בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף כא:
ברש"י ד"ה משחתמו אין מעידין כו', דחתימה קמייתא הוה בשיקרא דלאו תלתא הוו דידעי. והנה רש"י פי' דהטעם דאין מעידין משום דהוה שיקרא, ואע"ג דרב לית לי' הטעם דמיחזי כשיקרא וכדאיתא בגיטין דכ"ו, שאני הכא דשקר גמור הוא כיון שחתמו וכמ"ש הרא"ש כאן, דדוקא בכתיבה דאינו כ"א מיחזי כשיקרא, לזה לא חייש רב, אבל בחתימה דהוי שקר גמור גם רב חייש, והיינו דדייק רש"י לכתוב דשיקרא הוא, ולא הזכיר מיחזי כשיקרא משום דלאחר החתימה הוי שקר גמור, ועיין ברש"י שעל הרי"ף דכתב גם משחתמו הוי מיחזי כשיקרא וצ"ע, והנה בתוס' נאיד מפרש"י ומפרש הטעם משום דמשחתמו הוו נוגעים בעדות, והיינו משום דלא מסתבר להו לחלק בין כתיבה לחתימה, ולמאן דלא חייש למיחזי כשיקרא גם בחתימה אין לחוש לזה, וכדשמע להדיא מדבריהם, להכי פירשו משום נוגעין בעדות, ומה שנראה בסברת רש"י, דבאמת קשה לפמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' מ"ו ס"ז) דבקיום שטרות יכולין העדים להעיד גם מתוך הכתב, משום דקיום שטרות אינו אלא דרבנן, א"כ קשה בסוגיא שלפנינו אמאי משחתמו אין מעידין, תיפוק לי' שא"צ להעדאתן כלל, דהאי חתימה עצמה ליהוי כהגדה בפני השליש ויחתום עמהן, דלא גרע מעדים אחרים ששולחין עדותן בכתב לבי"ד, ואמנם לשיטת רש"י דהטעם הוא משום דמיחזי כשיקרא, מצי למימר שגם בכה"ג מתחזי כשיקרא, כי בשעה שחתמו עדיין לא ידע השלישי, ומה לי אם מעידין אח"כ בפירוש, או שכתבם מעיד אח"כ בפני השלישי, אבל אי נימא כפי' התוס' משום דנוגעין בעדות, א"כ לא שייך זה כ"א כשבאין אח"כ להעיד בפירוש, אבל אם כתב חתימתן בעצמן מעיד, לא שייך טעם דנגיעה כלל, ולפי"ז נשמע דבדינא דרמ"א אם עדים שבכתב כשרים לקיום שטרות, איפלגו רש"י ותוס' בסוגיין, דרש"י סובר דכשרים, ותוס' ס"ל דעדות שבכתב לא מהני, להכי מצו לפרש מטעם נגיעה, דאי גם בכתב כשר, א"א לפרש בשום אופן טעם דנגיעה וכנ"ל, וצ"ל נמי דמ"ש התוס' טעם דנגיעה, אין זה דעת ר"ת, ואע"ג דכתבו אח"כ בתוס' ותי' ר"ת, מ"מ תחלת דבריהם שכתבו טעם דנגיעה, אין זה בשם ר"ת, דהא ר"ת הוא מרא דדינא שמכשיר כל עדות בכתב, וא"כ איך אפשר לומר טעם דנגיעה. ואין להקשות לשיטת רש"י דעדות שבכתב כשר, א"כ בחלוקה הראשונה שבסוגיין דעד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם, למה צריך לעדותו, כיון שחתמו זה גופא תיהוי עדותן, די"ל שלאו דוקא נקיט, ולרווחא דמלתא מעידין בפניו, והוה"ד אם לא העידו נמי יכול השלישי לחתום, למ"ד דעדות שבכתב כשר, ואפשר לומר דמכאן יהיה סיוע לשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת וס"ל דלא מכשרינן עדות שבכתב, מדאמרינן הכא מעידין בפניו, הרי דצריך להעיד דוקא ולא סגי בעדות שבכתב, ולפלא בעיני שלא נתעוררו הפוסקים להביא ראיה זאת:
בתוד"ה האמר רב פפי כו' מיהו הא איכא לתרץ דאלישנא דאמרי לה משמי' דרב הונא פריך, וצ"ל דמה דאמרינן אלא אימא עד שלא כתבו, היינו נמי ללישנא דאמרה לה משמי' דרב הונא, דאלישנא דאמרי לה משמי' דרב אי אפשר לומר דמשכתבו נמי אין מעידין, הא במיחזי כשיקרא לא חייש רב, דבשלמא משחתמו אפשר לומר משום דהוי שקר גמור כפרש"י, או מטעם נגיעה, אבל אי לא חתמו עוד לא שייך הני טעמים, ולפי"ז בע"כ לומר דבדבר זה אי משכתבו או משחתמו, יפלגו שני הלשונות, דללישנא דאמרי לה משמי' דרב הונא, אמרינן דגם משכתבו אין מעידין, וללישנא דמשמיה דרב אמרי לה, דוקא משחתמו אין מעידין, אבל קודם החתימה אף שכתבו מעידין, ואמנם זה אין במשמע כלל שיפלגו הלשונות בזה, ועיין בחדושי רעק"א, ומפני הדוחק היה אפשר לומר דלשיטת התוס' דמטעם נגיעה, גם משכתבו נמי הוי נגיעה, דבסברת הנגיעה איפלגו הראשונים, הרמב"ן ורשב"א סוברים דנגיעתם הוא משום שאין רצונם לבטל המעשה שעשו, ובשמ"ק בשם רש"י כתב סברא אחרת, משום שרוצים שלא יאמרו העולם החתימה שעשו פלוני ופלוני פסולה היתה, והנה לסברת הרמב"ן ורשב"א י"ל דאפילו משכתבו נמי הוי נוגעין בעדות מטעם זה, דלא ניחא להו לבטל מעשה הכתיבה, דמה לי מעשה הכתיבה, מה לי מעשה החתימה, דהא תינח לסברת רש"י דהנגיעה הוא משום שלא ירצו להוציא קול פסול על חתימתם, לא שייך זה כ"א דוקא משחתמו, אכן לסברת הרשב"א גם בכתיבה נמי נוגעים הם, וכ"כ בהפלאה דבכתיבה נמי נוגעים הוו, ולפי"ז י"ל דהתוס' מפרשי נמי סברת הנגיעה כרמב"ן ורשב"א, וממילא אפילו ללישנא דאמרי לה משמיה דרב, צ"ל נמי דדוקא עד שלא כתבו מעידין, ומשכתבו אין מעידין מטעם נגיעה:
בגמ' מתקיף לה ר"א בשלמא עד נעשה דיין שמעינן מינה אלא דיינים המכירים חתימת יד עדים א"צ להעיד בפניהם דילמא לעולם צריכין ושאני הכא דמקיימא הגדה בחד, וקשה היאך יעלה על הדעת לומר שההגדה שמגידין האחרים בפני אותו שאינו מכיר תהא עולה לאותן עדים שלא שמעו ההגדה, ואכתי יכול להוכיח דא"צ הגדה, דהא השנים עדים לא שמעו ההגדה, ומצאתי קושיא זאת בס' המלחמות להרמב"ן, והנראה דהנה בלא"ה יש לדייק הלשון דר"א שאמר מקודם בשלמא עד נעשה דיין שמעינן, דלכאורה שפת יתר הוא, ואמנם מזה מצאנו יישוב לקושיא הראשונה, דהנה באמת כיון ששני העדים הוצרכו להגיד עדותן בפני השלישי, והוא עדות בפני בי"ד, ממילא נעשו גם הם גופא כאילו קבלו עדות, שהרי העידו בפני בי"ד לצורך השלישי, וממילא גם הם עצמן שמעו הגדה בבי"ד, וסברא הזאת מבואר ברמב"ן שם ע"ש, אכן אי אמרינן שעד המעיד לא יוכל להיות דיין ע"י הגדת עצמו, א"כ הגדת עצמן יוכל להועיל לגבייהו גופא, כיון שע"י הגדת עצמן אינם רשאים לדון, ואז היה מקום להוכיח שא"צ כלל הגדה, אבל כיון דעד המעיד נעשה דיין, ומותר הוא לדון ע"י הגדת עצמו, וממילא אין ראיה שא"צ הגדה, דהא י"ל שבאמת היכא דלא היה הגדה כלל אינם רשאים לדון, רק הכא כיון שהעידו בפני בי"ד לצורך השלישי וגם הם שמעו ההגדה, הרי איכא כאן הגדה, דהגדת עצמן מועיל לגבייהו גופא, וזהו מה שאמר להקדים בשלמא עד נעשה דיין שמעינן מינה, וכיון דכבר שמעינן דעד המעיד נעשה דיין אפילו ע"י הגדת עצמן, א"כ איך אפשר להוכיח עוד דא"צ הגדה, הא הכא יש כאן הגדת עצמן שהגידו לפני השלישי וגם הם עצמן יכולים לדון עפ"י הגדה הזאת:
בתוד"ה וש"מ, דקס"ד שצריך להעיד בפניהם אע"ג דלא תהא שמיעה גדולה מראיה לפי שנראים יותר ב"ד דכשאין מעידין בפניהם אין נראה אלא כעד מפי עד כו' ע"ש, ויש להסביר דבריהם דבשלמא בעדות החדש שהתם ליכא כלל עדים אחרים, וממילא אין שייך לגזור התם אטו עד מפי עד, להכי יכולין הדיינים לדון ע"י ראיתם, אבל הכא שעל השטר חתומים עדים, והדיינים חותמים אחריהם לכך בעינן הגדה, שבזה יש היכר שהם ב"ד, אבל בלא הגדה נראים כעד מפי עד וגזרי' אטו עד מפי עד:
ובזה יש ליישב קושית הראשונים שהקשו על רב אשי, דמאי פריך דילמא באמת צריך הגדה, איך נוכל כלל לומר שצריך הגדה, הא ש"ס ערוך הוא בר"ה, לא תהא שמיעה גדולה מראיה, ועיין במהרש"א שנתקשה בזה וכתב שבאמת גם רב אשי ס"ל דלא בעינן הגדה ודחייה בעלמא קאמר, דמהכא לא שמעינן וכבר קדמוהו בהאי קושיא והאי פירוקא בשמ"ק, אכן למ"ש בסברת התוס' לק"מ, דשפיר נוכל לומר דרב אשי ס"ל דבעי הגדה, ולא קשה מהא דקידוש החדש דאמרינן שם לא תהא שמיעה גדולה, דהתם שאני דליכא למיגזר אטו עד מפי עד, אבל הכא דמיתחזי כעד מפי עד, להכי צריך הגדה להיכירא, אלא דבעיקר סברת התוס' צ"ע, דאיך שייך לחשוב זה כעד מפי עד, בשלמא אם היו מעידין על ההלואה, היה מקום לומר דנראה כעד מפי עד, אבל הא הם אין מעידין כ"א על החתימות שע"ז לא העידו כלל החתומים, וא"כ איך שייך לחשוב זה כעד מפי עד, והגע עצמך איך נקיים כל שטר על ידי עדים ולא חשבינן לעד מפי עד, ולכן נראה כמו שהגיה הרש"ש, דנראה כעדים, ופי' שהדיינין אין נראין כבי"ד אלא כעדים וכחמשה עדים חתומין, ולפי"ז תוחזר קושית מהרש"א, דהא טעם זה שייך נמי גבי קדוש החדש, ואפ"ה אמרינן התם לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אבל לפי נוסח שלפנינו בתוס' לק"מ מקדוש החדש ודו"ק:
בתוד"ה בפני כל אחד, דס"ד כיון שהעידו בפני שנים יכול השלישי לכתוב על סמך השנים כו', יש להבין וכי איך אפשר לאסוקי אדעתא הכי, דדיין השלישי יסמוך על מה שהעידו לפני אחרים והוא לא שמע, וי"ל עפמ"ש התוס' בדבור דלעיל דמדינא הוי סגי בקיום שטרות בשני דיינין, ורק משום שלא יהיה נראה כעד מפי עד הצריכו ג', וכיון דרק משום שלא יהיה נראה כעד מפי עד, לכן הוה אמינא דכל שישב השלישי וחתם עמהן סגי בהכי אעפ"י שלא שמע עדות המקיימין וק"ל:
בגמ' איתיבי' רב ספרא כו' ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים כו' וליתבו בדוכתייהו כו', ותמיה לי מאי מוכיח הש"ס מההיא דקתני ויושיבו מחבריהם דאין עד נעשה דיין, דילמא משו"ה בעי דיושיבו מחבריהם אצל היחיד, היינו משום דלקבלת עדות בעינן ב"ד של שלשה, דגם לעיל בסוגיין במה דאמרינן מעידין בפניו וחותם, הקשו כל הראשונים איך אפשר להעיד רק בפני הג', הא בקבלת עדות בעינן תלתא, וכל התירוצים שנאמרו בשם לא שייך כאן, דמ"ש הרמ"ה משום דקיום שטרות מדרבנן, א"כ בקידוש החדש דמדאורייתא בעינן ג', וכן תי' הרמב"ן דמיירי התם ביחיד מומחה נמי לא שייך, דהא בקדוש החדש בעינן תלתא מומחין כדאמרינן בר"ה פ' ראוהו בי"ד, דאין לך מומחה יותר ממשה ואפ"ה אמר רחמנא עד דאיכא אהרן גבך, והנה הריטב"א תי' התם, דכיון שישבו לקיים את השטר הרי הם עדים ודיינים כאחת וכאילו מעידין לעצמן ומעידין לשלישי, ואפשר שגם תי' הזה לא שייך כאן לומר דהוו עדים ודיינים כאחת, דאולי לא סמכינן ע"ז כ"א בקיום שטרות דאינו אלא מדרבנן, ובהרבה דברים מקילינן בזה, אבל לא בקדוש החדש דהוי דאורייתא, וכמה ראשונים כתבו גם התם דמיירי כשמושיבין מחבריהם אצל היחיד וא"כ תחזר הקושיא מאי מוכיח הש"ס, דילמא משום קבלת עדות בעינן להושיב מחבריהם ולא משום אין עד נעשה דיין, ואין לומר דהוכחת הש"ס היה מזה שמסיים במשנה הטעם משום שאין היחיד נאמן ע"י עצמו, דמזה משמע דמשום קדוש הוא דבעינן להושיב ולא משום קבלת עדות, דזה אינו דילמא משום תרווייהו קתני שאין היחיד נאמן, אבל משו"ה היה די בשנים הראשונים זולת משום קבלת עדות בעינן שנים אחרים, ולכן נ"ל ברור דהש"ס הוכיח כן מלשון המתני' דקתני ויעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. דמשמע להדיא שמג' הדיינין שראו החדש, מחלפינן שנים מהם על שנים אחרים, ואי ס"ד דהטעם הוא משום קבלת עדות, ליקום חד ויושיבו אחד מחבריהם אצל השנים ויעיד האחד בפניהם, ואח"כ ישב זה ויקום חבירו ויעיד כן לשלישי, ובזה יהיה קבלת העדות בג', ולא יוצרך להחליף כ"א לאחד מהם, ומדמצרכינן לעמוד שנים ולהוסיף שנים אחרים, מכלל דשנים המעידין א"א להם להיות עוד דיינין, וכדבריי מוכח להדיא מירושלמי (ר"ה פ"ג ה"א) וז"ל ליתיב חד וליקום חד ע"ש, הרי להדיא דעיקר הקושיא הוא מזה דעומדין שנים ומושיבין שנים וז"ב: