אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף כג.

דף כב:

בתוד"ה מ"ש רישא הקשו דהא שנא ושנא הוא דברישא מוקמינן בחזקת פנויה וסיפא בחזקת אשת איש, לכאורה תי' זה תמוה, דהיאך נימא דמוקמינן בחזקת אשת איש, הא רבנן ס"ל לעיל דגם בנתגרשה לא תצא משום דחזקה דדייקא ומינסבא מרעי לחזקת אשת איש, ובנתקדשה נמי לא צריכין לדידהו בחזקת פנויה, דאפילו בלא חזקה דכשרות נמי לא תצא כיון דחזקת איסור נמי ליכא, ובע"כ צ"ל בכוונת התוס' דבשלמא לעיל במימרא דר' יוחנן שאמורא הוא ובודאי לא שביק רבנן ועביד כר' יוסי בן מנחם, אבל הכא דברייתא הוא מאי מקשה, דהא י"ל דתנא דברייתא הוא ר' יוסי בן מנחם, ובנתגרשה דתצא, משום דלדידי' איכא חזקת אשת איש, ובפנויה דלא תצא דאיכא חזקת פנויה, דבשלמא לעיל בשנים אומרים מת דס"ל תצא היינו משום דלדידי' גם במת איכא חזקת אשת איש, דלא ס"ל דייקא אפילו במת, אבל הכא דאיכא חזקת פנויה ועכ"פ חזקת אשת איש ודאי ליכא, להכי מספיקא לא תצא, אלא דלפי"ז יקשה מאי מתרצי התוס' דמדרבנן ליכא לחזקת פנויה, סוף סוף מאי הוי, נהי דחזקת פנויה לא הוי, מ"מ חזקת אשת איש ודאי דליכא, וכל היכא דליכא שום חזקה פשיטא דלא תצא מספיקא, וי"ל דהתם מיירי בנשאת לאחד מעדיה, ואומרת ברי, להכי הוצרך דוקא לטעם דחזקת אשת איש שעי"ז הוה ודאי אשת איש ולהכי תצא, אבל אי לא הוי חזקת אשת איש, ולא הוי אלא ספיקא דתרי ותרי ומספיקא לא הוי אמרינן תצא, אבל הכא י"ל דמיירי בנישאת לאחר, וא"כ אפילו מספיקא תצא, כיון דהבא עליה באשם תלוי קיימא ולא יוכל לדור עמה, ולכן בשלמא אם היתה חזקת פנויה דאז היתה ודאי כשירה, אבל כיון דחזקת פנויה ליתא נהי דחזקת אשת איש נמי ליתא והוי תרי ותרי, ומספיקא לא יוכל לבוא עליה ולהכי תצא ודו"ק:

בגמ' טעמא דלא אתו עדים כו' והאמר אבוה דשמואל כיון שהתירוה לינשא אעפ"י שלא נשאת, וקשה לי לפמ"ש הגליון תוס' כאן דהקול שיש עדים במדינת הים, יצא קודם ההיתר, א"כ מאי פריך מאבוה דשמואל הא הוא לא אמר דבהתירוה להנשא סגי כ"א כשלא יצא שום ערעור קודם ההיתר, אבל מנ"ל להתיר גם כשיצא הקול ערעור קודם ההיתר, וי"ל דמסתבר להש"ס דאבוה דשמואל מכשיר אפילו בכה"ג שיצא הקול קודם ההיתר, והוא דהא מה דאבוה דשמואל משבש למתני' דקתני ואם משנשאת באו עדים, ומפרש לה דלא נישאת ממש אלא משהתירוה להנשא, היינו משום דבנשאת ממש מילתא דפשיטא הוא דלא תצא, ואי איתא דכל היכא דאיכא קול ערעור קודם ההיתר לא מהני בהתירוה להנשא, למה לו לשבש המתני', לוקי בנשאת ממש ויצא קול קודם ההיתר, דבהתירוה להנשא לא מהני זה, אבל בנשאת אשמועינן מתני' דבדיעבד לא תצא אפילו בכה"ג, אלא ודאי מדלא אוקמא בהכי ונוח לו לשבש המתני', מכלל דאפילו בכה"ג שיצא הקול קודם מתירין אותה להנשא לכתחילה אם אך התירוה פעם אחת, וניחא נמי בזה מה שהקשו המפרשים, דפריך מאבוה דשמואל, ולמה לא פריך מברייתא גופא דמפורש שם דבהתירוה להנשא ואח"כ באו עדים מותרת להנשא, ולפמ"ש ניחא דמברייתא לא מוכח בכה"ג שיצא הקול קודם ההיתר, ומאבוה דשמואל מוכח שאפילו בכה"ג נמי מתירין להנשא, והיינו מדמשבש המתני' וכנ"ל:

ודע דהרמב"ם (פי"ח מאיסורי ביאה) והטור ושו"ע (אה"ע סי' ז') כתבו שאפילו יצא קול שיש עדי טומאה מתירין אותה עד שיבואו שבשבויה הקילו, והב"ש ס"ק י"ג נתקשה בזה דמנ"ל להתיר אותה כשיש קול, ומסיים דצ"ע ליישב הסוגיא לפירוש הרמב"ם, ובבה"ט כתב שלא ידע כוונת הב"ש, ופשוט הוא שכוונת הב"ש כן, דקשיא ליה פרכת הש"ס דפריך מדאבוה דשמואל מכלל דהקול יצא לאחר ההיתר, דאי קודם ההיתר מאי פריך מאבוה דשמואל, הא התם לא יצא שום ערעור קודם, ומשו"ה התיר אבוה דשמואל ע"ש, וכ"נ מפי' ההפלאה בכוונת הב"ש, ע"ש שטרחו הרבה ליישב שיטת הרמב"ם, ולמ"ש לק"מ קושית הב"ש, דהש"ס הוכיח דגם אבוה דשמואל התיר אפילו בכה"ג שיצא הקול קודם ההיתר, ולבד שלא יקשה על הרמב"ם אדרבה עיקר דינו הוכיח מסוגיא דילן, דבע"כ הסוגיא מתפרשת כשהקול יצא קודם ההיתר דוקא ולא אחר ההיתר, דהא כבר זכרתי שיש לדקדק למה פריך מאבוה דשמואל ולא פריך יותר מברייתא מפורשת, וכתבתי משום דמאבוה דשמואל מוכח שאפילו יצא הקול קודם ההיתר נמי מותר, ואי נימא דמיירי הכא כשהקול יצא אחר ההיתר אכתי יוחזר הקושיא למה לא פריך מברייתא, דבקול שיצא לאחר ההיתר, יש להוכיח גם מברייתא, אע"כ דהכא מיירי ביצא הקול קודם ההיתר, ולזה מברייתא לא הוי מצי להקשות והוכרח לפרוך מאבוה דשמואל, ולפי"ז הרי מפורש בסוגיין כהרמב"ם שאפילו ביצא הקול קודם ההיתר נמי, דאי לא"ה למה לא פריך מברייתא, וזהו מקור מפורש לשי' הרמב"ם וגם התו"י מפרש כרמב"ם וז"ב:

ומ"ש הב"ש שם דהתו' לא ס"ל כהרמב"ם, כונתו לקושית הרשב"א בתוד"ה והא איכא, דמה צ"ל דאיכא עדים במדה"י ולא קאמר הא איכא שבויינהו, ואי נימא דהכא מיירי ביצא הקול קודם ההיתר, לא סגי בשבאים, דהא הם באו אחר שהתירו, וכמ"ש באמת תו"י ליישב קושיתו בזה, ומדהקשה כן מכלל דמפרש דגם הכא מיירי ביצא הקול לאחר ההיתר ודלא כהרמב"ם אכן כבר הוכחתי דהמחוור בסוגיין כשיטת הרמב"ם, דלשיטת התוס' יקשה למה לא פריך מברייתא:

ואין להקשות לשיטת הרמב"ם שהקול יצא קודם ההיתר, א"כ מה הועילו דאוקמינהו לשבויינהו אבראי, הא אכתי אין להם מיגו לומר לא נשביתי כלל, כיון שכבר יצא הקול שנשבו, ומיגו במקום קול לא אמרינן כמבואר במס' (ב"ב דל"ב) ובכללי המיגו, דלמסקנא דעדי טומאה הוא ודאי דלא קשה כלל, כיון דגם עתה כשטוענות טהורה אני, נמי מכחישות המיגו, ושפיר יש לה מיגו דבעי אמרה לא נשביתי כלל, אלא אפילו להס"ד דעדי שבויה, והקול יצא רק שנשבית, בכ"ז י"ל שהמה לא ידעו כלל שיצא הקול אודותם, ובפשיטות י"ל דגבי שבויה הקילו לומר מיגו אפילו במקום קול, וראיה ע"ז דהא טעמא דמיגו במקום קול לא אמרינן הוא משום דהוי מיגו דהעזה כמ"ש התוס' (ב"ב דל"ג) ד"ה לקוחה דאין לו העזה להכחיש את הקול, ובשבויה הא חזינן להדיא שאפילו מיגו דהעזה אמרינן, דהא כל הפוסקים כתבו בפשיטות דאע"ג דאיכא עד כשר שנשבית אפ"ה מהימנת לומר נשביתי וטהורה אני, אע"ג דכמה מרבוותא סברי דטעמא דמיגו במקום עד אחד לא אמרינן הוי נמי משום מיגו דהעזה, ועיין מ"ש הפנ"י במתני' דשתי נשים שנשבו:

בתוד"ה והא איכא, הקשה הרשב"א כו' מה צ"ל הא איכא עדים במדה"י הול"ל הא איכא שבויינהו, נסתפקתי מכבר היכא שיש עדים שנשבית ולא ידעי אם שהתה בין הגוים כדי טומאה, וכגון שראו אותה שבויה בידיהם ולא ראו מתי נשבית, אם נאמנת לומר זה עתה נשביתי ולא שהיתי עוד כדי טומאה, דהא עיקר הטעם שאינה נאמנת לומר טהורה אני משום דרוב עכו"ם פרוצים בעריות הם וכאילו ודאי נבעלה חשבינן לה כמבואר בסוגיא לעיל (די"ג ע"ב) וברש"י שם, ולפי טעם זה אם אומרת שטהורה היא מחמת שלא שהתה עוד כדי טומאה, צריכה להיות נאמנת, או דילמא כיון דסוף סוף יש עדים שנשבית, וליכא גבה מיגו דבעי אמרה לא נשביתי לא מהימנא, והנה מסתימת לשון המשנה דאם יש עדים שנשבית אינה נאמנת, ולא הזכירה לחלק שהעדים צריכין להגיד מתי נשבית, מכלל דאין חלוק, ואם אך יש עדים שנשבית אע"ג דלא ידעו מתי, שוב אינה נאמנת כיון דליכא גבה טעם דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן משמע נמי מסתימת כל הפוסקים שכתבו דין זה בסתמא, ונ"ל להביא ראיה ע"ז מבנתי' דמר שמואל דאוקמינהו לשבויינהו אבראי, והנה זה פשיטא דהשבוים אע"ג שהיו אומרים ששבום זה זמן רב לא היו נאמנים, דבתור עדים אין להם שום נאמנות כיון דנכרים הם, ולא הועילו בכניסתם כ"א מה שהיינו יודעים ששבויות הם, דע"ז אין אנו צריכין לעדותם, כי אנן סהדי ששבויות הנה אחרי שהמה מסורות בידי השבאים, ואין עדות גדולה מזו, אבל על הזמן מתי נשבו, לא היינו יודעים גם אם נכנסו השבאים, ואי אמרת דבכה"ג נאמנת האשה לומר נשביתי זה מקרוב ולא שהיתי עוד כדי טומאה, למה להם לאוקמינהו לשבויינהו אבראי, הא היו יכולים ליקח גם השבאים עמהם ואפ"ה היו נאמנות לומר טהורה אני במיגו דאמרה נשביתי ולא שהיתי כדי טומאה, אע"כ דאם אך ראינו ששבויה היא אינה נאמנת לומר לא שהיתי כדי טומאה, שוב ראיתי דאפשר לדחות ראיה זאת, כי יש לומר דבנתי' דמר שמואל טעו בזה וסברו דלא מהימני אם יכנסו השבאים, כמו שבכל מקום אינן נאמנות כשידענו שנשבית, ואע"ג דר' חנינא קילסם דבנין דמוריין אינון מכלל דשפיר עבדי, היינו משום זה דאוקמינהו לשבויינהו אבראי, כי היכי דתיהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, בשביל זה קילסם דבנן דמוריין אינון, דלאו כל הנשים יודעות גם עצה כזאת, אבל בהא מיהא טעו וסברו דלא מהימני לומר שהשתא הוא דנשבו, דסוף סוף נשים הן ולא ידעי בהלכתא כצורבא מרבנן ממש, וכ"כ בשמ"ק בשם הרמב"ן לפי דרכו שם שבמקצת מיהא טעו ע"ש:

ואף אם אמנם דחיתי ראיה זאת, בכ"ז היה נראה לכאורה שבנדון ספיקי שנסתפקתי, איפלגו רבוותא, הלא המה הרשב"א שבתוס' אשר לפנינו עם עוד אחד מן הראשונים, דעל מה שהקשה הרשב"א הא איכא שבויינהו, הקשו ראשונים, איך אפשר לסמוך על עדותן של השבויים, הא נכרים הם, ובעדי שבויה בעינן עדים כשרים ואפילו עד אחד אינו נאמן כמבואר בשו"ע (אה"ע סי' ז') הובאו דבריהם בשמ"ק, וגם בס' מג"ש ובחי' הרשב"ץ הקשו כן על הרשב"א, אכן הרמב"ן השיב על קושיתם דלאו מילתא היא, דאנן לא על סהדותייהו דשבויים נסמוך, אלא אחרי שברשותן של שבויים הן עומדות אנן סהדי שנשבו, שהרי השבאים נכנסו אחריהם ועדיין שבויות ועומדות, אין לך עדות גדולה מזו ע"ש, ובאמת פליאה הוא על הראשונים שהרבו להקשות על הרשב"א, איך לא הרגישו בדבר פשוט כזה, שהכא כיון שרואין אנו אותן שבויות בידי נכרים, אנן סהדי ששבויות הם, ולא על עדותן של נכרים נסמוך, והיה נלע"ד שסברתם כך הוא, דמכח אנן סהדי נמי אין לאוסרם בלא עדות השבאים, דנהי דאנן סהדי ששבויות הן, מ"מ הרי אין אנו יודעין מתי נשבו, והרי הם מהימנות לומר שאך רגע נשבו ולא שהו עוד כדי טומאה, ואכתי אם אומרות טהורות אנו נאמנות במיגו שבעו אמרי לא שהינו כדי טומאה, ובע"כ דמכח עדותן של השבאים שאומרים שזה מכבר הם תחת ידם, אתה רוצה לפוסלן, וע"ז שפיר הקשו דהא אין הנכרים כשרים להעיד, ואמנם סברת הרמב"ן והרשב"א, דאם אך ראינו אותם שבויות בידי עכו"ם, שוב אינן נאמנות לומר לא שהינו עוד כדי טומאה, ולזה ממילא אין אנו צריכין לעדותן של השבאים כלל, כיון דעל עיקר שבייתן אנן סהדי, אע"ג דאינם יודעים מתי נשבו, שוב אינן נאמנות לומר לא שהינו כדי טומאה, הרי יצא לנו מזה שמחלוקת הראשונים הוא בנידון מה שנסתפקתי, אכן ג"ז יש לדחות די"ל דע"כ לא סבירא להו להנך ראשונים שנאמנות לומר לא שהינו עוד כדי טומאה, היינו דוקא בכה"ג דבנתי' דמר שמואל שבאו לפני הבי"ד בנות חורין לגמרי בלי שבאים כלל, בכה"ג שפיר מהימני ע"ז, כיון שלא ראינו אותם שבויות בידי נכרים, אבל אם באו עם השבאין בתחלה ובאו לפנינו לפדותם, כיון שהם מסורים תחת ידם, אין נאמנות לומר לא שהינו עוד כדי טומאה, והרשב"א ס"ל שאפילו בכה"ג דבנתי' דמר שמואל נמי אין נאמנות:

והנה אם כי הוכחתי שהרשב"א והרמב"ן ודאי דס"ל שאין נאמנות וגם החולקים עם הרשב"א מודים בכה"ג שראינו אותם שבויות בכ"ז טעמא לא ידענא למה אינן נאמנות, אע"ג דמיגו ליכא כאן כיון ששבויות לפנינו, אבל למה נצרך כאן לטעם המיגו, שזה לא יוצרך כ"א במקום ששהו ודאי כדי טומאה, ורוב עכו"ם פרוצים בעריות, והוי כודאי נבעלה, אבל בכה"ג שטוענת לא שהיתי עוד כדי טומאה, למה לא נאמינה לדידן דקיי"ל כר"ג דאשה נאמנת לומר טהורה אני מכח חזקת כשרותה, ורק בשבויה אסרוה מטעם דרוב עכו"ם פרוצים בעריות כמבואר לעיל בפ"ק, וזה לא שייך בטוענת לא שהיתי עוד כדי טומאה וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה