בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יט.
בתוד"ה טעמא כו' ונראה לר"ת ולר"י דטעמא דר"מ כדרב הונא, פי' שכמו שבדרב הונא אינו נאמן במיגו כך עדים אינן נאמנים במיגו, ויש לדקדק דלפמ"ש התוס' בסמוך בטעמא דלוה גופא לא מהימן באמת במיגו, ופי' משום דירא הוא לטעון מזויף שמא יכחישו אותו העדים, א"כ תירוץ זה לא שייך כלל לגבי עדים, דמי יוכל להכחישם, וא"כ העדים גופא יהיו נאמנים במיגו דבעי אמרי אין כתב ידינו הוא, וי"ל דגם העדים אפשר לומר שאין רצונם לטעון לא חתמנו, מחשש הזה שמא ימצאו אחרים שמכירים בשקרם, ואף דלהכחישם אי אפשר כיון דתרי כמאה, מ"מ לא ניחא להו לטעון טענה כזאת שאחרים מכירים בשקרם, ולכן כשטוענים אנוסים היינו אין לומר מיגו דבעו אמרי אין כתב ידינו, משום שזה בנקל יותר להכחישם דכתב ידם הוא, שהרבה אנשים יודעין ומכירים חתימת ידן, אבל אין הרבה אנשים יכולים לידע באיזה אופן חתמו עצמן, באונס או ברצון:
ומכח דברים הללו יש לנו לעמוד על עיקר סברת רש"י במה שדחק לפרש הסוגיא דמיירי במודה לוה שכתבו, ולא חשש לכל הני קושיות שהקשו עליו התוס' בדבור זה, היינו משום דהתוס' בדבור הסמוך הביאו בשם רש"י, דמשו"ה אין נאמן במיגו דמזויף, משום דקיום שטרות הוא רק מדרבנן ומה"ת א"צ כלל לקיום ע"ש, ודין זה אינו כ"א כשאין הכחשה בזה, דאז אמרינן דעדים החתומים בשטר כמו שנחקרה עדותן דמי, משא"כ כשנפל שום הכחשה, הן מצד העדים, והן מצד הלוה גופא שטוען מזויף הוא השטר, אז צריך קיום מה"ת, וכמ"ש בסמ"ע (חו"מ סי' מ"ו סק"ט) בשם הגהות מרדכי, דבלוה טוען מזויף בעינן קיום מה"ת ע"ש, ולפי"ז לשיטת רש"י בע"כ צריך לפרש דמיירי הכא בשמודה לוה שכתבו, ובכה"ג א"צ קיום מה"ת, ולכך שפיר לא מהני המיגו לבטל השטר, דאי כפי' התוס' דבטוען הלוה מזויף, שבכה"ג צריך קיום מה"ת, וממילא מהימני העדים במיגו, וא"כ מ"ט דר' מאיר דאין נאמנים, ולזה מוכח לפרש דמיירי במודה לוה שכתבו, וכ"ז לשיטת רש"י דטעמא דלא מהימן במיגו משום דד"ת א"צ קיום, אבל לטעם התוס' גופא משום דאין כאן מיגו כלל, שירא לומר מזויף, וסברא הזאת שייך נמי גבי עדים שיראים לומר מזויף וכמ"ש, א"כ שפיר יכולים לפרש כפשוטו דמיירי בטוען הלוה מזויף ודו"ק:
אלא דמלשון התוס' בשם רש"י וז"ל ופי' הקונטרס במקום אחר דד"ת א"צ קיום כו' ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טעין מזויף אבל בשאר טענות כגון שטוען פרוע לא עכ"ל, משמע להדיא שאפילו כי טוען מזויף, רק רבנן הוא דאצרכוהו קיום ולא מה"ת, ולא כהגהות מרדכי, ולפי"ז אכתי יקשה על רש"י למה לו לדחוקי דמיירי במודה לוה שכתבו, הא אפילו בטוען מזויף נמי אינו אלא מדרבנן, ואין כאן מיגו, וי"ל דאין כוונת רש"י דכשהקיום הוא מדרבנן לא מהני מיגו אפילו במקום שצריך קיום, שזה אין סברא, דאיזה נ"מ יש בזה, אם הקיום הוא מה"ת או מדרבנן, כיון דס"ס רבנן אצרכוהו קיום, א"כ מוכרחים אנו לקיום העדים, ושפיר יש להם מיגו טובה דבעו אמרו לא חתמנו, אלא כוונת רש"י כן הוא, דאי הוי הקיום מה"ת, אז לא היה שום נ"מ בין כשמודה לוה ובין כשטוען מזויף, משא"כ השתא דקיום שטרות אינו אלא דרבנן, הם אמרו והם אמרו להצריכו קיום כ"א במקום שהלוה בא ומערער וטוען מזויף, אבל כשמודה שכתבו אלא שטוען פרוע, כיון דאינו מערער ומודה בו לא אצרכוהו קיום כלל, וכן מוכח להדיא לשון התוס', דדוקא כי טוען מזויף הוא דאצרכוהו קיום ולא כשטוען פרוע, הרי להדיא דבמודה לוה שכתבו לא אצרכוהו קיום כלל, וא"כ שפיר מוכרח רש"י לפרש דמיירי כאן במודה שכתבו, דאי בטוען מזויף, נהי דהקיום אינו אלא מדרבנן, מ"מ ס"ס כיון דמדרבנן מוכרחים אנו לקיום העדות, ואכתי יש להם מיגו, אע"כ דבמודה לוה מיירי, שבכה"ג א"צ קיום כלל:
בתוד"ה מודה בשטר שכתבו כו' ובקונטרס פי' במקום אחר דטעמא משום דד"ת א"צ קיום דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבי"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כו' אבל אין לפרש דלא מהימן במיגו לומר פרוע משום דאי פרעי' שטרא בידיה מאי בעי כו' ע"ש, ומשמע מדברי התוס' דשני אלו הטעמים, טעמים מחולקים הם, ולטעם דד"ת א"צ קיום כלל, א"צ כלל לטעמא דשטרא בידו מאי בעי, ומאוד תמיה לי דא"כ מה מועיל תי' זה דד"ת א"צ קיום לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי, דהא אפילו בשטר מקוים ממש כדינו היה נאמן לומר פרעתי, אי לאו טעמא דשטרך בידי מאי בעי, ואפילו בלא מיגו נמי היה נאמן לומר פרעתי כיון דאינו מרע השטר בהך טענתא, דהא כל שטר עומד לפרעון, ורק משום הסברא דשטרך בידי מאי בעי הוא דאינו נאמן, וא"כ ה"נ נהי דא"צ קיום והוי כאילו מקוים כדין, למה לא יהא נאמן לומר פרעתי, וכ"ש הכא דאיכא מיגו, ועוד יש להבין מה יועיל מה שהשטר הוא כמקוים לענין לבטל המיגו, דהא אפילו כשהשטר הוא מקוים יכול להיות שבאמת פרע לו, וא"כ טענתו שטוען פרוע הוא אינו נגד השטר, ומה כחו של השטר לבטל טענתו כשיש לו מיגו, ואם כי זה פשוט שכוונת התוס' כן הוא, דנהי דטענת פרעתי שטוען עתה אינו נגד השטר, מ"מ הטענה שהיה יכול לטעון דהיינו מזויף, זהו נגד השטר, דכיון דהשטר הוי חשוב כמקוים, כשטוען מזויף הוי נגד עדי השטר, ולכן אינו נחשב למיגו, דהוי כמיגו במקום עדים וכמ"ש מהריב"ל בכללי המיגו, דהיכא דבטענה שהיה יכול לטעון היה נגד העדים לא אמרינן מיגו, אכן גם זה תמוה, דהא זהו לא שייך כ"א בשארי מיגות, דאז אמרינן דחשבינן לעדים החתומים על השטר כתרי סהדי והוי מיגו במקום עדים, וכמ"ש התוס' לעיל בסוגיין, אבל במיגו דמזויף אמרינן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה אין נאמנים, דהקשו דהא הוי לי' מיגו במקום עדים ותי' דקיום שאני דהוי הפה שאסר ע"ש, משמע להדיא דדוקא בשארי מיגות חשבינן זה למיגו במקום עדים ולא במיגו דמזויף, והנה רש"י ז"ל בד"ה אין המלוה כו' שהרי ביד המלוה הוא, משמע להדיא שרש"י סומך גם אטעם דשטרך בידי מאי בעי, אע"ג דרש"י עצמו הוא הסובר טעם שזכרו התוס' משום דד"ת א"צ קיום, מ"מ מצריך גם טעם זה דשטרך בידי, והיינו כמו שכתבנו, דטעם דהוי כמקוים לחוד פשיטא דלא מהני כלל, דלבד שאינו מבטל המיגו וכמ"ש אלא אפילו בלא מיגו כלל הוא נאמן לטעון פרעתי בלא טעם דשטרך בידי מאי בעי, וטעמא דשטרך בידי לחוד נמי לא מהני, חדא משום דטענה הזאת רעועה היא דשמא אפשיטי דספרא זייר לה, ועוד דאפילו אם החזקה הזאת הוי חזקה גמורה, הא במיגו במקום חזקה הוי בעיא דלא איפשיטא, ורק בצרוף שני הטעמים, דהשטר הוי מקוים מד"ת, ובצרוף לזה החזקה דשטרך בידי מאי בעי, אינו נאמן לומר פרעתי אפילו במקום מיגו, ומסתבר לי שגם התוס' סוברים דבטעם דד"ת א"צ קיום לחוד לא סגי בלא טעמא דשטרך בידי מאי בעי, והא שכתבו דנימא משום טעם דשטרך בידי, היינו שנאמר משום טעם זה לחוד ולא ניבעי טעם דקיום, ע"ז תי' דא"א לומר הכי, דהא באמנה לא שייך טעם זה ואפ"ה אינו נאמן, אבל זה פשיטא דלטעם דד"ת א"צ קיום מצרכינן נמי לטעם דשטרך בידי מאי בעי, ובזה אין להקשות כלל מאמנה, דבשלמא כשנימא דהטעם הוא רק משום דשטרך בידי לחוד, והשטר באמת אינו מקוים, שייך שפיר להקשות דא"כ באמנה אמאי לא מהימן, אבל כאשר אמרינן שגם טעם דקיום יש כאן, בזה אין להקשות כלל מאמנה, דבשלמא בטענת פרוע שבזה אינו מרע לשטר, דהא כל שטר עומד לפרעון, מצרכינן שפיר לצרוף הטעם דשטרך בידי מאי בעי, ובלא זה הוי מהימן לומר פרוע, אבל כשאומר אמנה שבזה מרע השטר, ודאי הדבר שאינו מהימן לאורועי שטר מקוים ממש, אפילו בלא טעם דשטרך בידי מאי בעי, אלא דאכתי צ"ע דנהי דבמקום דליכא מיגו לא מהימן לבטל השטר, משום דהוי כמיגו במקום עדים, אבל הכא דאיכא מיגו דמזויף שזה מהני אפילו במקום עדים, למה לא מהני גם באמנה לבטל השטר וכמו גבי עדים גופא דאמרינן בהו מיגו דמזויף, ואפשר לחלק בין לוה לעדים עפמ"ש בריש פירקין, דלשיטת רש"י שם לא אמרינן מיגו כ"א במקום דהוי אין שור שחוט ממש, ולשיטת התוס' בעינן מיהא אין שור שחוט קצת, ולפי"ז שפיר יש מקום חילוק ביניהם, דאצל הלוה גופא כיון דד"ת עדים החתומין על השטר הוי כמו שנחקרה עדותן, א"כ לדידי' הוי שור שחוט לפניך, דהא מחויב הוא לטעון כנגד השטר, ודוקא כשטוען מזויף הוא דמהימן, משא"כ בשאר טענות במיגו דמזויף לא מהימן, כיון דהוי שור שחוט, משא"כ גבי העדים מסתמא כשצריכין אנו לקיומיהן, היינו שהלוה טוען מזויף, וא"כ לגבי דידהו הוי אין שור שחוט דגם אי שתקי ולא אמרי כלום לא היה מתקיים השטר ולכך נאמנים ודו"ק היטב:
בגמ' ומר היכי ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא כו', כבר העירו המפרשים איך נרמז בדברי רב נחמן דצריך קיום משום טענת פרעון ובמודה שכתבו מיירי, דילמא מילתא דר"נ מיירי בטוען מזויף ומשו"ה אצריך קיום, ונראה דהנה בלא"ה יש לדקדק, דלמ"ש רש"י בד"ה כי אתו, דהיינו מלוים המביאים שטרות, משמע להדיא דהמלוים לחוד באו, וא"כ איך נזדקק להם ר"נ, הא אסור לשמוע דברי בע"ד אחד שלא בפני בע"ד חבירו כמבואר בחו"מ (סי' י"ז), וצ"ל דהכא שאני כיון דמביא גם שטר עמו רשאי, והטעם נראה פשוט, דהא עיקר הטעם שאסור לשמוע שלא בפני בע"ד חבירו, היינו משום שכל שלא בפני חבירו אינו בוש לטעון דברי שקר כמ"ש המפרשים, וא"כ אין שייך זה כ"א במקום שצריך לשמוע טענות, אבל היכא שהביא שטר עמו כלום לטענה הוא צריך, והא אין אחר מעשה השטר ולא כלום, ומכאן יהיה סיוע למ"ש בתשובת הרמ"א סי' קי"ב, שבענין נחלות מותר לשמוע דברי בע"ד אחד, כיון שאין זה תלוי בטענה שבין איש לחבירו רק בדיני נחלות ואין חלוק בזה בענין טענה כו' ע"ש, והנה פשטא דמילתא משמע שהמלוים לבדם באו ולא הביאו גם העדים עמהם, וכפרש"י שהמלוים באו ואין עדיהם עמהם, ובע"כ כיון שבאו לדין בע"כ שיודע המלוה שהלוה יטעון נגדו, דאל"ה למה יתעצם עמו בדין, ואי אמרת דהלוה הוא דטוען מזויף, א"כ איך יסמוך המלוה על השטר, לבוא יחידי לבי"ד בלא עדי קיום, אטו לא ידע דכשטוען מזויף אין ממש בשטר כל זמן שלא קיימו, ומדבא לבי"ד בלא העדים בע"כ ששמע המלוה שגם הלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתיו, ולזה היה סבור שפיר לסמוך על השטר, כיון שגם הלוה מודה ששטר מעליא הוא, ומדהצריך ר"נ לקיימו מכלל שגם במודה שכתבו בעי קיום:
ובהכי ניחא נמי מה שדקדקו המפרשים דלמה האריך רב נחמן גופא כ"כ בלשונו לומר כי אתו לקמן כו', ולא אמר בקצרה הלכה כרבנן, כדאקשי איהו גופי' לרב הונא דלימא הלכה כר' מאיר, ולמ"ש ניחא, דאי הוי אמר הלכה כרבנן לא הוי ידעינן כ"א בעדים דאלימי לאורועי שטרא, אבל בלוה אכתי לא הוי ידעינן, לזה האריך לאשמועינן רבותא שאפילו הלוה נמי מצי לטעון פרעתי, וגם מזה ידעינן שאפילו בטענת פרעתי נמי מהימן ולא אמרינן סברא דשטרך בידי מאי בעי, שכל אלה לא הוי ידעי' באומרו הלכה כרבנן, בשלמא בדרב הונא דסובר דא"צ לקיימו, ולר"נ דלא ס"ל לחלק בין לוה לעדים כמ"ש התוס', שפיר קא מקשה לו ר"נ דלימא הלכה כר"מ, דבזה הוי רבותא טפי שאפילו העדים דאלימי, וגם בטענה דאנוסים נמי לא מהימני, אבל בדר"נ דס"ל דצריך לקיימו, שפיר הוי רבותא בלוה גופא ובטענת פרעתי שאפ"ה מהימני, ולכן לא קאמר סתמא דהלכה כרבנן ודו"ק:
בתוד"ה וכדרב הונא וא"ת תרתי מילי דרב למה לי כו', הנה למה שכתבתי לעיל בתוד"ה מודה בשטר, דרש"י סובר דהא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לא הוי זה משום טעם דד"ת א"צ קיום לחוד, דטעם זה לחוד אין מספיק לענין שלא יהא נאמן במיגו, ורק משום צרוף טעם דשטרך בידי מאי בעי הוא דאינו נאמן, ולפי"ז טובא אשמועינן רב יהודא הכא, דאע"ג דהכא באמנה לא שייך טעמא דשטרך בידי מאי בעי והו"א דמהימן, לזה אשמועינן שאפ"ה אינו נאמן מטעם שכתב רש"י, דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה, דהוי נמי כעין חזקה דשטרך בידי מאי בעי, ואמנם התוס' לשיטתייהו לעיל, דלא מצרכי כלל לטעם דשטרך בידי מאי בעי, וכמו שהוכיחו מהך דאמנה, לזה שפיר הקשו, ואלא די"ל שאפילו לשי' התוס' יש ליישב קושיתם, דהנה מדרב יהודה ודאי לא שמעינן הא דרב הונא, דהוה אמינא דוקא אמנה לא מהימן אבל פרוע מהימן כדרב נחמן, ואי מדרב הונא הוה אמינא איפכא, דוקא פרעתי לא מהימן מטעם דשטרך בידי מאי בעי, רק התוס' לשיטתייהו מקשים שפיר דכתבו לעיל בד"ה אימא, דרב הונא סתם קאמר ולא מפליג, א"כ מדרב הונא ידעינן הכל, ומצאתי אח"כ שגם הרש"ש תי' כן:
בגמ' לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן, והראשונים הקשו למה צריך לכדר' נתן, הא בלא דר' נתן אטו לא ידעינן דכל שיש לו לאדם הן בבית הן בשדה הכל משועבד למלוה, וא"כ כשיגיע זמן הפרעון ודאי טורף המלוה, והרשב"א בחדושיו סוף קדושין והר"ן בסוגיין הוכיחו מכח זה דשטרות לאו בני גוביינא הם שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אינם בני שעבוד ע"ש, ולכאורה יש לתמוה בהוכחה הזאת, דהא מיד אח"ז הקשה הר"ן גופא קושית התוס', למה אינו נאמן על אמנה במיגו דמחיל, וכתב לתרץ נמי כתי' התוס' דדוקא במוכר שט"ח יכול למחול דאינו אלא מדרבנן, אבל שעבודא דר' נתן אין יכול למחול ע"ש, ואם כן ממילא ליתא להוכחתו הראשונה, דהא שפיר י"ל דמשו"ה אצטריך הך דר' נתן בכדי שלא יהיה יכול למחול, ומצאתי שוב בחדושי רעק"א שהרגיש בזה והניח בצע"ג, ולעד"נ שאין בזה שום קושיא, דמ"ש התוס' והר"ן דשעבודא דר' נתן אין יכול למחול, לא נתכוונו כלל לומר שדוקא בשעבודא דר"נ אין יכול, ובשאר שעבוד יכול למחול, אלא נתכוונו לחלק רק בין מכירה לשעבוד, דבמכירה שמצד עצם המכירה אין יכול לחול על שטרות, לפי שהחוב אינו ברשותו, ולכן לא הוי המכירה אלא מדרבנן, ומכח שעבוד נמי לא שייך התם, דהא לא על דעת שעבוד קיבל המעות ומשו"ה יכול למחול, אבל היכא שבא בהלואה הרי גומר ומשעבד נכסיו למלוה, דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין, ואי אמרת דשטרות בני שעבוד הם, היה חל עליהם השעבוד מה"ת למאי דקיי"ל שעבודא דאורייתא, וא"כ אפי' בלא דר' נתן נמי לא היה יכול למחול כיון דשעבודא נמי דאורייתא, ואכתי יקשה הך דר' נתן למה לי, אע"כ דשטרות מילי נינהו ואינם בני שעבודא כלל, דבי"ד לא מגבי להו, וכהוכחת הר"ן וז"ב. הן אמנם דהש"ך (חו"מ סי' ק"א) כתב שאפילו אי נימא דבי"ד מגבי שטרות לא עדיפי ממכירה, וכמו שבמכירה יכול למחול כן בשעבוד שטרות ע"ש, אכן דבריו אינם מובנים כלל, דהא הטעם דבמכירה יכול למחול הוא כמ"ש דמצד המכירה אין בזה ממש מה"ת, ומצד שעבוד ליכא, כיון דלא ע"ד שעבוד נתן לו המעות, וכמ"ש בשמ"ק בסוגיין דה"ט דבמוכר לא גבי מטעם שעבוד ע"ש, אבל היכא שמתחלה בהלואה בא למה לא יחול השעבוד, ובודאי שאין יכול למחול, ואמנם יפה כתב הקצוה"ח בסי' פ"ו, דדברי הש"ך אינם כ"א לדידן דמטלטלי לא משתעבדי, אבל לדינא דאורייתא דאין חילוק בין קרקע למטלטלי, פשיטא שגם בשטרות לא היה יכול למחול אם אך בני שעבודא הם ודו"ק:
בתוד"ה וכגון שחב לאחרים וא"ת וליהמני' במיגו דבעי מחיל כו'. מכאן יש להביא ראיה לכאורה למ"ש הטור בשם ר' ישעיה חו"מ סי' י"ב דאע"ג דמחילה א"צ קנין, היינו דוקא בדלא נקיט המוחל עדיין שט"ח בידו, דבתפס שטרא כל זמן שאינו מחזיר לו לא מהני ביה אפילו מחילה גמורה בלא קנין ע"ש ובסמ"ע וש"ך, ואנכי כתבתי על הגליון חו"מ שלי מכבר להוכיח כן מסוגיא דלקמן ריש פ' אע"פ, דס"ל לר' יהודה שם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה, ובגמ' דנ"ו שם טעמא דכתבה הא ע"פ לא, והקשה בשמ"ק אמאי לא מהני על פה כיון דמחלה, ואכן לדברי ר' ישעיה הנ"ל א"ש, דהתם כיון דנקיטה הכתובה בידה לכן לא מהני המחילה, וכן לקמן (דנ"ז ע"א) בגמ' דמוקי אבל בסוף ביאה לדברי הכל אינה מוחלת, ופרש"י שכיון שכבר זכתה אין אמירתה בע"פ מהני, וגם שם הקשה הרא"ה מאי שנא מחילה הזאת שלא תוכל למחול, הא כל מחילה היינו אחר שזכתה, דקודם שזכתה לא שייך מחילה, אע"כ דהתם שאני כיון דנקיטה כתובה לא מהני מחילה אם לא בכתבה דהוי כקנין, והוה"ד שבקנין נמי מהני התם, והא דקאמר ר' יהודה עד שיכתוב, לא אתי למעוטי כ"א שבע"פ לא מהני, אבל בקנין ודאי דמהני, דקנין הוי ככתיבה, כיון דסתמא לכתיבה עומד וכמ"ש ברמב"ם (פ"י מאישות) ובמ"מ שם, ולקמן בחדושינו הארכתי הרבה בזה, וכעת נראה לכאורה להוכיח כן מן התוס' דהכא, דלמ"ש המ"מ הובאו דבריו בש"ך (חו"מ סי' ס"ו וסי' פ"ו) דכל האומר פרוע הוא או כל דבר המבטל את השטר כגון אמנה ותנאי הרי הוא כמוחלו עכשיו דאין לך מחילה גדולה מזו ע"ש, א"כ למה הוצרכו התוס' כאן למיגו דאי בעי מחיל, כיון דאמירתו שאומר אמנה הוא, זהו גופא הוי מחילה, אע"כ דכיון דנקיט שטרא לא מהני מחילתו שבעל פה, ולכן הקשו שפיר דאכתי ליהמן במיגו דבעי מחיל ע"י קנין, ועיין בהפלאה שכתב כעין זה. אלא דיש לדחות זה, דאפילו לשיטת הסוברים דמחילה שבעל פה מהני נמי בדתפיס שטרא, שפיר הוצרכו כאן למיגו, משום דבכה"ג שחב לאחרים לא אמרינן דפרוע או אמנה הוי כמחילה, דבשלמא במקום שאינו חב לאחרים, פשוט הדבר דכיון שהודה בעצמו שהשטר נתבטל, יהיה מאיזה סבה שיהיה, אין לך מחילה גדולה מזו, אבל במקום שחב לאחרים, י"ל דמשו"ה אומר כן בכדי להבריח את בעל חובו מנכסי הלוה, וסומך הוא על הלוה שיודע האמת שאינו אמנה או פרוע, ודאי יחזירנו המעות אח"כ, וכעין שכתבו התוס' דמשום זה הטעם גופא לא הוי מיגו, וא"כ אין ראיה שאומר הכי בלב שלם, ואיך אפשר לחשוב זה למחילה, הא אפילו במחילה ממש היכא שיש חשש שמא אינו מוחל בלב שלם לא מהני המחילה, דהא זהו עיקר הטעם שמחילה בע"פ לא מהני במקום דנקיט שטרא, משום דיש חשש שמא לא הוי מחילתו בלב שלם, מדנקיט שטרא ולא החזירו ליד הלוה, וכמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' ס"ו סקע"ד) וכ"ש דהכא יש חשש גדול, שמא לא אמר כן בלב שלם, ורק להבריח את בעל חובו אמר הכי, ולכן ה"ט דלא מהני כאן אמירתו אמנה, דאע"ג שבעצם נחשב הוא כמחילה, מ"מ מחילה ממש נמי לא מהני במקום שיש חשש, ושפיר הקשו דאכתי ליהמני' במיגו דבעי מחיל בקנין, ובמחילה שע"י קנין אין מקום לספק עוד שמא לא היתה בלב שלם, כן היה נ"ל לפרש, לולא שמדברי הש"ך לא משמע הכי אלא שאפילו בכה"ג דחב לאחרים סובר נמי דפרוע או אמנה הוי כמחילה: