בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף כב:
תנא מיניה שמואל ארבעין זימני ואפ"ה לא עבד עובדא בנפשיה, ולכאורה משמע שרק מחמיר על עצמו היה, ולא מן הדין הוא, אבל קשה דא"כ לאיזה צורך העתיק זה גם הרי"ף והרא"ש, כיון שלדינא אין נ"מ בזה, וכבר עמד בזה בס' קרבן נתנאל ע"ש, והמפרשים הקשו עוד דלאיזה צורך הביאו התוס' את הירושלמי מקור העובדא, ונ"ל ליישב עפמ"ש המהרש"א דבדין דטמאה וטהורה יש מעליותא ג"כ שיש להם מיגו דאי בעי אמרה טבלתי, והנה בע"כ ששמואל היה יודע הדין דלעיל דאמתלא מהני באשת איש, מדהשיב לו אף זו, ולפי"ז יש להבין מאי מספקא לו בדין דטמאה וטהורה יותר מהתם, וצ"ל כמ"ש הר"ן משום דהכא אפשר לתקן דהא נהרא קמה תיזיל ותטבול, ומשו"ה לא סמכי' על אמתלא, ולפי"ז יש בדין דטמאה וטהורה מעלה וחסרון, המעלה, שבזה יש מיגו דטבלתי, וחסרון, במה שאפשר לתקן, ועתה שרב השיבו שגם בזה מועיל אמתלא, אפשר לספק בכוונתו, אם סמיך על האמתלא לחוד אפילו במקום שאפשר לתקן, או שרק משום הצטרפות המיגו סמיך להתיר באמתלא כיאות, וע"ז הביא הש"ס ראיה מעובדא דשמואל, דדוקא משום הצטרפות המיגו התיר, והוא דהא בעובדא דשמואל לא היתה מיגו, כיון דאתמול אמרה לו טמאה, ובע"כ דמה שאמרה לו אתמול טמאה, היינו שרק עכשיו פירסה נדה, דליכא למימר שפירסה נדה מכבר, דהא שמואל היה יודע בכל יום אם פירסה נדה, שהיה רגיל לשלוח לה כוס של ברכה ואם טהורה מקבלתו, וכמ"ש בתשובת הגאונים, ואם היתה פירסה נדה מכבר, לא היה רוצה לאזדקוקי עמה, שבודאי היה יודע שהיא נדה, וכיון שרצה לאזדקוקי מכלל דמקודם בו ביום גופא היתה מקבלתה לכוס של ברכה, ולכן סבור היה שטהורה היא ובעי לאזדקוקי עמה, וכשהיא אמרה לו טמאה אני, היינו שעכשיו פירסה נדה, וא"כ איך היתה יכולה למחר לומר טבלתי, וכיון שאין לה מיגו להכי לא עבד עובדא בנפשי', ואע"ג שרב השיב לו שמותר ומהני אמתלא, היינו משום דהוא שאל מרב סתם, לא גילה לו כל העובדא שלו בפרטיות, רק שע"י העובדא שלו נתעורר לשאול, אבל הוא שאל מאתו רק בסתם, היאך הדין באמרה טמאה וחזרה ואמרה טהורה, שבזה יש מיגו, ורב כשהשיב דמהני אמתלא, היינו בהצטרפות המיגו, ולכן שמואל שהיה יודע בנפשו עובדא שלו, שאין כאן מיגו, לא עבד עובדא בנפשי', ואין זה מצד החומרא כ"א מצד הדין, דרב גופא לא התיר אלא בהצטרפות המיגו וכנ"ל, והש"ס הביא לנו שלא עבד עובדא בנפשיה, להורות שטעמו של רב הוא משום הצטרפות המיגו, והתוס' הבינו ג"כ דשמואל לא עשה כן מחומרא, להכי הביאו מקור העובדא, שמשם נדע דבעובדא דידיה לא הי' מיגו, ומצד הדין לא עשה עובדא ודו"ק:
בגמ' בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בן מנחם, נ"ל סברת פלוגתתם, דרבנן סברי דחזקה דדייקא ומינסבא מרעי לחזקת אשת איש, וכיון דהוי תרי ותרי בלא חזקה דהוי ספיקא מעליא משו"ה לכתחילה לא תינשא מספיקא, ובדיעבד לא תצא נמי מספיקא, ואע"ג שגם בגירושין ס"ל לרבנן דלא תצא, והתם ליכא טעם דדייקא ומינסבה, י"ל דמה דלא אמרינן בגירושין טעם דדייקא, היינו שעי"ז לא תהא לה נאמנות גמורה, כמו דבמת יש לה נאמנות להנשא על פיה מכח סברא הזאת, ובגירושין לא מהני להאמין לה שתהא רשאה להנשא, אבל לענין שתהא מרעי לחזקת אשת איש, גם בגירושין מהני טעם זה, או יש לחלק דהא דלא אמרינן בגירושין טעם דדייקא, היינו היכא שליכא עדים המעידין שלא נתגרשה, דאז י"ל שלא תדייק להתנסבא, דסברה שאם יבוא בעלה תכחישהו, וע"ז לא תחשוש שמא יבואו עדים נמי לומר שלא נתגרשה, ואז לא תהא נאמנת נגד עדים, דלהכי לא תחשוש שמא יבואו עדים, אבל היכא שהעדים כבר באו ואמרו שלא נתגרשה, אלא שיש נגדם עדים המכחישים, וזה בודאי בנקל יותר אשר לעדים הפסולים יבואו עדי הזמה וכמ"ש לעיל במשנה בשם הת"י ומשו"ה דייקא, וכן מוכח מגמ' דבסמוך שטעם דחכמים דגם בגירושין אמרינן דייקא ומינסבא, דהא רבא אמר ראה ר"י דבריו של ר' יוסי בן מנחם בגירושין ולא במיתה, דבמיתה פסק כרבנן דדייקא ומינסבא, ובגירושין ראה דבריו של ר' יוסי בן מנחם דלא אמרינן דייקא, מכלל דרבנן גופייהו סברי שגם בגירושין אמרינן דייקא, וכדדייק הש"ס בכ"מ שאומר בכה"ג, ראה דברי של זה בזה, מכלל דאיהו ס"ל אפילו שלא בכה"ג, וטעם דר' יוסי בן מנחם הוא להיפך, דאיהו ס"ל שלא מיבעי בגירושין דלא אמרינן דייקא, אלא אפילו במת דאמרינן בכ"מ דייקא, היינו היכא דליכא עדים המכחישין אותה, אבל היכא שיש עדים המכחישין לא מהני סברא דדייקא ומינסבא, וכמ"ש הר"ן דנגד עדים לא מהימנא, וכיון דהכא ליכא סברא דדיקא, הרי היא בחוקת אשת איש ואוקמינן לה אחזקה, להכי תצא אפילו בנשאת, והראיה דלעיל יהיה גם על ר' יוסי בן מנחם, דמדקאמר דר' יוחנן ראה דבריו בגירושין, מכלל דאיהו סובר אפילו במיתה דלא אמרינן דדייקא במקום שיש עדים:
שם אמר ר' יוחנן שנים אומרים מת כו' אם נשאת לא תצא ובשנים אומרים נתגרשה כו' אם נשאת תצא כו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא, עיין בפנ"י שהקשה לפמ"ש רש"י לעיל באומרת ברי, היינו שאין לבי נוקפי, ולא באומרת שיודעת בבירור שמת, ולפי מה שהבין הר"ן דהוצרך רש"י לפרש כן, דאילו אומרת ברי לה שמת היתה נאמנת מטעם האשה שאמרה מת בעלי, א"כ מאי פריך הכא מ"ש רישא ומ"ש סיפא, דהא איכא לאוקמי דהכא מיירי באומרת ברי לה שמת ומשו"ה במיתה לא תצא כיון שמהימנא, ואפ"ה לכתחילה לא תנשא משום לזות שפתים, ובגירושין דלא מהימנא לומר שלא בפניו, גרשני בעלי, להכי תצא ע"ש, ולק"מ דהא כתבתי לעיל בטעם דרבנן דר' יוסי בן מנחם דס"ל גם בגירושין לא תצא, היינו משום דלענין זה מהני סברת דייקא ומינסבא גם בגירושין שתהא מרעי לחזקת אשת איש, והיכא דחזקה איתרע הדין נותן שלא תצא מספק, והנה זה היה פשוט להש"ס דר' יוחנן ודאי לא שביק רבנן ועביד כר' יוסי בן מנחם, וכיון שכן אתי שפיר, דבשלמא אם ר' יוחנן היה סובר כר' יוסי בן מנחם אז בבא דסיפא דנתגרשה תצא לא קשה, דכן הוא הדין לר' יוסי בן מנחם, והקושיא היה רק על בבא דרישא דבמת לא תצא, וע"ז היה יכול שפיר לתרץ דמיירי באומרת ברי ומהימנא וכקושית הפנ"י, אבל לפמ"ש דר' יוחנן ודאי ס"ל כרבנן, א"כ הא דס"ל לר' יוחנן בבבא דרישא דבמת לא תצא, לא קשה כלל, דבודאי כן הוא הדין לרבנן, ובע"כ דקושית הש"ס הוא על בבא דסיפא, למה בנתגרשה תצא, וע"ז אין מקום לתרץ, דהטעם הוא משום דאין לה נאמנות לומר גרשתני, דהא רבנן ס"ל לעיל שאפילו בנתגרשה לא תצא וז"ב:
בתוד"ה הבא עליה באשם תלוי כו' ואור"ת דדייקא ומינסבא כו', ואע"ג דהמקשה אכתי לא סליק אדעתא באומרת ברי א"כ תו לא שייך דייקא ומינסבא דהא קמן שאינה יודעת, עיין בב"ב (דף ל"ב) בתוס' שם שכתבו דעיקר קושית התוס' הוא לפי המסקנא, דעל המקשה י"ל דס"ל כמ"ד ביבמות דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה כלל ע"ש וכ"כ בפנ"י:
בתוד"ה כגון כו' והא דתנן הרגנוהו לא ישא את אשתו לא ששנים מעידין כן, ורעק"א בחדושיו הקשה, איך היה ס"ד לפרש דשנים אומרים הרגנוהו הא אף אי נימא דיש חשדא גם בתרי, שזה שנושא אותה עיניו נתן בה, מכל מקום דל אותו לגמרי היא מותרת לו עפ"י עד השני לחוד, דהא אשה נישאת עפ"י עד אחד, ואפשר ליישב, דהא דלא ישא את אשתו, היינו משום לזות שפתים דחשדינן אותו שמא עיניו נתן בה בתחלה, פי' שמתחלה בשעת הגדת העדות היה נוגע להעיד עדות שקר בשביל הנאת נשואיה, ואם אך האמת כן היה שמתחלה היה נוגע, לא מהני גם עדות השני, כיון דפסול נוגע הוא מטעם קרוב וכמ"ש בחו"מ (סי' ל"ז) והוי כמו שנמצא אחד קרוב או פסול דכל העדות בטל, ולפי"ז אפילו אם נתירנה עפ"י עדות השני אכתי יהיה לזות שפתים שהכשירוה שלא כדין, דאם אך נחשוד להעד הזה שישאנה לנוגע, ממילא גם עד השני פסול כיון דבפעם אחת העידו: