בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יט:
בתוד"ה אי כתב ידן כו' עתה מודין שהם כשרים כו' ע"ש, והרא"ש חולק על דברי התוס' וסובר דאפילו אמרו שעדיין הם פסולים אפ"ה השטר כשר, והקשה הש"ך חו"מ (סי' ס"ו ס"ק ק"ב) מסוגיא דב"ק (דף ע"ג) מהא דאמרינן שם דנ"מ משום פסידא דלקוחות, הרי להדיא דהיכא דפסלי להו בגזלנותא נפסל השטר אפילו למפרע אפילו קודם שהעידו עליו נעשה גזלן לאביי דס"ל למפרע הוא נפסל וקיי"ל כוותי', והנה בס' הפלאה מתרץ לקושית הש"ך, דאפילו לדעת הרא"ש עכ"פ תרי ותרי הוי, וא"כ בקרקע מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים, ומשו"ה ניחא ההיא דב"ק, דבאמת השטר אינו מועיל שם כיון דהוי תרי ותרי אוקי קרקע בחזקת בעלים הראשונים, אלא שא"כ דחה זה הוא בעצמו שאי"א לומר כן, לפמ"ש התוס' לקמן בד"ה אלא אמר רב נחמן כו' למאי דקיי"ל בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה, משום דמוקמינן להו אחזקת כשרות, מיירי הכא דוקא כשאומרים שהיו קרובים משנולדו דליכא לאוקמי אחזקה, א"כ בהך דב"ק דמיירי דפסלינהו בגזלנותא שאפשר לאוקמינהו אחזקה, ממילא מתכשרים השטרות בכה"ג ולא יפסידו הלקוחות משום חזקת כשרות דעדים ע"ש, ובמחילה מכ"ת ערבוב דברים קא חזינא הכא, דמ"ש התוס' דהכא מיירי דוקא בקרובים משנולדו, אינו כ"א לשיטתם דאינם אומרים שעדיין פסולים הם, ולכן אם לא היו פסולים משנולדו שפיר הוה שייך למוקמי להו אחזקה, אבל לשיטת הרא"ש דמעידין שהם פסולים גם עתה א"צ לכל זה, דבלא"ה לא שייך כלל חזקת כשרות, כיון דהעדים ודאי פסולים, דאחרונים נאמנים לפסול את גופן של עדים, ודוקא על השטר הוא דאיכא תרי ותרי, וגבי שטר לא שייך חזקה, דבשלמא גבי שתי כתי עדים המכחישות איכא חזקת כשרות, אבל הכא לא שייך חזקת כשרות, כיון דעדים ודאי פסולים המה ואין הספק אלא בשטר, וכ"כ להדיא בקצוה"ח (סי' ס"ו סקכ"א) ולפי"ז שפיר ההיא דב"ק דמיירי דפסלינהו בגזלנותא לא שייך בהו חזקת כשרות כיון דעדים פסולים ודאי, ואין הספק אלא בשטר, ובשטר ליכא חזקה ולכן אפילו לשיטת הרא"ש אין מועיל השטר ודו"ק:
בתוד"ה אמר רב ששת כו' וא"ת תקשי לר"ש ברייתא דמי שמת האומר שטר אמנה הוא כו', ודע דבדין דעדים שאמרו אמנה היו דברינו שאינן נאמנים בכתב ידן יוצא ממקום אחר, היינו אפילו בכה"ג שאומרים שבשעה שחתמו לא היו יודעין כלל ששטר אמנה הוא. וכגון שהם מסרוהו ללוה, דבכה"ג ניתן ליכתב וכההיא דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וכמ"ש התוס' לעיל, ואח"כ מסר הלוה בעצמו את השטר למלוה, שבכה"ג ליכא שום עולה לגבי העדים ואפ"ה אינם נאמנים בכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכן מוכח להדיא מתוס' דלעיל ד"ה אמר רב נחמן שכתבו וז"ל אמנה היו דברינו אין נאמנים ע"כ באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא, ועוד דמר בר רב אשי קאמר דאין נאמנין משום דלא ניתן ליכתב, ואי בכתב ידן יוצא ממקום אחר, אפילו ניתן ליכתב פשיטא דאין נאמנין עכ"ל, אלמא דס"ל דאפילו אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה וניתן ליכתב היה, אפ"ה בכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין לומר שכן היה, וכן פסק הטור והמחבר (חו"מ סי' מ"ו) והיינו נמי מ"ש הטור (חו"מ סי' מ"ג) בשם הר"י, דבכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין לומר שטעו, יצא זה לו מדברי התוס' דהכא, וכ"כ הב"ח בסי' מ"ו ע"ש, אכן כ"ז הוא דוקא באותן עדים עצמם שחתמו על השטר, אבל כשעדים אחרים אומרים על עדי השטר, שהשטר אמנה הוא, והעדים החתומים לא ידעו מזה, ע"ז כתב הש"ך (חו"מ סי' מ"ו סקט"ו) בשם הגאונים דנאמנים ע"ש, ואכן מדברי התוס' דהכא היה אפשר לכאורה להוכיח דסברי שאפילו עדים אחרים נמי אין נאמנים, דאלת"ה מאי קשיא להו על רב ששת מההיא דמי שמת, הא שפיר אשכחן שטר אמנה בענין דלא הוי הכחשת העדים כלל, וכגון אם יאמרו העדים שנמסר השטר באמנה לא מידי העדים כ"א מיד המוכר ללוקח, אבל העדים חתמו כדין ומסרו למוכר ולא ידעו כלל מהאמנה, ולכך אמרינן התם הלך אחר העדים, דלא שייך לומר הכחשה תחלת הזמה, שאין כאן הכחשת העדים כלל, ובשמ"ק בב"ב ראיתי בשם רבינו יונה שיישב באמת כן לקושית התוס', וז"ל דמשו"ה לא הוי תרי ותרי דאמרינן עדים החתומין על השטר לא היו יודעים ששטר אמנה הוא שלא הודיעום המוכר והלוקח לפיכך כדין חתמו ונמצאו עדים אלו שמעידין שהלוקח הודה בפניהם ששטר אמנה הוא אמילתא אחריתא קא מסהדי, ואינם מכחישים כלל עדות העדים שבשטר ולא סותרים את דבריהם, הגע עצמך אילו הודה הלוקח בפנינו ואמר שטר אמנה הוא זה, אם לא מהימן, הא הודאת בע"ד כמאה עדים, והרי עדים הללו מעידין שהמוכר והלוקח באו ואמרו ששטר אמנה הוא זה, או אחר חתימת השטר או קודם, והעדים לא ידעו בדבר עכ"ל, וגם בפנ"י ראיתי שנתעורר ליישב כזה, הן מה שכתב העדים החתומים עצמם נאמנין ג"כ לומר שהם לא ידעו מהאמנה, וכי דין זה מוסכם בחו"מ (סי' מ"ו) לא אדע מקומו, דשם מבואר שהעדים נאמנים דוקא במקום שאין כת"י יוצא ממקום אחר, דאית להו מיגו, אבל בכתב ידן יוצא ממקום אחר שאין נצרכין לקיום שלהם, מפורש התם שאין נאמנים, וא"כ גם בהך דב"ב דמיירי במודה לוה שכתבו כמ"ש התוס', ולא מפי העדים אנו חיים, ודאי שאינם נאמנים, דכל מודה שכתבו דמיא לכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שאין צריכין לקיום העדים וכדמוכח לעיל בסוגיין, אכן עכ"פ עדים אחרים נאמנים וכמ"ש הש"ך, ומדהקשו התוס' בזה ונכנסו בתירוצם לדוחק, מכלל דסברי שאפילו עדים אחרים אין נאמנים, וגם מצד הסברא נראה לומר כן כיון דטעם דעולה ליכא הכא, אחרי שהעדים לא ידעו כלל מזה, א"כ מאי אולמא דעדים אחרים מעדי השטר גופייהו שאין נאמנים לומר אמנה היו דברינו ולא ידענו מזה, ובע"כ הטעם משום דסתם שטר אינו אמנה וחשיבי חוזרים ומגידים, א"כ אף כשעדים אחרים אומרים כן חשיבי נמי כמכחישים עדי השטר וליהוי כתרי ותרי:
אכן אחרי שהש"ך הביא בשם הגאונים דכולהו סברי דעדים אחרים נאמנים וכן הבאתי בשם רבינו יונה שהאריך להוכיח כן, וגם בתשובת הרשב"א מפורש כן, הובא בב"י (אה"ע ס"ס קמ"ה) בשכ"מ שנתן גט ואח"כ נתרפא ועדים אחרים אומרים שהגט ניתן על תנאי אם ימות דוקא, וכתב שם הרשב"א דהוי תרי ותרי, דעדים אחרים מכחישים לעדי הגט שלא הזכירו תנאי ואסורה לכהן ואם נתקדשה לאחרים אסורה לשניהם, ע"כ. הרי דאע"ג שס"ל דאף כשעדים אחרים אומרים תנאי מי חשיב כתרי ותרי, מ"מ מבואר שם, דאם העדים האחרים אומרים שקודם נתינת הגט היה התנאי והעדים לא ידעו מזה, לא הוי כמכחישים עדי השטר, וגם בתומים ובשער המשפט הוכיחו כן, דאם אך העדים לא ידעו, לא היו עדים האחרים כמכחישין לעדי השטר ע"ש, קשה מאוד לומר דהתוס' יפלגו עם כל הני רבוותא, ולכן נ"ל שגם התוס' יסברו דעדים אחרים נאמנים ואפ"ה מקשו הכא שפיר, דהנה הרשב"ם בב"ב פי' שם בד"ה כל כמיניה, והיינו דבלוה לא שייך מיגו כו' דהוי מיגו במקום עדים, כיון דמרעי לעדים כו', ולא אמרינן מה לי לשקר כו' ע"ש, ובהיות כן בע"כ איירי הסוגיא דהתם שטוען אמנה היה, היינו שמיד העדים נמסר למלוה מיד, דאל"כ גם הוא יהיה נאמן במיגו, דהא אם אמר שהאמנה היה בינו ובין המלוה לא היה מרע לעדים כלל וכמ"ש לעיל, דבכה"ג אינו מכחיש להעדים, ולא שייך לומר דהוי מיגו במקום עדים כסברת רשב"ם הנ"ל, וא"כ האיך אמר ואם לאו הלך אחר השטר, אלא ע"כ דמיירי כשאומר שהאמנה היה ממש מיד העדים והם ידעו מזה ושפיר מקשו התוס':