אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף כב.

דף כא:

ברש"י ד"ה תרי ותרי כו' ולא מתכשר בהכי עכ"ל, והתוס' הקשו ע"ז למה לא מוקמינן לכל א' אחזקת כשרות, והנה הרי"ף והרא"ש תרצו דשאני הכא דרצו לפוסלו לעדות ולשבועה, להכי לא מוקמינן אחזקה דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדרבנן לא אזלינן בתר שום חזקה ע"ש, ובפנ"י הקשה ע"ז דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול לכת השניה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בבי"ד ומה לי ערעור דגזלנותא או ערעור דעדות שקר, ולענ"ד הדברים מבוארים שאין כוונתם לחלק בין פסול דגזלנותא לבין פסול דעדות שקר כמו שהבין הפנ"י, אלא לכך נתכוונו, דהכא שני העדים באו לפסול הדיין גופא וע"ז נתכוונו להעיד, וכיון שעיקר עדותם בא ע"מ לפוסלו, להכי אף שיש גם שני עדים המכשירים אותם, אפ"ה לא מהני לאוקמי אחזקה, כיון שהספק הוי ספק גמור, ובספק גמור לא מהני החזקה להוציא ממון עי"ז, דחזקת ממון עדיפא מחזקת כשרות, משא"כ בהך דרב הונא דלא באו העדים כ"א להעיד על המעשה אשר לפניהם, אלא דממילא כיון שנתכחשו נפל ספק אצלינו על העדים, וכיון שהספק נולד בלא כוונת העדים לא הוי זה ספק גמור ומוקמינן אחזקה, וכ"כ ההפלאה מדעתי' דנפשי' לחלק בין אם הפסול בא בכוונת העדים אין להעמיד על החזקה להיכא שבא ממילא ע"ש, וברור אצלי שזהו נמי כוונת הרי"ף והרא"ש, וזמ"ש בתירוצם שאני הכא שבאו "לפוסלו", כלומר עיקר עדותם הוי רק לפוסלו ודו"ק:

ועוי"ל דהתם שאני כיון דהכחשה דידהו אינו ע"ז הממון שאנו דנין בו השתא, ובשעה שנולד הספק לא היה נוגע כלל לענין ממון, רק אם העדים כשרים לכל מיני עדות, ושלזה מהני החזקה, וממילא כשיזדמנו אח"כ להעיד אפילו בממון נמי מהני, וכעין דברי הרמב"ם (פט"ז מסנהדרין) דאף שאין סוקלין על החזקות, היינו בחזקה שבאה בעת מעשה, אבל אם הוחזק מקודם מהני אח"כ אף לענין סקילה, אבל הכא שהספק נולד מתחלה לענין הכשר השטר שהוא דבר שבממון, ולזה לא מהני חזקה, ועוי"ל דהכא כיון שהעדים הפוסלים באו מקודם, ונפסל כל זמן שלא באו המכשירין, וממילא הרי הוא עומד עתה בחזקת פסול, ואין לו שוב חזקת כשרות, וכשיטת רבינו ברוך לקמן (דכ"ו ע"ב) ד"ה אנן אחתינן, ושם כתבתי שגם רש"י סובר כן, אלא שהתוס' הקשו על שיטה זאת, ולכן לשיטתם שפיר קא מקשו הכא:

בתוד"ה תרי ותרי כו', על קושית התוס' כבר התחברו כל הרועים, איך דימו זה לההיא דרב הונא, דהתם מיירי לעדות אחרת, ואמרינן שמא אלו הכשרים הם, אבל אותו עדות גופא שמכחישין זה את זה, בטילה גם לרב הונא ולא מוקמינן אחזקה, עיין ברי"ף ורא"ש מ"ש בזה, ואני בעניי לא הבינותי גם קושיא השניה ועוד דלרב חסדא כו' דמשמע מדבריהם דגם לרב הונא אתי שפיר דמצו להעיד ע"ז הדיין ולהכשירם, וקשה הא לרב הונא דס"ל דבתרי ותרי מחזקינן לשני כיתי העדים בספק פסולים ולא מוקמינן להו בחזקת כשרות, וא"כ אלו הדיינין הבאים כעת להעיד שלא גזל הו"ל תרי ותרי, ונעשו הדיינים הללו פסולים לעדות, וא"כ איך יקיימו את השטר, הא כל הפסול להעיד פסול גם לדון, ומצאתי אח"כ בשמ"ק שהרגיש בזה, ולכן נלע"ד דכל זה לא נעלם גם מן התוס', ומה שהקשו דהכא אליבא דרב הונא קיימא, רצונם להכשיר בזה הדיינים המעידין גופא ולא דיין השלישי, והוא משום דמלשון רש"י שז"ל כי אמרינן לא גזל הו"ל תרי ותרי ולא מתכשר בהכי, ע"כ, היה משמע לתוס' דרש"י סובר דכל הדיינים כולם נפסלים, אותן המעידים נפסלים משום דתרי ותרי נינהו ודיינינן להו כסהדי שקרי כמו שהדין לר"ח, וכיון שהם נפסלים ממילא גם הדיין השלישי לא מתכשר בעדותן, ורש"י תרתי קאמר, דטעם דתרי ותרי הוא על פסול הדיינין המעידים עצמן, ומה שסיים ולא מתכשר בהכי, הוא טעם לפסול הדיין הג', וע"ז מקשו התוס' על שני הטעמים דרש"י, על הראשון שרצה לפסול המעידין משום דתרי ותרי, מקשו דהא הכא לרב הונא קיימא ולדידיה המעידין כשרים, ועוד דמה שפסל הדיין הג' זהו אפילו לר"ח מתכשר, ומדר"ח נשמע דכ"ש לר"ה:

באו"ד ועוד קשה לר"י דקאמר אי ערעור דפגם כו' וזהו תימה כיון שאלו ב' אומרים שהוא עבד כו', לולא לשון רש"י היה אפשר לפרש כמ"ש בתורי"ד שאלו המעידין לא העידו עליו גופא שפסול הוא אלא העידו על המשפחה כולה שבמשפחתו נטמע עבד וכל המשפחה הן בחזקת ספק פסול ואלו מעידין שזה אינו מן המסופקין דברי להו שכשר הוא ולפי"ז אינם מכחישים כלל את העדים אלא מוציאים את זה מספק פסול, וכן ראיתי גם במג"ש שתי' כן, ולשון הש"ס ערעור דפגם משפחה היה מיושב אמנם לפי"ז היטב, אלא שלשון רש"י בכאן שכתב להדיא שהעידו עליו שהוא עבד כו', הרי משמע שהעידו עליו ביחוד ועיין:

במתני' אם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, והא דמתני הך דינא בגרושה ולא באומרת מת בעלי, היינו משום דבמת לא פסיקא למיתני דאם יש עדים אינה נאמנת, דהא באמת אם רצונה להנשא נאמנת לומר מת בעלי משום דחזקה דדייקא ומינסבא, אבל בגרושה הוי מילתא דפסיקא, שאפילו אם רוצית להנשא נמי לא מהימנת, דלגבה ליכא חזקה דדייקא ומנסבא וכדאמר לקמן מת אינה יכולה להכחישו ולהכי דייקא משא"כ בגרושה, ואע"ג שהתו"י לקמן ע"ב כתבו שגם בגרושה אמרי' דייקא ומינסבא, והכי מוכח נמי מהש"ס דשם, דאל"כ יקשה קושית התוס' דשם על גרושה ע"ש, י"ל דהיינו דוקא התם דיש עדים האומרים שלא גירשה, שנגד עדים ודאי לא מהימנא, אלא שעיקר הנאמנות הוא משום דיש גם עדים האומרים כדבריה שגירשה, ולכן אי לאו שהיתה יודעת בבירור שגירשה היתה מתיראה להנשא, כי שמא יבואו עדים להזימן, דמסתמא על עדים פסולים קרוב הדבר שיבואו עדים להזימן, ומשו"ה בודאי דייקא ומנסבא, אבל במקום שאין עדים כלל, לא תדייק, כי תחשוב שאפילו יבוא הבעל תכחישנו בפניו, וגם לא תחשוש שמא יבואו עדים, דחשש רחוק הוא, דהיכא שכבר באו עדים פסולים בזה נקל וקרוב יותר שיבואו עדים אחרים להכחישן, אבל לחשוש שמא יבואו עדים, ע"ז לא תחשוש, ולפי"ז יצא לנו דהא דלא אמרינן בגרושה חזקה דדייקא ומנסבא, היינו דוקא במקום שאין עדים כלל כמו הכא במתני', אבל היכא שיש עדים המכחישים, גם בגירושין אמרי' דייקא ומינסבא:

בגמ' אלא מנין לאב שנאמן לאסור. עיין בתו"י שהקשה למה לי קרא תיפוק דבידו לקדשה, הנה הרואה בלשון רש"י נראה שהרגיש בזה, וכתב דעל זה גופא בעינן הפסוק להורות שבידו לקדשה, ושהנתינה תלויה בו, וכיון שידעינן מקרא דהנתינה תלויה בו, ממילא ידעינן שנאמן ע"ז:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה