בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף כ.
בגמ' אלא אמר ר"נ אוקי תרי כו' ואוקי ממונא בחזקת מאריה, ופרש"י דאין נאמנין דקאמר היינו לענין דמהני תפיסה, ולכאורה יש להקשות מכאן עמ"ש הרשב"א (שבועות דל"א) על הא דאמרו שם מאן דאמר נשיא אבל משחק בקוביא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו וז"ל תמיה לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו, ומתוך הדחק י"ל דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפס ואפילו בעדים לא מפקינן מיניה, ומההוא שמעינן להאי עכ"ל, אלמא דהרשב"א כתב דבר חדש דכל פסולי עדות דרבנן דאף דאינם נאמנים לעדות מדרבנן, עכ"ז אם תפס הבע"ד מהני תפיסתו, והנה בשמ"ק בסוגיין הביא בשם רש"י דפסולי עדות דקאמר בברייתא, היינו משחקים בקוביא, והקשה דא"כ אמאי אינם נאמנים לפסול גופן של עדות ראשונים וכמו כל עדות לפסול בגזלנות, וכ"כ הרמב"ן והריב"ש בשם הראשונים דהאי פסולי עדות היינו קרובים, דאי משחקי בקוביא אמאי אינן נאמנים לפסול אותן, וכ"כ הרשב"א גופא בחדושיו בסוגיין בזה"ל, דאין לפרש דהאי פסולי עדות היינו משחקי בקוביא, דא"כ אמאי אינן נאמנין לפוסלן, אלא ודאי האי פסולי עדות היינו קרובים כו' ע"ש, ואי נימא כהרשב"א בשבועות דמשחקי בקוביא נאמנים לענין תפיסה, א"כ תקשי דהיאך רצו לפרש להאי פסולי עדות דזהו משחקי בקוביא, דא"כ תקשי דהא בסיפא דאינם נאמנים לפוסלן, זהו לענין דמהני תפיסה, א"כ ע"כ ברישא דקתני נאמנים לפוסלן אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודאי דלא מהני תפיסה ג"כ, ואי נימא דמשחקי בקוביא נאמנים לענין תפיסה, א"כ אף דנימא דנאמנים לומר דהוי משחקי בקוביא, מ"מ מבעי להיות דמהני תפיסה, דהא אף במשחקי בקוביא מהני עדותן לענין תפיסה, וא"כ בע"כ מוכח דבפסולי דרבנן לא מהני תפיסה, ועיין בנח"י סי' ל"ד מ"ש בזה, ואמנם י"ל דאי לאו הוכחתם, שפיר היה אפשר לפרש דפסולי עדות היינו משחקי בקוביא, והחילוק שבין רישא לסיפא לא יהיה לענין תפיסה, אלא דברישא דנאמנין קרעינן לשטרא לאלתר, ובסיפא דאינם נאמנים לא מיקרע קרעינן ולא מיגבא גבי', אלא ימתינו עד שיבואו אחרים לקיים חתימתן של הראשונים, ואי"ל דכיון דתפיסה מהני גם ברישא, א"כ איך אפשר לקרוע את השטר, הא הוא צריך לשטר עדיין לתפוס על ידו, דבלא השטר אין לו שום זכות במה לתפוס, דלענ"ד נראה שאפילו לדעת הרשב"א דמהני תפיסה בפסולי עדות, היינו רק שאם תפס מעצמו, אבל לא שאנחנו נהיה לו לעזר בזה, ולכן כיון דהשתא לא תפס עדיין, אין לבית דין להמתין בקריעת השטר עד שיתפוס, ולא דמי זה לספיקא דתרי ותרי דלא קרעינן לשטר משום זכות התפיסה שיש לו, דהתם כיון דהתפיסה הוא מכח ספק שמא שטר כשר הוא, וכיון דלא איגלי בהתייהו דשטר בבירור, אי אפשר לקרעו מספק, אבל ברישא דאיתברר פסולו של שטר, שודאי פסול הוא, שוב לא משהינן אותו וקרעינן לי' תיכף, ואם תפס קודם שנודע פסולו של שטר תפס, אבל להשהות את השטר הפסול, בכדי שזה יוכל לתפוס, זה לא עבדינן, ולכך הוכרחו להוכחתם שא"א לפרש דהיינו משחק בקוביא, דא"כ אמאי אין נאמנים, אבל מכח תפיסה אין ראיה:
בתוד"ה ואוקי ממונא בחזקת מאריה כו', וקשה דאמר גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין מידו אלמא לא מהני תפיסה כו', הן הש"ך בס' ת"כ כתב דהטעם דתקפו כהן מוציאין, היינו משום דכיון דהבעלים יוכלו לומר שיתנו לכהן אחר נמצא שאין לכהן התופס זכות בו, ומשו"ה חלק באמת דבשארי ספיקות אם תפס אין מוציאין כיון דהמחזיק יש לו זכות בבירור, ובחבורנו לב"מ כתבתי ליישב בזה טעמו של הרמב"ם שפסק דתקפו כהן אין מוציאין, והוא משום דאיהו לשיטתו שס"ל דדוקא קודם שזכה הכהן הוי הברירה ביד הבעלים לתת לכל כהן שירצו, אבל אם כבר זכה הכהן אין מוציאין, ונמצא שיש לכהן הזכות לתפוס בזה כמו בשארי ספיקות, ולהכי הוכרח לפסוק דתקפו כהן אין מוציאין, וזוהי נמי סברת הטור יו"ד (סי' שט"ו) שהביא הדין דתקפו כהן אין מוציאין לפסק הלכה בלי שום חולק, ותמהו האחרונים למה לא זכר כלל שבדין זה יש מחלוקת הראשונים, ולמ"ש היינו נמי משום דהטור פוסק כהרמב"ם דמיד כהן לא יוכלון הבעלים שוב ליקח וליתנו לכהן אחר, וממילא הוכרח לפסוק דתקפו כהן אין מוציאין, ולפי"ז לשיטת התוס' גופא שס"ל בחולין (דף ק"ל) דהבעלים יוכלו להוציא מיד כהן לתת לכהן אחר, אין מקום לקושיתם כאן, כיון דסכיני חריפי מפסקי בין הך דהכא להך דתקפו כהן, דהתם כיון דהבעלים יוכלו ליקח מידו, נמצא שאין מבורר זכות של כהן ולכך לא מהני תפיסתו, ומוציאין מידו, משא"כ בהך דהכא דלא שייך זה שפיר מהני התפיסה, שוב ראיתי דהתוס' ס"ל דההיא סוגיא דתקפו כהן מיירי במכירי כהונה, וא"כ אף לכהן ההוא יש לו זכות כמו בשארי תפיסות, ושפיר מקשו, מיהו גם בזה כמה ראשונים סברי שאע"ג דמיירי במכירי כהונה, מ"מ אינו להם חיוב עליו ויכול ליתנו לכהן אחר, אבל בשארי ספיקות שיש לו עליו טענה בבירור ותקפו אין מוציאין מידו, ובכ"ז על התוס' אין קושיא, דהם סבירא להו שבמכירי כהונה דמיא לשארי ספיקות ודו"ק:
בתוד"ה ור' יוחנן כו' וא"ת אמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בג"פ מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבי"ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמ' מהו קיומו כו' ע"ש, ולכאורה מיותר לגמרי במה שהביאו הגמ', הא עיקר הראיה ממה שעושין לו קיומו, וזה מבואר גם במתני', ועיין במהר"ם שי"ף שהרגיש בזה, ונ"ל לתת טעם לזה, דהנה האי העמדת עדים המבואר במשנה, יש לפרשו בשני פנים, או שעדי שטר הראשון עצמן באין לפני הבי"ד, שאמת הוא שיודעין בו שהיה כתוב בשטר ושהם היו חתומים עליו, או שעדים אחרים מעידין כך שראו את השטר קודם שנמחק וראו מה היה כתיב שם, ופלוני ופלוני עדים היו חתומים עליו, והנה הוכחת התוס' אי אפשר כ"א כשנפרש כאופן השני, דהאי מעמיד עליו עדים, היינו עדים אחרים, שהם לא ראו כלל את עצם המעשה, ועיקר ידיעתם במצב הענין הוא רק ע"י שראו את השטר, ומוכח שפיר דמצו חזו בכתבא ומסהדי, אבל אי נפרש כאופן הראשון, דהיינו עדי השטר עצמן, שהם ראו מתחלה את עצם ההלואה, וכשמעידין עכשיו לא משום דחזו בשטר, כ"א מחמת שזוכרין עצם ההלואה, ממילא שאין שום ראיה מהתם להך דינא דמצו חזו בכתבא ומסהדי, לכך הוכרחו התוס' להביא הגמ', דמהתם מוכח דהך מעמיד עליו עדים דמתני', היינו עדי אחריני, וכמו שנבאר, דז"ל המשנה והש"ס מעמיד עליו עדים ובא לבי"ד ועושין לו קיום איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו, ע"כ לשון המשנה, ומיד בגמ' הביא ע"ז ת"ר איזהו קיומו במותב תלתא הוינא הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו, והנה מלשון המשנה במ"ש איש פלוני נמחק שטרו כו' אפשר לפרש בתרי אנפי, א' שאין זה לשון הקיום שכותבין לו בי"ד, אלא שזהו לשון עדים המעידין לפני בי"ד, והעדים כותבים זה לפני בי"ד, איש פלוני נמחק שטרו ופלוני ופלוני עדיו, וכמ"ש הרשב"ם, ושעור המשנה כך הוא, באין לבי"ד ועושין לו קיום, ומהו קיומו זה לא נזכר במשנה, איש פלוני נמחק שטרו, זהו לשון העדים שמעידין על המחיקה, ואי נימא כן אז בע"כ לפרש, דעדים אחרים הם המעידין בזה, ולא עדי השטר, דאי עדי השטר עצמן לא שייך תו הלשון ופלוני ופלוני עדיו, והכי הול"ל ואנחנו עדיו. ב' שמ"ש איש פלוני נמחק שטרו, הכוונה שזהו הקיום בי"ד, ובי"ד כותבין לו את זה, ולפי"ז יהיה בע"כ הפירוש דפלוני ופלוני עדיו הם עדי השטר גופא, ולא עדים אחרים, דאי עדים אחרים היה להתנא להזכיר גם אותם, דעדי השטר בע"כ צריך להזכיר, וגם עדי המחיקה צריך להזכיר, וכמ"ש בשו"ע חו"מ סי' מ"א, ומדלא הזכיר כ"א לחד כת עדים, מכלל דעדי השטר הם עצמן הוו עדי המחיקה, ולפי"ז מן המשנה גופא אין הכרח, אכן מדקאמר מיד בש"ס איזהו קיומו, מכלל דמ"ש במשנה איש פלוני נמחק שטרו, לאו קיומו של שטר הוא, אלא הגדת העדים, דאי זהו קיומו של שטר, א"כ מה שואל בברייתא איזהו קיומו, הא קיומו מבואר במשנה, ולשון דמשנה וברייתא אחת היא, אע"כ שהאמור במשנה לאו היינו הקיום, כ"א הגדת העדים, וממילא מוכח דבע"כ עדים אחרים הם המעידין זה וכנ"ל, ושפיר מוכח כהוכחת התוס' דמצו חזו בכתבא ולאסהודי, והיינו כוונת התוס' דהכא במ"ש ובא לבי"ד ועושין לו קיום, ומפרש בגמ' מהו קיומו, הכוונה דמדמפרש בגמ' מהו קיומו, מכלל דמ"ש במשנה לאו היינו קיומו כ"א הגדת העדים, ולפי"ז מלשון ופלוני ופלוני עדיו מוכח דהמעידים הם עדים אחרים, והם מעידין רק מה שראו הכתב, ושפיר מוכח דמצו חזו ומסהדי ודו"ק היטב בזה:
וחוץ לדרכנו היה נ"ל לומר דהברייתא אשמועינן דהקיום יעשו ב"ד ודלא כרשב"ם שפי' דעדים כותבין הקיום, דבלא"ה אין מחדש בברייתא שום דבר ממה שמבואר במשנה, דלשון הברייתא הוא לשון המשנה גופא, ומשטחיות הסוגיא משמע דהברייתא באה לפרש המשנה, ולא נמצא שום שינוי ביניהם כ"א בזה מה שבברייתא מפורש שהקיום כותבין הבי"ד, ובמתני' אפשר לפרש הכי והכי, ולשיטת רשב"ם יש להבין באמת, הא בברייתא מפורש דבי"ד עושין הקיום, ועמ"ש בפרישה חו"מ סי' מ"א:
באו"ד וא"ת הכא אפילו אינו זוכרה כלל יביא שטרו לבי"ד כו', הנה למ"ש רש"י בד"ה כותב אדם, דלא מיירי הכא שהעד כתב עדותו בנוסח שטר לזכרון דברים וחתם עצמו מלמטה כדין שטר שעדים חתומים מלמטה, רק כתב זאת על חתיכת קלף לזכרון לפניו, אין מקום כלל לקושית התוס', דפשיטא שכל זמן שלא נכתב בנוסח השטר ולא נחתם עליו העד מלמטה, אין לו שום תוקף של שטר, ומה שייך אפוא להקשות דיביא שטרו לבי"ד, שהכוונה דבכה"ג לאו מפי עדותו של העד אנו חיים כ"א מחמת השטר, ובשטר הוא המעיד בדבר, דפשיטא שאם אין העד חתום מלמטה אין לו שום תוקף של שטר, וי"ל דהתוס' מפרשו דהכא מיירי באמת שהעד כתב זאת בנוסח שטר וחתם עצמו למטה, וכן פרש כמה ראשונים, וגם לשון כותב עדותו על השטר מוכחא כן, דלא מצינו לשון שטר על חתיכת קלף, ולהכי שפיר הקשו ודו"ק:
במתני' זה אומר זה כתב ידי וזה כת"י של חבירי כו', המפרשים דקדקו בזה, דהך בבא מיותר לגמרי, ומאן קאמר לה אי רבנן אי רבי, ועוד מה דמסיים אח"כ בדברי רבנן אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי מיותר לגמרי והיה די אם אמר א"צ לצרף ותו לא, ולבד זה יש הרבה דקדוקים בסוגיא זאת כפי שיבואר בדברינו, ולבאר כ"ז, הנה רש"י ז"ל פי' בסמוך דלרבנן על מנה שבשטר הם מעידין, אנחנו ראינו המלוה וחתמנו בו ע"ש, משמע מלשונו דס"ל דלרבנן בעינן דוקא אשר בעת הקיום יזכרו גם המנה שבשטר, אבל אם אינם זוכרין המנה לא יוכלו להעיד על כתב ידן אפילו ע"י צירוף, משום דזה לא מהני כלל לדידהו אם יעידו על כתב ידן, אלא בעינן דוקא שיזכרו המנה ויעידו עליה, וכן הבין בתורי"ד כוונת רש"י ע"ש, ופירוש סברתם דעל מנה שבשטר הם מעידין, אין הכוונה דיוכלו להעיד גם על מנה שבשטר, ולכן לא בעי לצירוף, אבל אי מעידין על כתב ידן מהני ע"י צירוף ג"כ, אלא הכוונה דרבנן ס"ל דדוקא בעינן שיעידו על המנה, ואי מעידין על המנה אז הוי קולא לדידהו דלא בעינן צירוף, וכשאין זוכרין המנה הוי חומרא לדידהו דלרבי עכ"פ מהני צירוף דיעידו על כתב ידן, אבל לרבנן לא מהני זה, ולפ"ז ברישא דמתני' דקאמר דמהני צירוף הוא כרבי ולא כרבנן, והא דמהני קיום מעדים אחרים או משטר אחר, שבזה הוי ודאי הקיום רק על כתב ידן, היינו משום דבעדים אחרים שאינם חתומים על השטר, כיון שהם לא יוכלו להעיד על המנה, לכן מהני הקיום גם על כתב ידן, דכן היתה עיקר התקנה שיהני הקיום מאחרים או משטר אחר משום שמא ימותו או ילכו העדים למדה"י, אבל כשמקיימין ע"י עדים החתומין על השטר, בזה בעינן דוקא שידעון המנה ג"כ, ואם אינם זוכרים לא מהני אם יקיימו כתב ידן אפילו ע"י צירוף, וזהו כשיטת הרמב"ם המובא בשו"ע (חו"מ סי' מ"ו) עיין בש"ך ונה"מ שם, וכן היה נראה לומר גם בכוונת התוס' ד"ה על כתב ידן, שהוכיחו דלרבנן לא מהני אפילו אם יעידו על כתב ידן להדיא, היינו נמי כוונתם כן, שיפרשו ג"כ כשיטת רש"י ורמב"ם, דאם אינם זוכרין העדות לא מהני אפילו אם יעידו בהדיא על כתב ידן, משום דלרבנן בעינן דוקא שיזכרו המנה, ואם אינן זוכרין לא מהני קיום כת"י אפי' ע"י צירוף:
והא דהוכיחו התוס' שלרבי לא מהני אם יעידו על מנה שבשטר, י"ל הטעם לזה, דמיירי אפילו אם זוכרין העדות ואפ"ה לא מהני, דרבי ס"ל דעיקר הקיום הוא שיעידו על החתימות דוקא ואם אינם מעידין על החתימות כ"א על המנה לא מהני משום דאין, זה כמלוה בשטר, רק כמלוה בעדים ע"פ וכמ"ש התורי"ד בטעם דרבי, וא"כ יהיה פלוגתתם בתרתי, דרבי ס"ל דעל כתב ידן מוכרחים להעיד, דאל"ה הוי מלוה ע"פ, וקולא לדבריו דאם מעידין על כתב ידן מהני אפילו אם אינם זוכרין העדות, וחומרא דאם ליכא צירוף לא מהני אפילו אם יזכרו העדות ויעידו להדיא על מנה שבשטר, ורבנן ס"ל להיפך שדוקא בעינן שיזכרו המנה, ובאם אינם זוכרין המנה לא מהני אפילו אם יעידו בהדיא על כתב ידן, ואפילו ע"י צירוף ג"כ, וקולא דהיכא שיודעין המנה אז מהני אפילו שלא ע"י צירוף, ולפי"ז יהיה הפירוש דלא כשיטת הירושלמי המובא בתוס' דלעיל, דלהירושלמי מהני לרבי כשיעידו על מנה שבשטר אם אך זוכרין העדות, והא דבעינן צירוף, היינו כ"ז שאינם יודעים ולא יוכלו להעיד על המנה, אבל אם יוכלו להעיד על המנה מהני גם לרבי, וכן אליבא דרבנן ס"ל ג"כ לירושלמי דמה דבעינן על מנה שבשטר, היינו שבזה לא בעינן לצירוף, אבל אם יש צירוף מהני לרבנן אפילו אם אינם זוכרין העדות, וא"כ התוס' שכתבו כאן להיפך בשניהם, היינו משום דנאידו הכא משיטת הירושלמי דלעיל, כן נראה לכאורה בשיטת רש"י ותוס' דהכא:
אבל באמת כד דייקינן שפיר קשה לפרש כן פי' המשנה, דלפי"ז רבנן פליגי ארישא דמתני' דקתני דמהני צירוף, וא"כ יקשה טובא למה לא פליגי רבנן מיד ברישא, דביותר הוה להו לאיפלוגי ברישא ולומר דלא מהני צירוף, מדפליגי בסיפא וקאמרי דלא צריך לצרוף, וביותר יקשה בתוס' גופא דכתבו דלרבי לא מהני וכן לרבנן, והוכיחו רק לרבנן ולא לרבי, ואין לומר דמדרבנן נשמע לרבי, חדא דהו"ל לסיים כן בפירוש, ועוד הא מנ"ל לומר כן כיון דסברותיהם חלוקות לגמרי, דהא דלרבנן לא מהני הוא מטעם דבעינן דוקא שיזכרו העדות, ומה דלרבי לא מהני, הוא מטעם דבעינן שהקיום יהיה דוקא על החתימות ואי לאו הכי הוי מלוה ע"פ, וא"כ איך שייך לומר דילפינן חדא מחבירתה, דבשלמא אם רבנן ורבי לא היו פליגי כ"א בלשון, אז הוי שייך לומר הכי, דכמו דידעינן שלרבנן אם אומר בפירוש מהני, כן גם לרבי, אבל כיון דתליא פלוגתתם בדינים מחודשים, מנ"ל לומר כן, דהא י"ל דלרבנן שפיר לא מהני, אבל לרבי אפשר דמהני, ומנ"ל לומר דפליג וס"ל דבעינן דוקא קיום החתימות:
ולכן נ"ל דרך אחרת בתוס' שבזה יתורצו כל הדקדוקים, דתוס' אזלי הכא בשיטת הירושלמי דלעיל, דכל היכא דזוכרין העדות מהני אפילו לרבי אם יעידו על המנה ולא בעינן צירוף, וצירוף מהני אפילו לרבנן אפילו כשאינם זוכרין העדות, רק דעיקר פלוגתתם הוא דוקא באם אינם זוכרין את העדות כ"א מתוך השטר, דלרבי לא מיקרי זה זכירה והוי כעדות ע"י הכתב, לכך בעינן דוקא צירוף, ואתי שפיר מה שכתבו דאפילו אם אמר בפירוש דיעיד על המנה נמי לא מהני, דהיינו דוקא בכה"ג היכא שאינם זוכרין העדות כ"א מתוך השטר, ובכה"ג ודאי דלא מהני כיון שלא מיקרי זה זכירה כלל, ואין צריכין כלל להביא ראיה ע"ז לרבי דלא מהני, כיון דהטעם פשוט ומבואר משום דלא מיקרי זכירה, אבל אם זוכרין לגמרי המנה מעצמם, בכה"ג ודאי מהני אם מעיד על המנה אפילו לרבי, ומה שכתבו דלרבנן לא מהני אפילו אם יעידו בהדיא על כתב ידן, לא נתכוונו בזה לומר דלרבנן לא מהני הקיום באם מעידין על כתב ידן, דזה ודאי ליתא לשיטת הירושלמי אלא כוונה עמוקה כוונו בזה, והוא דלכאורה הא דאמרינן לרבנן דלא בעי צירוף משום דעל המנה הם מעידין, א"כ היינו דוקא כשמעידין על המנה, אבל כשמעידין בפירוש על כתב ידן ודאי שגם לדידהו בעי צירוף אפילו כשזוכרים המנה ג"כ, דכיון שאינם מעידין כ"א על החתימות בעינן צירוף, משום דעל כל חתימה בעינן תרי עדים, וע"ז רצו התוס' להוכיח שאין הדבר כן, וע"כ לא קאמרי רבנן דאם רצו לקיים החתימה בעינן צירוף, היינו דוקא באם אינם זוכרין את המנה, או כשעדים אחרים באין לקיים את חתימתן, אבל אם העדים החתומים על השטר באים לקיים חתימת עצמן וזוכרים את המנה ג"כ, בכה"ג מהימן גם על החתימה, ולא בעי לצירוף, ומילתא דמסתבר הוא כיון שזוכרין המנה, ועל המנה נאמן בלא צירוף, להכי שפיר מהימן גם על החתימה בלא צירוף, ואפשר עוד לתת טעם לזה דמהימן במיגו דאי בעי היה אומר דמעיד על מנה שבשטר שאז היה מהימן בעצמו, וגדולה מזה הקשה בהפלאה, אפילו כששני העדים החתומין מעידין על הקיום למה בעינן לצירוף, ליהימני' במיגו דאומרים על מנה שבשטר, ותירץ דמיגו בשנים לא אמרינן ע"ש, אבל כשעד אחד מעיד על חתימתו וזוכר נמי העדות שפיר מהימן ע"י מיגו, כן י"ל הטעם אף שאין אנו צריכים לזה, דהדבר מובן ופשוט בלא"ה, והוכיחו זה מהא דלקמן דקאמר בגמ' ואי ליכא תרי אלא חד, ואי נימא דהא דאמרו רבנן דלא בעי צירוף הוי דוקא כשמעידים על המנה, אבל כשירצה לקיים החתימה לא עדיף משארי עדים המקיימין החתימה ובעי צירוף, א"כ אמאי בעינן תרי אחריני, לא יוצרך אלא אחד שיעיד על החי ועל המת כיון שגם החי הוצרך לצירוף, א"ב ליכא נפיק תני תילתי דממונא אפומא דחד, אלא ודאי שהעד החתום כשזוכר גם המנה מהימן בעצמו אפילו כשבא לקיים את חתימתו ולא בעי לצירוף, ולכן אי אפשר הוא להצטרף עם עוד אחד מן השוק, כיון דהוא נאמן על חתימתו בעצמו, וכשמצטרף עם אותו האחר להעיד על חתימת השני, נפיק תרי תילתי דממונא אפומא דחד, ולפי"ז הא דהוכיחו התוס' דלרבנן לא מהני כשיעיד על כתב ידו, אין הכוונה שהקיום לא מהני, זה אינו דהקיום ודאי מהני, אלא הכוונה דהעצה לא מהני, והוא שנרצה לעשות העצה שיספיק עד אחד על המת והחי יצורף עמו ולא יצא תרי תילתי אפומי', משום דהחי יעיד על כת"י וגם הוא יוצרך לצירוף, ע"ז כתבו שהעצה הזאת לא מהני משום דאפילו אם לא יעיד כ"א על החתימה נמי לא בעי לצירוף, ואכתי נפיק כולי ממונא נכי ריבעא אפומי' וז"ב כשמש בכוונת התוס' בעזה"י:
ולפי"ז מיושב דברישא דמתני' דזה אומר זה כת"י וזה כת"י של חבירי ומהני צירוף, אתיא אפילו לרבנן, ומיירי באינם זוכרין את העדות כלל דבעי צירוף, ועיקר פלוגתתם הוא כשזוכרין רק ע"י השטר, דבזה לרבי בעינן דוקא צירוף, ולרבנן כיון שזוכרין ומיקרי זה זכירה לא הוצרך לצירוף, ואתי שפיר מה שמסיים בדברי רבנן אלא נאמן לומר זה כתב ידי, פי' דלא תימא דהא דלא מצרכינן לצירוף, היינו דוקא באם יעיד בסתם, שאז אמרינן דמעיד על המנה, אבל כשירצה לקיים החתימה להדיא בעינן צירוף אפילו לרבנן, לזה מסיים דנאמן לומר זה כתב ידי, פי' דאפילו אם אומר בפירוש שרוצה לקיים כתב ידו נמי מהימן בלי צירוף, כיון שיודע גם המנה וכנ"ל, וזה כפתור ופרח בעזה"י:
וניחא נמי הקושיא הראשונה שהקשינו, למה הוצרך כלל לבבא דרישא, משום דבלא זה היינו אומרים דלרבנן לא מהני הצירוף כשאינם זוכרין וכמ"ש בשיטת הרמב"ם, לזה סתם התנא דזה אומר זה כתב ידי וזה כת"י של חבירי מהימן, ורבנן הא לא פליגי בזה, ומכלל דגם הם סוברים דמהני הצירוף וכשי' הירושלמי, וזה מה שאשמועי' התנא כאן:
ונרוויח עוד ליישב קושית הרמב"ן והרשב"א בגמ', דהיכא שמת אחד מן העדים מעידין שנים אחרים על חתימתו של מת, הא עד החי מעיד על מנה שבשטר, והעדים אחרים אינם מעידין כ"א על כת"י המת, וא"כ איך נצרף עדותן הא מאי דקא מסהיד האי לא מסהיד האי, וכדפרכינן לקמן גבי עד ודיין, ולפמ"ש י"ל דבאמת גם עד החי אינו מעיד כ"א על כתב ידו, דאפילו בכה"ג מהימן בעצמו, וא"כ שפיר מצרפינן עדותם כיון דשניהם על כתב ידן מעידין, והא דפריך לקמן ולא נימא נמי שהחי יעיד על כתב ידו, משום דהתם אפילו בכה"ג לא מהני, דעדות הדיין אפילו לענין כת"י של העד לא מהני, משום דלא הוי כ"א עד אחד וכמ"ש המפרשים בזה ויבואר לקמן בדברינו: