשים שנשבו למה לי, ק"ק לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה שתי נשים, דהכא מיירי דבשעה שאמרה נשביתי לא ידעה מן העדים, א"כ הא גופא קמ"ל דאפילו היכא דלא ידעה מן העדים לא מהימנא ומאי פריך, די"ל דאין זה חדוש כ"כ דהא שמעינן לה כבר, דקתני ואם משנשאת באו עדים לא תצא, ומשמע דאם אך באו עדים קודם ההתרה אע"ג דלא ידעה מזה תצא, דאלת"ה לישמעינן רבותא שאפילו באו קודם ההתרה אלא שהיא לא ידעה מהימנא, אע"כ דשמעינן מינה שבכל גווני לא מהימנא אם באו העדים קודם ההתרה, ולכן לא שייך למיתני בבא שלימה משום חדוש זה, רק אם עיקר הבבא הוצרך לאשמועינן מוסיף קצת בלשון אגב אורחא לכתוב רבותא זאת ג"כ, ובזה יישבתי נמי לעיל בריש פירקין לשיטת רש"י ועמש"ש:

בתוד"ה וכן כו' וי"ל דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר מסיח לפי תומו, ותמה ע"ז בחדושי רעק"א דא"כ דמוכח דעכ"פ תרומה דרבנן קיל משבויה, עדיין יקשה הא בשבויה קטן נאמן אף בלא מסיח לפי תומו, כדקתני לקמן (דכ"ז ע"ב) בברייתא, זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת ומוקי ליה שם בליכא מסל"ת, ואילו בתרומה דרבנן אין קטן נאמן באין מסל"ת, דהא תנן במתני' דכ"ח, ואלו נאמנין להעיד בגודלן כו' להאכיל תרומה, ומוקמי לה בתרומה דרבנן, הרי דנאמן רק להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו, אבל בעודו קטן אינו מעיד והניח זה בצע"ג, ולי תימה רבה על תמיהתו, הא באמת לרוב הפוסקים קטן אינו נאמן בשבויה בלא מסל"ת וכמ"ש הרמב"ם (פי"ח מא"ב) והטושו"ע (אה"ע סי' ז') והרא"ש הוכיח כן בתשובה מן הירושלמי, ומה דמשמע מברייתא דתינוק ותינוקת שכשרין בלא מסל"ת, הך ברייתא אידחי לה מכח מתני' וברייתא השניה שנקטו דאפילו בנה ובתה כשרים, ולפי"ז יקשה במעשה דרבי שהצריך מסל"ת בבנה, ובע"כ צ"ל משום דקטן הוי, ואחרי שלמתני' וברייתא בתרייתא מוכח דקטן אינו נאמן בלא מסל"ת, משו"ה פסקו הפוסקים כן, ועוד י"ל שאפילו לברייתא קמייתא בעינן מסל"ת בקטן, והברייתא לצדדין קתני, איש ואשה אביה ואמה עבד ושפחה בלי מסל"ת, תינוק ותינוקת במסל"ת וכמ"ש הב"ח באה"ע שם, ואף אם אמנם יש מן הפוסקים הסוברים דקטן נאמן בלא מסל"ת, עכ"פ אין מן התימה על התוס' אם סוברים כרוב הפוסקים הגדולים דבאמת קטן אינו נאמן בלא מסל"ת, ומפרשי לברייתא דתינוק כמו שמפרש לה הרמב"ם וסייעתו:

בתוד"ה אבל אינו נאמן להשיאו אשה, וקשה דלהכי ליכא למיחש כו' ע"ש, הנה ההפלאה כתב, דבמ"ש רש"י ז"ל כאן, להשיאו אשה, היינו מיוחסת, נתכוון לתרץ בזה קושית התוס', דודאי לויה וישראלית מותרת להנשא בסתם אעפ"י שאין מכירין, ורק כהנת מיוחסת לא התירו חכמים בסתם משום מעלה ע"ש, והנה אם כי קושית התוס' מהא דיבמות דזיל גלי, וכן מההיא דאתא לקמי' דר' יהודה כו' אפשר ליישב כן, אבל אכתי מה יענה לההיא דקדושין (דע"ו ע"א) דפריך התם ותבדוק איהי בדידיה ומשני לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין, ולפי פרש"י דהתם, הבדיקה דקאמר התם, היינו לענין חשש ממזרות, והא התם דבאשה מיוחסת מיירי ואפ"ה לא חיישינן לפסול דממזרות, ונ"ל דהא דאמרינן בכמה דוכתי דבפסול לא מספקינן, היינו דוקא במקום שהוא בעצמו טוען ודאי שישראל הוא, בזה לא ניחות לספיקא לחשוש שמא ישקר, אבל במקום שהוא עצמו טוען שאינו יודע מקור משפחתו, וכיון דנחתי' לספיקא מספקינן שמא פסול הוא עד שיבוא שום עד כשר להעיד עליו, ובזה אזדא כל הראיות של התוס', דבכל המקומות שהביאו התוס' מיירי כשהוא טוען שישראל הוא, ועמ"ש מזה לקמן דכ"ה ע"ב בארוכה בסתירת דברי רש"י מהכא שכתב אשה מיוחסת, דמשמע דמשום חשש נתין לא מספקינן ולהלן כתב חשש נתין ע"ש היטב:

בגמ' למימרא דר' יהודה חייש לגומלין כו' והא איפכא. וראיתי בחי' הרשב"ץ שהקשה דהא לעיל קאמר הש"ס מהו דתימא במקום דמכשרה נפשה לא מהימנא, וא"כ מאי פריך הכא, דילמא סובר ר' יהודה לאמת כן, דבמקום שאומר על עצמו גרע טפי ולא מהימן, לכן בברייתא כיון שאומר אני וחבירי כהן להכי לא מהימן כיון שרוצה להכשיר עצמו, אבל גבי שלי חדש, דאין מכשר עצמו מהימן ע"ש, ולפמ"ש בחדושינו לעיל אין מקום לקושיתו, דהא רש"י פי' לעיל דהיינו טעמא דמהו דתימא דלא מהימנא, דכיון דמכשרה נפשה משום דידה דקאמרה הכי, והסבר כוונתו דכיון ששניהם ישבו יחד בשביה, מסתמא דהמקרה שקרה לאחת תקרה גם לשניה, ולכן אם תאמר שחבירתה טמאה לא יאמינו שוב גם על עצמה, שהיא לא נטמאה, ואחרי שרצונה להכשיר את עצמה מוכרחת היא לומר שלא קרה שום מקרה רע בעודם בשביה, וכל זה לא שייך כ"א התם, אבל בכהן איזה הכרח יש לאחד מהם להעיד על חבירו, דאטו אם חבירו אינו כהן מוכרח גם הוא להיות כן, וכיון שאינו תלוי כלל אחד בחבירו, ודאי דמהימן לחבירו אפילו במקום שמעיד גם על נפשו ודו"ק:

ברש"י ד"ה אינו נאמן הואיל ועם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשר אעפ"י שמעיד על שלו שאינו מתוקן כו', וקשה טובא לפרש"י דטעם דאינו נאמן הוא משום דע"ה הוא וחשוד על המעשר, א"כ מאי פריך רבא דרבנן אדרבנן, הא הכא אפילו בלא טעם דגומלין אינו נאמן משום דחשוד הוא, ומנ"ל דרבנן ס"ל חששא דגומלין, ועיין בפנ"י מ"ש בזה, ובפשוטו י"ל דאי לאו חששא דגומלין לא היה חשוד כלל, דהא אפילו לר"מ דס"ל בבכורות (דל"ה ע"א) דחשוד על הדבר אינו מעיד בשל אחרים נמי, היינו משום דחשוד הוא אינו נאמן, דשמא לא איכפת ליה להכשיל לאחרים, אבל הכא שאמר ששלו אינו מתוקן, הרי חזינן שחושש הוא להכשיל לאחרים ורוצה למונעם מאיסורא, והו"א דנאמינו גם בשל אחרים, ורק משום חששא דגומלין אמרינן שמא איערומי קא מערים לומר הכי, אבל באמת חשוד הוא להכשיל לאחרים, וא"כ אכתי מוכח מהכא דרבנן ס"ל חששא דגומלין, דבלא חשש זה לא היה מועיל גם טעם דחשוד, כיון שבלא זה לא הוי חשוד כלל:

אלא דאכתי קשה על רש"י גופא למה לו להזכיר כלל טעם דחשוד כיון דאיכא הכא חשש דגומלין, א"כ אפילו כשאינו חשוד נמי אינו מהימן לרבנן, ולולא דמסתפינא הייתי אומר, דמ"ש רש"י טעם דחשוד לא קאי זה אמה שמעיד בשל חבירו, דעל של חבירו בלא"ה אינו נאמן מטעם חשש דגומלין, ואפילו אינו חשוד נמי, אלא דקאי לטעם דגם בשלו אינו נאמן, וס"ל לרש"י דאינו נאמן דקתני בברייתא, בתרווייהו אינו נאמן, דגם מה שמעיד על שלו שאינו מתוקן אינו נאמן להחזיקו בטבל ודאי וכדין חשוד על הדבר שאין מעיד אפילו במה שאין לו הנאה מזה, ואע"ג דהרמב"ם (בפי"ב ממעשרות הי"ז) פוסק להדיא שעם הארץ נאמן באומר על שלו שטבל ודאי הוא, היינו משום דאיהו סובר דחשוד יכול להעיד בשל חבירו כשאין לו הנאה מזה, ולכן כשאומר על שלו שאינו מתוקן, שאין לו הנאה מזה נמי מהימן, וכן מוכח להדיא מלשונו שם שתלי זה בזה, דז"ל חשוד להעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ואצ"ל ע"ה, לפיכך ע"ה שאומר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן כו' עכ"ל, ומלשונו משמע להדיא דמשו"ה נאמן בשלו כשאומר זה ודאי וטבל, היינו משום דס"ל דגם בשל אחרים נאמן כשאין לו הנאה, להכי בשלו נאמן נמי אם אומר זה ודאי שאין לו הנאה מזה, דכן משמע מלשון לפיכך שכתב שדין זה תלוי בזה, אבל לשיטת הראב"ד החולק עליו שם ופוסק כר"מ דחשוד לא מעידו אפילו בשל אחרים ממילא אפילו בשלו אם אומר זה ודאי נמי אין נאמן, ורש"י שסובר כהראב"ד יסבור שגם מה שאמר שלי אינו מתוקן נמי אינו נאמן, ולפי"ז האי אינו נאמן דקתני בברייתא תרתי הוא, אינו נאמן על אומרו שלי אינו מתוקן, ואינו נאמן על אומרו של חבירי מתוקן, וע"ז כתב רש"י תרי טעמי, על מה שאינו נאמן בשלו כתב משום דעם הארץ אינו נאמן על המעשרות, ופי' שמטעם זה אפילו כשבא לגרע את עצמו נמי אינו נאמן כדין חשוד שאינו נאמן אפילו במה שאין לו שום הנאה, ועל מה שאינו נאמן בשל חבירו כותב הטעם דגומלין, ושיעור דבריו כן הוא, דמ"ש דעם הארץ אינו נאמן זהו טעם אחד למה שאינו נאמן בשלו, ומן אעפ"י שמעיד כו' הוי טעם שני למה שאינו נאמן בשל חבירו, וכדמסיים בסוף דבריו אינו נאמן להחזיק של חבירו כו', והכא לא נזכר באמת כ"א טעם דגומלין לחוד, ואין צורך כלל לטעם דחשוד, דאפילו אין חשוד נמי אין נאמן בשל חבירו מטעם דגומלין, ורק ע"י טעם דגומלין ממילא הוי חדוש, דאמרינן שאיערומי קא מערים ואינו נאמן גם בשלו ודו"ק:

וג"ז אין להקשות דאכתי מנ"ל דטעם דרבנן הוא משום גומלין, שמא טעמם משום דאין עד אחד נאמן באיסורין, דכן איתא ביבמות ר"פ האשה רבה, דבטבל כיון דאתחזק איסורא אין עד אחד נאמן, וגם האשר"י פ' הניזקין גבי י"ד כללים בעד אחד נאמן באיסורין כתב כן ע"ש, די"ל דהיינו בודאי טבל, אבל הכא בברייתא דמיירי בדמאי ודמאי לא מיקרי אתחזק איסורא, כיון דנגד החזקה איכא רובא דרוב ע"ה מעשרין ורובא עדיף מחזקה, וכ"כ הפנ"י דדמאי לא הוי אתחזק איסורא, וגם רעק"א בתשובה כ"כ הובא בתפארת ישראל בחדושיו למתני' דדמאי ריש פ"ד ע"ש, והנה המחנה אפרים הלכות עדות סי' י"ב כתב לתרץ קושית הב"י (יו"ד סי' קי"ט) שהקשה על הרמב"ם דס"ל דחשוד נאמן להעיד בשל אחרים ממשנה דרפ"ד דדמאי, לא מצאו לבעה"ב ואמר לו אחד שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הן אוכל על פיו בשבת חשכה מוצ"ש אינו אוכל כו', ולשיטת הרמב"ם מ"ט לא יאכל מוצ"ש, הא בשל אחרים גם חשוד נאמן, וכתב המחנ"א דבכה"ג אפילו עד כשר אינו נאמן כיון דטבל הוי אתחזק איסורא כדאיתא ביבמות ע"ש, ובמחכ"ת הא ההיא דיבמות בע"כ מיירי בטבל ודאי ולא בדמאי, דאל"ה מאי פריך הכא מרבנן דדמאי, שמא הוי טעמם משום דאין עד אחד נאמן, אע"כ דדמאי לא מיקרי אתחזק ועד אחד נאמן, וזהו ראיה ברורה לענ"ד:

בגמ' בשכלי אומנתו בידו, ולפרש"י מיירי מתני דדמאי בכלי אומנתו בידו, ולהכי חיישינן לגומלין, אבל בלא האי טעמא לא חיישי רבנן לגומלין, ולשיטת ר"ח שבתוס', ברייתא דכהן מיירי בכלי אומנתו ולהכי מהימן, אבל בלא זה חיישי רבנן לגומלין, וקשה איך אפשר לומר דרבנן חיישי לגומלין, הא במשנה שבסוגיין מפורש שבזמן שמעידין זא"ז הרי אלו נאמנין, הרי להדיא שאפילו היכא דאיכא חששא דגומלין מהימן לרבנן ודוחק לאוקמי שגם מתני' מיירי בכלי אומנתו בידו, ונ"ל דהנה הפנ"י הקשה עוד, מאי הוצרך כלל להביא ברייתא דכהן, למה לא פריך ממתני' דידן אמתני' דדמאי, דבמתני' ס"ל לרבנן דנאמנים, ור"י סובר דאין נאמנין, הרי דרבנן לא חיישי לגומלין ור' יהודה חייש, ובמתני' דדמאי איתא להיפך, והן אמנם קושיא זאת יש ליישב בפשוטו, דבמתני' דידן אין מבואר כ"א דטעמא דרבנן דלא חיישי לגומלין, אבל טעם דר' יהודה דאינו נאמן אינו משום חששא דגומלין, כ"א מחמת דס"ל דעד אחד אינו נאמן ליוחסין, ובהדיא קתני ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה עפ"י עד אחד, משמע דהחסרון לא הוי רק מטעם עד אחד, ואפילו במקום דלא שייך חששא דגומלין נמי אין נאמן וכפרש"י במתני', ולפי"ז לא קשה ממתני' דדמאי כ"א מרבנן ארבנן, אבל דר' יהודה אדר' יהודה לא קשה כלל, כיון דטעמא דר' יהודה לאו משום גומלין הוא, ורק משום דעד אחד לא מהני לכהונה, אבל במקום דמהני עד אחד, י"ל דאפילו היכא דאיכא חששא דגומלין נמי מהני דלא חייש ר' יהודה לגומלין, משו"ה הביא הברייתא, דהתם בע"כ הטעם דאינו נאמן, לא הוי כ"א משום חשש גומלין ולא מחמת עד אחד, חדא דהא לא הזכיר ר' יהודה בדבריו מלת "עד אחד" כמו שזכר במשנה, ועוד דהא התם לענין אכילת תרומה מיירי, שלענין זה מהני עד אחד ואפ"ה קאמר דלא מהימן, ובע"כ דמשום גומלין הוא ושפיר מקשה ממתני' דדמאי על שניהם:

ואמנם עוד י"ל עפ"י סברא, דבמתני' דידן קתני שמעידין זה על זה, היינו שבמעמד אחד באו שניהם לבי"ד והעידו כל אחד על חבירו, משא"כ בברייתא דכהן, קתני, אני כהן וחבירי כהן, ולא הזכיר שגם השני העיד עליו, ולזה לעת עתה לא ניכר עוד הגומלין, דהא השני לא העיד עליו, אלא שאנן חיישינן שעשו קנוניא ביניהם, שאח"כ יעיד השני עליו בבי"ד זה או בבי"ד אחר, וכן במתני' דדמאי מיירי נמי בכה"ג, שאנחנו לא ראינו בעינינו את הגומלין, אלא שחוששין אנו שמא יבואו לגמול אח"כ בבי"ד אחר, ומצד הסברא היה נראה שאפילו רבנן דס"ל במתני' דדמאי דלא חיישינן לגומלין, היינו דוקא בכה"ג שבאו להעיד בבי"ד אחד זה על זה, שבזה אפשר לומר דאי לקנוניא הם מתכוונים, לא היו עושים כזה בבי"ד אחד ובמעמד אחד שיהא נראית הקנוניא לכל, אלא היו מסתירים זאת שלא יחשדום בקנוניא, ומדלא עשאו כן ובאו כאחת להעיד זה על זה, מכלל שיודעין בנפשם שלא קנוניא עושים בזה ועדות אמת מעידין, וה"ט דרבנן דלא חיישי לגומלין, משום דס"ל דלא חציף איניש לעשות קנוניא באופן שתהא גלויה לכל, ולפי"ז לא היה יכול להקשות ע"ז ממתני' דדמאי, דחיישי רבנן התם לגומלין, דהא י"ל דהתם שאני, שכיון שלא העידו כאחת זה על זה, ורק אחד הוא שהעיד וחבירו לא הגיד כלל, בכה"ג חיישי רבנן שפיר לקנוניא, שזה יאמר במקום זה וחבירו יעיד עליו במקום אחר, אבל אברייתא דכהן מקשה שפיר, דהתם נמי מיירי שרק אחד הוא המעיד ואפ"ה לא חיישי רבנן לקנוניא, ולפי"ז אפילו על רבנן לא הוי מצי לאקשויי ממתני' דידן אדמאי בלא הברייתא, דבמתני' היינו טעמא דמהימן משום דכיון שמעידין זע"ז במעמד אחד, ודאי שלאו לקנוניא מכוונים, ודין דמתני' מיירי אפילו באין כלי אומנתו בידו שמהימן נמי לרבנן, ומיושב שפיר קושיתנו:

ובזה יישבתי לנכון דעת הרמב"ם (פ"כ מהא"ב) שפוסק כרבנן דמתני' דמהימן, ולא הזכיר התנאי שיהא כלי אומנתו בידו, והקשה עליו בכ"מ שזהו נגד סוגית הש"ס דכאן דמוקי דוקא בכלי אומנתו לפר"ח, ואי נימא דס"ל כפרש"י דמתני' דדמאי מיירי בכלי אומנתו, הא בפי"ב מהלכות מעשרות פוסק כהך מתני' דדמאי ג"כ בלא תנאי דכלי אומנתו בידו, וממ"נ קשה עליו עיין בתוי"ט כאן ובפנ"י מ"ש בזה, ולמ"ש א"ש דודאי הרמב"ם יפרש כפי' ר"ח דברייתא דכהן מיירי בכלי אומנתו בידו וכמ"ש בכ"מ שם, ואפ"ה לא הזכיר תנאי זה, היינו משום דס"ל דהא דבעינן תנאי זה הוי דוקא בגוונא דמיירי בברייתא כשלא העידו שניהם כאחד. ושע"ז היה קשה מדמאי והוכרח לאוקמי בשכלי אומנתו בידו, אבל בגוונא דמתני' דידן ששניהם העידו בבת אחת זה על זה, פשיטא שאפילו באין כלי אומנתו בידו נמי מהימן, כיון דע"ז אין קושיא מדמאי וא"כ מאיזה הכרח נאמר דוקא כשכלי אומנתו בידו, והרמב"ם כשפוסק הדין בהלכות א"ב, לא הזכיר דין דברייתא כ"א דינא דמתני', דז"ל שם שני אנשים שבאו ממדה"י זה אומר אני וחבירי כהן וזה אומר אני וחבירי כהן מהימני, וכיון ששניהם העידו כאחד ובכה"ג לא חיישינן לגומלין אפילו באין כלי אומנתו בידו, להכי לא הזכיר הרמב"ם תנאי זה:

אלא שזה יש לדקדק למה לא הזכיר הרמב"ם גם גוונא דברייתא באם אחד אומר רק על חבירו דלא מהימן כ"א בכלי אומנתו, ובלא זה לא מהימן, ואפשר דזה דלא מהימן בלא כלי אומנתו, לא איצטריך לאשמועינן דסמיך על מה שפסק בדמאי דלא מהימן והא דמהימן כשכלי אומנתו, י"ל דס"ל שאפילו בכה"ג לא מהימנא, דאע"ג דרבנן סברי דבכה"ג מהימן, אבל הרמב"ם לשיטתו בע"כ שאינו פוסק כרבנן דברייתא זאת, דלפי מה דמוקמינן בסוף שפלוגתתם הוא במעלה מתרומה ליוחסין, ורבנן ס"ל דלא מעלינן, והרמב"ם (בפ"כ מהא"ב) פוסק דמעלינן מתרומה ליוחסין, וכיון שהוא אינו פוסק בעיקר הדין כרבנן, אפשר שגם בסברא הזאת לא יסבור כוותייהו, ועוד דהא ידוע שהרמב"ם דרכו להביא רק זה הדין השנוי להדיא בברייתא, וכיון שבהך דינא דברייתא בעצם הדין אינו פוסק כוותיה, דהא הוא פוסק כר"י בדין דמעלינן מתרומה ליוחסין, אע"ג שהיה יכול להוציא ממנו סברא גם לדין דגומלין, דבכה"ג דכלי אומנתו מהימן אפילו בכה"ג, לא הזכיר זה כיון שאין זה דין האמור בברייתא:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה