בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף כג:
במתני' ובזמן שמעידות זו את זו, פר ש"י שכל אחת אומרת חברתי טהורה, ע"כ. ולא הזכיר שהעידה גם על עצמה לומר אני וחברתי טהורה, כמו שפירש במתני' דבסמוך גבי כהן, דבזמן שמעידין זה את זה, היינו שכל אחד אומר אני וחבירי כהן, עיין בתוי"ט והפלאה שנתקשו בזה הרבה, וגם מ"ש הרש"ש דהיכא מהימן עד אחד, היינו בשיודע בעצמו שהוא כהן, אבל אם הוא בעצמו אינו יודע לא מהימן, לא נהירא, דכיון שעד אחד מהימן מה לי אם הוא בעצמו יודע או אינו יודע, הא לא הו"ל למידע, דבשלמא בדבר שהיה מוכרח לידע, היה סברא לומר כן, אבל הכא י"ל דנשבה תיכף משנולד ולא הו"ל לידע, ולמה לא מהימן עד אחד, ולכן נ"ל עפמ"ש רש"י לקמן דכ"ה ע"ב, דהא דאינו נאמן להשיאו אשה, משום דמספקינן לי' בנתין וממזר, וכיון שהחשש הוא שמא נתין וממזר, אין זה נוגע לענין יוחסין בלבד, כ"א גם לענין עדות, דמפסולי עדות הם ואינם ראוים להעיד, ואיך יכול להעיד על חבירו שכהן הוא, ואע"ג שהתוס' כתבו לקמן דלא מספקינן בנתין וממזר, היינו דוקא במקום שהוא עכ"פ טוען שברי לו שכשר הוא, ורק שאנחנו אין מכירים אותו, בזה אמרינן דמסתמא כשר הוא, אבל באם הוא עצמו אינו יודע, ודאי שמספקינן שמא נתין או ממזר הוא, וכמו שהוכחתי לקמן ברש"י שם, ולהכי בעינן שזה יאמר שכהן הוא, וכיון שכל אחד יאמר בעצמו שכהן הוא, א"כ לענין עדות מהימן בעצמו ע"ז, דהא ישראל בחזקת כשרות הוא, היכא שטוען ברי לו, ורק לענין יוחסין לא מהימן, אבל לענין עדות מהימן הוא, ושפיר יכול להעיד על חבירו, ולזה כתב רש"י שכל אחד אומר אני וחבירי כהן, דמוכרח להעיד גם על עצמו, דאם הוא אינו יודע אינו כשר להעיד גם על חבירו:
ועוי"ל בפשוטו, דבשבויה היכא שמעידה גם על עצמה, אז תקלקל העדות לגבי השניה, כי מחמת שהיו יחד בשביה אמרינן דאם אחת נבעלה, מסתמא שגם השניה נבעלה, דמהיכא תיתי יבעלו השבאים דוקא לזו ויניחו האחרת, ולכן בשביל שרוצית לטהר עצמה, מוכרחת לומר שגם חבירתה טהורה, והראיה ע"ז דמצד הסברא יש לומר בשבויה, דהיכא שמעידה. על עצמה גרע טפי, מהא דאיתא בברייתא בגמ' בבבא דאני וחבירתי טהורה, ופריך הש"ס הא תו ל"ל ומשני מהו דתימא כי מהימנא במקום דפסלה נפשה, אבל במקום דמכשרא נפשה אימא לא מהימנא קמ"ל, הרי להדיא דכל זמן שלא קאמר התנא בפירוש דין זה, מצד הסברא הו"א דבמקום דמכשרה נפשה לא מהימנא, ולפי"ז במתני' דסתם קתני ובזמן שמעידות זו את זו, ולא קתני בבא יתירא דמעידות גם על עצמה, כמו דנקיט בברייתא, ודאי דמתני' מיירי במקום שלא מכשרה נפשה, ואף שבע"כ גם בפוסלת נפשה לא מצי מיירי, דהא אי הוה אמרה טמאה אני לא היה מועיל מה שחבירתה אומרת שטהורה היא, כיון דשוויתה אנפשה חתיכה דאיסורה, מ"מ י"ל שגם לא מכשרה נפשה ג"כ, ואע"ג שגם עליה יש עדים שנשבית א"כ בע"כ שתטעון איזה טענה, י"ל דמיירי שעל כל אחת מן הנשים יש עדות מיוחדת, ובתחלה באו עדי שביה על אחת, והשניה לא באה רק בתור עד, ולא הגידה כלל שגם היא היתה שבויה, רק העידה על חבירתה שמאיזה סבה נודע לה בבירור שחבירתה לא נבעלה, ולא מפני שהיתה עמה יחד בשביה, או אפילו אומרת שהיתה יושבת עמה לשומרה, ובכ"ז היא אינה נאסרת עי"ז שנתיחדה עם העכו"ם, דדוקא שבויה אסורה, אבל בנתיחדה בלא שביה אין אוסרין, וכיון שעל עצמה לא הגידה כלל רק על חבירתה להכי מהימנא, ואח"כ באו עדים אחרים והעידו שגם היא שבויה, ובאה חבירתה להעיד עליה, ואף שנראות כגומלות מ"מ מהימנת, אבל אם היתה מעידה גם על עצמה בשעה שהעידה על חבירתה לא היתה נאמנת, דבמקום שמכשרה נפשה לא מהימנא, ולכך הוכרח רש"י לפרש גבי שבויה שכל אחת העידה רק חבירתי טהורה, אבל על עצמה לא העידה, והיינו שלא היה לה צורך להעיד על עצמה כיון שלא ידעו כלל שהיתה שבויה, אלא דכל זה לא שייך כ"א בשבויה, כיון ששניהם היו בשביה אחת, אין סברא לומר שרק אחת מהם נבעלה, ולכך אמרינן שפיר דבמקום שמכשרה נפשה לא מהימנא על חבירתה, משום שאין זה עדות, דמפני שרצונה לטהר עצמה מוכרחת היא להעיד גם על חבירתה, דאם תאמר שחבירתה טמאה לא יאמינו גם עליה, וכ"כ רש"י בסמוך בד"ה במקום דמכשרה נפשה לא מהימנא, דמשום דידה הוא דקאמרה הכי ע"ש, וההסבר הוא כנ"ל, דכיון ששניהם בשביה אחת, אמרינן דהמקרה אשר קרה לאחת קרה גם להשניה, לכן אם אומרת חבירתי טהורה, משום דידה הוא דאמרה הכי ולכך לא מהימנא, אבל גבי כהן לא שייך סברא זאת, דמשו"ה אומר שחבירו כהן משום דרוצה להעיד גם על עצמו, דמה שייכות מזה על זה. דאטו אם השני אינו כהן לא יוכל להיות שזה כהן, וכיון שאינו תלוי זה בזה, להכי ודאי שאפילו במקום דאומר גם על עצמו מהימן נמי אחבירו, ולכך כתב רש"י התם שכל אחד אומר אני וחבירי כהן לרבותא שבכאן אפילו בכה"ג שאומר גם על עצמו נמי מהימן ודו"ק:
בגמ' הא תו ל"ל היינו רישא, ופרש"י דחתיכה דאיסורא ידעינן מרישא דרישא, שריותא דחבירתה אפומה דעד מסיפא דרישא כו', וקשה למה לא מקשה הא תו ל"ל כ"א על המציעתא, הא גם הסיפא דרישא מיותר, דמרישא דרישא ידעינן חתיכה דאיסורא וחבירתה משתרא אפומא דידה, אע"ג דעד כשר מכחישה, כ"ש דכשרה אפומא דעד היכא דאשה מכחישתה וכמ"ש התוס' ד"ה הא תו דכ"ש הוא, אכן באמת לק"מ, דהא דברישא דרישא מישתרי גם אפומא דידה, היינו משום דהיא באה ברישא, וכיון דהיא באה בראשונה והתרנוה אפומא דידה כדין כ"מ שהאמינו לאחד שהרי הוא כשנים פשיטא דתו לא מהימן שום אדם להכחישה, אבל בסיפא דרישא דמיירי שהאשה באה מעיקרא ואמרה שחבירתה טהורה ואח"כ בא העד להתירה, וכיון שבא העד לאחר אמירת האשה, א"כ כשבא העד כבר מוכחש הוא ע"י האשה שבאה מקודם, ועד בהכחשה לאו כלום הוא, ואפילו אי נימא דעד פסול לא יכול להכחיש, מ"מ לענין זה עכ"פ הוה אמינא שיועיל לבטל העדות של העד, לענין שלא יהא נחשב תו עדותו כשנים, כיון שהוא לא היה הראשון, ומקודם היה הגדה, דהא דהאמינוהו כשנים, היינו דוקא היכא שהוא בא קודם, אבל הכא כיון שהאשה באה מקודם, א"כ לא יהיה נאמנות העד שבא אחריה יותר מעד אחד דעלמא, להכי הוכרח למיתני הסיפא דרישא לאשמועינן שאפילו בכה"ג דהעד בא אחריו נמי משתרי אפומא דידיה, שזה לא הוי ידעינן מרישא דרישא ועיין מזה בר"ן:
ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' בד"ה הא תו, דמאי לא פריך לישמעינן מרישא דרישא, כיון שמשתרי אפומא דידה כ"ש אפומא דעד, דלמ"ש אין זה כ"ש, דאפומא דידה, היינו היכא שהיא באה מעיקרא, אבל היכא דהעד בא לבסוף הו"א דלא וכנ"ל, אלא שאפשר לומר דהתוס' סברי כשיטת הירושלמי המובא בשמ"ק, דס"ל דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפילו במקום שהוא מוכחש מפסול כגון אשה ושפחה, ולפי"ז לא נוכל לומר שפי' הש"ס דהכא מיירי שהאשה באה מקודם ואח"כ העד, דבכה"ג איה"נ דלא מישתרי אפומא דעד כיון שמוכחש הוא מעד פסול, ובע"כ דהעד בא מקודם ואמר טהורה ואח"כ באה האשה, אע"ג דלישנא דש"ס לא משמע הכי, מ"מ בע"כ לפרש שהלשון לאו דוקא הוא, וכיון שכן שפיר הקשו, דהא ידעינן זה מכ"ש דרישא דרישא, אלא דלפי שיטתם יוקשה עדיין סיפא דרישא למה לי, ואמאי לא פריך הש"ס סיפא דרישא למה לי כדפריך על המציעתא, שוב ראיתי בפנ"י שרצה ליישב קושית התוס' כמ"ש, אלא שכתב דיקשה דמאי פריך הש"ס הא תו למה לי, לישני דאשמועינן שאע"ג דהעד בא אח"כ משתריא אפומא דעד, דעד פסול בהכחשה לאו כלום הוא, ולא אבין את דבריו, דהא על סיפא דרישא לא פריך כ"א על המציעתא וכבר ידעינן זה מסיפא דרישא דמשתרי אפומא דעד אפילו בכה"ג כמ"ש רש"י ושפיר פריך הא תו ל"ל:
ברש"י ד"ה חבירתה משתריא, דבשבויה האמינו חכמים להקל כו' וכ"מ שנאמן בו עד אחד הרי הוא כשנים כו', ומשמע מפירושו דאע"ג דלא נשאת וגם לא התירוה להנשא, ובתורי"ד דחה דבריו מסוגיא דיבמות, דכי מהימנינן לעד אחר דאמר מת ולא מצי אידך למכחשי' ה"מ כשבאו בזה אחר זה וכבר התירוה עפ"י אותו העד אבל היכא דלא התירוהו עוד לא מהימנינן ליה ע"ש, ובר"ן תי' דבשבויה הקילו אפילו בבת אחת, ועוד י"ל עפמ"ש התוס' לעיל (דכ"ב ע"ב) דבדבר שהוא נאמן מה"ת, אז מהימן בבת אחת נמי כשנים, ורק במת בעלי דלא מהימן אלא מדרבנן, לא הוי כב' אלא בבאו בזה אחר זה, וא"כ ממילא בשבויה דעדיף יותר, דמדאורייתא ל"צ לנאמנותו, אלא מדרבנן אסרוה לשבויה, וכיון דהם האמינוהו לעד אחד בודאי כחו יפה כמו בהימנותי' במילי דאורייתא, משו"ה אף בבאו בבת אחת הוי כשנים וכמו שכתב בחי' רעק"א סברא זאת ע"ש:
בגמ' מהו דתימא תרווייהו טהורות נינהו והאי דקאמרה הכי תמות נפשי עם פלשתים ופרש"י ומשום נאמנות על עצמה תנא לה, ופליאה נשגבה בעיני היכי סלקא דעתא למישרייה כיון דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, והנה במס' יבמות (דף קי"ח) איתא נמי כה"ג סד"א הא דאמרה לא מת לקלקולה לצרה מכוונת, ובתוד"ה סד"א הקשו שם, דאיך ס"ד כן, הא שוויתה חתיכה דאיסורא, ותי' דמיירי היכא דמודה ונותנת אמתלא לדבריה ומשו"ה הוה אמינא דנאמנת ע"ש. והן אמנם תי' הזה שייך לומר גם כאן דמיירי בנותנת אמתלא לדבריה, אלא דאכתי אין נוח לי, למה לא מקשו התוס' ומתרצי תירוצה הכא כמו דמקשו ומפרקי התם, ונ"ל עפמ"ש המ"ל (פ"ט מאישות) שנסתפק בכל מילתא דאמרינן שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, היכא דאיכא עדים המכחישין אותו מהו, מי אמרינן כיון דלדידיה שויא חד"א הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, או דילמא כיון דאיכא עדים המכחישין אותו אף לדידיה שריא, והנה הכא דיש עד אחד המכחיש אותה ואומר טהורה היא, והרי הוא נאמן כשנים בשבויה, לזה הוי סד"א דגם היא בעצמה משתריא כיון דאיכא עדים המכחישים אותה וכספיקו של המ"ל, וקמ"ל דנאמנת לשויא אנפשה חתיכה דאיסורא אפילו במקום עדים, וזה נכון בעזה"י:
אלא דקשיא לי טובא על המ"ל, דפשיט ספיקו מהך דתשובת הרשב"א גבי טבח שאמר לא שחטתי אותה ועדים מעידין אותו ששחטו, דלדידי' מיהא אסורה מטעם חתיכה דאיסורא, למה הוצרך לבקש עצות מרחוק, ולא פשיט מסוגיא מפורשת שבכאן, דעד המפיך אותה ואומר טהורה הרי הוא מהימן כשנים, ובכ"ז אמרינן דאיהי מהימנא על עצמה לשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, הרי להדיא דאמרינן חד"א אפילו במקום עדים: