אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף יח:

דף יח.

בתוד"ה ובכולה בעי דלודי, השיגו על פרש"י שפי' מטעם מיגו דחשיד, דהא אסיקנא בב"מ דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא, והנה הרמב"ן בב"מ שם תי' דדעת רש"י הוא דרבה סובר כאביי דאמר התם דחיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, ודעת רש"י עצמו שם, דרבה פליג על ר' יוחנן וס"ל דאי הוי חשיד אממונא הוי חשיד נמי אשבועתא, אלא דלא חשדינן אותו בזה שרוצה לגזול, אכן ראיתי שההפלאה בסוגיין ובפנ"י בב"מ רצו גם הם מדעתם ליישב כזה, ואח"כ חזרו שא"א לומר כן וע"כ רבה לא ס"ל כאביי, דאם כאביי דלא חשדינן אותו כלל שרוצה לגזול, לא קשיא כלל קושית רבה, שיהא נאמן במיגו דכופ"ה, דהא י"ל שאין לו מלוה ישינה רק נגד מה שכופר, ובמחכ"ת לק"מ, דכפי הנראה מהשגתם שהבינו בדעת אביי, שאין שום תביעה שחשדינן אותו ברוצה לגזול, וא"כ יותר היה להם להקשות, דמאי פריך דנימא מיגו דחשיד, הא לאביי לא חשיד כלל אממונא, ועוד דא"כ מאי איכא בין ר' יוחנן לאביי, כיון דלאביי אין שום תביעה דחשדינן אותו ברוצה לגזול, א"כ איך משכחינן שום תביעה שיהיה נ"מ ביניהם, דלר' יוחנן מוסרים לו שבועה ולאביי אין מוסרים, א"ו שגם לאביי יש כמה תביעות שאי אפשר לתלות במלוה ישינה, וכגון במפקיד ונפקד לשיטת הר"ש די ווידש המובא בשיטה מקובצת דלא חיישינן במפקיד להכי, משום דחזקה שאין אדם עשוי להפקיד ממונו כ"א ביד איש בדוק ובטוח שאין לו שום תביעה עליו, או כגון שמחל לו כל תביעות הישינות וכמ"ש הריטב"א והנמוק"י ובאותן התביעות דהוי ודאי חשיד אממונא, לר' יוחנן מוסרים שבועה, ואביי דסובר מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אין מוסרים, א"כ לק"מ קושית הפנ"י, דהא חיובא דמודה מקצת הוא בכל מקום אפילו בהנך תביעות שאי אפשר לתלות במלוה ישינה, ולזה מקשה רבה שפיר, דבאותן התביעות אמאי נותנין לו שבועה, לימא כיון דחשיד אממונא ולדידי' דסובר כאביי חשיד נמי אשבועתא וז"ב:

בתוד"ה לא שנו כו' וקטנים כדרשב"ל ופסולי עדות משום דמלוה גופא מידק דייק ע"כ, ואפ"ה ברישא נאמנים משום דאיכא מיגו, ובמיגו נאמנים אפילו בכה"ג, אע"ג דבסמוך בגמ' איתא טעם דמלוה מידק דייק על ר' מאיר דס"ל שאפילו בדאיכא מיגו לא מהימן, י"ל דהנה עיקר סברא דמידק דייק היינו משום דזה הוי חזקה, וכמ"ש התוס' דחזקה דריש לקיש הוא מזה הטעם, ובמיגו במקום חזקה הוא איבעיא בש"ס דב"ב, ויש צד לכאן ולכאן, והכא אזלינן לצד דאמרינן מיגו במקום חזקה, ולקמן בדר"מ, היינו אי לא אמרינן מיגו במקום חזקה, אלא דלפי"ז יקשה עמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מלוה גופא, דרבנן ס"ל דלא הוי מלוה משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, דהוצרכו לזה משום דאל"כ יקשה מ"ט דרבנן דמהימני, ולמה לא תירצו דרבנן ס"ל דאמרי' מיגו במקום חזקה ולהכי מהימני, וצ"ל דלרבותא כתבו התוס' זה הטעם דאפילו אי נימא דלא יפלגו רבנן בזה, וגם הם יסברו דלא אמרינן מיגו במקום חזקה, ג"כ לא קשה אמאי מהימני משום דאין כאן מלוה ואין כאן שום חזקה, ולפי"ז צ"ל דמ"ש התוס' כאן בטעם דרבנן משום דמלוה גופא מידק דייק, אע"ג שהתם כתבו דרבנן לא ס"ל מלוה כלל, היינו לפי המסקנא י"ל כן, אבל לפי הס"ד מוכרחים לומר דגם רבנן ס"ל דהוי מלוה, והטעם משום דמלוה גופא מידק דייק, אע"ג שדוחק הוא דרבנן יסברו כן:

ובזה יישבתי לנכון דעת רש"י שפי' במתני' פסולי עדות, היינו קרובים או משחקים בקוביא, ובתורי"ד הקשה עליו דאיך נאמנים לומר שמשחקים בקוביא היו, הא בגמ' אמרינן שאין נאמן להשים עצמו רשע אפילו במיגו, ורבים הוכיחו מכח זה דדעת רש"י הוא, דבאיסור דרבנן אדם משים עצמו רשע, ואמנם לענ"ד הדבר פשוט, דרש"י יפרש שני מיני הפסול לפי הס"ד ולפי המסקנא, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', דלס"ד דטעם דאינם נאמנים משום אין משים עצמו רשע, בע"כ דפסולי עדות דמתני' היינו משחקים בקוביא, דאל"ה אמאי אינם נאמנים אפילו בלא מיגו, ואכן לפום המסקנא דלהשים עצמו רשע אין נאמן, בע"כ דפסולי עדות, היינו רק קרובים, ולכן במתני' פרש"י שני הפירושים ביחד, שיהא נוכל לפרש גם לפי הס"ד וגם לפי המסקנא, ורש"י עצמו פי' לקמן בד"ה הפה שאסר, דפסולי עדות הוא מחמת קורבה, ולא הזכיר משחק בקוביא, היינו משום דלמסקנא בע"כ דפסולי עדות לא הוו משחק בקוביא, אמנם לכאורה עדיין צריך ביאור, מי הכריח לרש"י לפרש פירוש שאינו אמת לפי המסקנא, הא גם לפי הס"ד היה יכול לפרש דפסולי עדות הוא מחמת קורבה, ואפ"ה אינם נאמנים משום דמלוה גופא מידק דייק, וכמ"ש התוס' כאן, אלא הוא הדבר אשר אמרתי לעיל, דרש"י סובר לדוחק שרבנן יסברו סברא דמלוה מידק דייק, כיון דהם ודאי יסברו כהלכתא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, וא"כ לא הוי מלוה כלל, וכמ"ש התוס' גופא במסקנא כן, להכי הוכרח לפרש דפסולי עדות הוו משחקים בקוביא:

ואמינא עוד דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דתוס' סברי בסמוך דהא דאמרי' קטנים נמי כדרשב"ל הוא מטעם מלוה מידק דייק, אכן רש"י לא ס"ל כזה, אלא דחזקה דר"ל הוא מטעם אחר לגמרי, שאינו ענין כלל להא דמלוה מידק דייק וכמו שנכתוב בסמוך, ולכן התוס' דס"ל דחזקה דקטנים הוא ג"כ מטעם דמלוה מידק דייק, א"כ אפילו אם נפרש דפסולי עדות הוי משחקים בקוביא, לא תמלט מהדוחק דרבנן סברי מלוה מידק דייק, דאל"ה בקטנים אמאי לא מהימן, וכיון דסוף סוף מוכרחים אנו לדוחק הזה, ממילא נוכל לפרש שגם פסולי עדות הוי מזה הטעם, ולכן לא מוקמו במשחקים בקוביא, שאינו לפי המסקנא, אבל רש"י לשיטתו דקטנים אין זה מטעם דמלוה דייק, א"כ לא נצרך לדחוקי דרבנן יסברו מלוה גופא כו', אלא דודאי יסברו כהלכתא שאין זה מלוה כלל, ופסולי עדות היינו משחקים בקוביא, וקטנים משום דרשב"ל ודו"ק כי נכון הוא:

בגמ' אמר רמב"ח ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון כו', לפום רהיטא נראה דס"ד ומסקנא דרמב"ח מחולקים בתרתי, לס"ד במחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני אפילו בלא מיגו מטעם דחוזר ומגיד, ובמחמת ממון דמשוו נפשייהו רשיעי לא מהימני בלא מיגו אבל במיגו אפילו בכה"ג מהימני, דבמיגו משוו נפשייהו לרשיעי, ולמסקנא היכא דמשוו נפשייהו רשיעי לא מהני אפילו מיגו, ורק במחמת נפשות דלא הוו רשעים בזה יש חלוק דבדאיכא מיגו מהימני ובלא מיגו אפילו בכה"ג לא מהימני מטעם דאין חוזר ומגיד, ולפע"ד מה סברא הוא לומר בס"ד, דבמיגו יוכל לעשות עצמו רשע, דלטעם שכתב רש"י בפירוש דאין אדם משים עצמו רשע, משום דאינו נאמן לפסול עצמו דקרוב פסול להעיד, א"כ מה יועיל מיגו לפי"ז, אטו ס"ד דבעלמא יהיה קרוב כשר לעדות ע"י מיגו, ועוד דאם נאמינם ע"ז שאנוסים היו מחמת ממון, כ"ש דלא יוכלו לפסול השטר, דלדבריהם רשעים הם, וא"כ רשעים מעידין שהשטר פסול ואין ממש בעדותן והשטר בחזקתו, וכיו"ב הקשה בחדושי רעק"א עמ"ש רש"י דלאו כל כמינייהו להשוות עצמם רשעים, למה הוצרך לזה, הא אפילו למ"ד אדם משים עצמו רשע, כאן לא מהני עדותן, דרשעים הם המעידין שהשטר פסול ואין ממש בעדותן, וביותר יקשה איך אפשר לפרש דהטעם דאינו נאמן מחמת ממון בלא מיגו הוא מטעם דאין משים עצמו רשע, הא לטעם דרש"י משום דקרוב פסול להעיד, א"כ מה ענין זה לענין שלא יהיו נאמנים לפסול השטר, דהא אינם קרובים לגבי השטר, וכמ"ש מוהר"ש איגר להוכיח כן מדברי הריב"ם שבהגהות אשר"י (פ' הגוזל עצים סי' י"ח) דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע כ"א לענין עדות, והרי כתב הריב"ם דמה"ט יכול לפטור עצמו מממון בטענה שמשים עצמו רשע בה, אלמא דאף דכפי טענתו פסול הוא לעדות ואין מאמינים לו, מ"מ לגבי ממון מהימן, וה"נ אף דכפי דבריהם פסולים הם לעדות, מ"מ יהיו נאמנים לגבי השטר ע"ש בחי' רעק"א. ולכן נ"ל דבס"ד דרמב"ח ס"ל דחוזר ומגיד בעדות שבשטר, ורק דס"ל דלא מיקרי חוזר ומגיד כ"א כשאומרים בשקר העדנו בלי טעם ואמתלא, אבל כשאומרים אנוסים היינו, אז הדבר כך, דאם אומרים שאנוסים היו מחמת נפשות, לא מיקרי כלל חוזר ומגיד, כיון דנותנים טעם ואמתלא לדבריהם, ואם אומרים מחמת ממון, כיון דלא מהימנו על האמתלא שאומרים, ונהי דאין זה ענין לגבי העדאתן על השטר גופא, שע"ז לא קרובים הם וכנ"ל, מ"מ ס"ס הוו כחוזרים ומגידים בלא אמתלא, והנה ג"ז הוא סברא פשוטה, דאפילו מאן דס"ל חוזר ומגיד, היינו רק שגם הגדה האחרונה נחשבת הגדה, אבל הגדה הראשונה ודאי שבמקומה עומדת, וממילא הוו כתרי ותרי, דלא עדיפא הך דחוזר ומגיד מאילו אתו עדי אחרינא להעיד, שוודאי יש רשות להם להעיד, ואפ"ה דיינינן בזה דינא דתרי ותרי דהוו ספיקא דדינא, אם לא במקום דאיכא מיגו, דגם בתרי ותרי ויש מיגו לכת אחת מהימנא וכמ"ש ההפלאה ורעק"א להוכיח כן מהתוס' דסוגיין ע"ש, ובזה יתפרש רישא וסיפא דמתני', דבסיפא דליכא מיגו, אפ"ה במחמת נפשות מהימני, דלא מיקרי כלל חוזר ומגיד, אבל מחמת ממון דלא מהימני על האמתלא הוו חוזר ומגיד, ובלא מיגו אינם נאמנים, אבל ברישא דאיכא מיגו נאמנים אפילו במחמת ממון, דכיון דהוו חוזר ומגיד הוו כתרי ותרי ויש מיגו לכת אחת דמהימני, ואין לומר. דטעם דרישא הוא דכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כולה חדא הגדה היא וכמ"ש רש"י בסמוך, דרש"י לא כתב הכי כ"א במחמת נפשות, שגם על הגדה השניה מהימני, שאין בדבורם דבר הנוגע לעצמם גופא, ורק מה שיעידו לגבי השטר, וכיון שכן הגדתם השניה היא נמי בגדר עדות ושייך בו לומר כולה חדא הגדה היא, אבל במחמת ממון כיון דבהגדה הזאת יש דבר נוגע לעצמם, ולעצמו הרי הוא קרוב, ואין לדבור זה גדר עדות, ולא שייך לצרפו אל דבור ראשון, ובע"כ דחוזר ומגיד מיקרי וכמ"ש בחי' רעק"א, אע"כ דהטעם הוא משום מיגו, דנהי דהוי ודאי חוזר ומגיד, מ"מ כיון דבס"ד דס"ל דיוכל לחזור ולהגיד בעדות שבשטר, וא"כ ע"י מיגו מהימני וכנ"ל, וכ"ז הוא לס"ד דרמב"ח, אבל רבא השיבו כל כמיניה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד אפילו בעדות שבשטר, וגם ס"ל דמחמת נפשות הוו נמי חוזר ומגיד, אלא דאפ"ה מחמת נפשות מהימני באין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דכולה חדא הגדה היא, ובמחמת ממון גם בכה"ג לא מהימני, כיון דכולה חדא הגדה אי"א לומר בכה"ג, וממילא אין חוזר ומגיד וכנ"ל, ולפי"ז גם לס"ד דרמב"ח לא אמרינן דמשים עצמו רשע ע"י מיגו, אלא דטעם דמשים עצמו רשע משום דהוי חוזר ומגיד, ולס"ד יכול לחזור ולהעיד, וטעם דמיגו יוצרך לענין הנאמנות דאי לאו הכי הוו כתרי ותרי ודו"ק:

בגמ' אבל מחמת ממון אינם נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע, ויש להבין דלמ"ש התוס' (ב"מ ד"ג ע"ב) דכשאומר דרך תשובה יוכל להשים עצמו רשע, וא"כ ה"נ י"ל שאינם רוצים דליהני מעשיהם הרעים ולהכשיל לבוא לידי גוביינא בשטר שקר, ולכן הם מתוודים שאנוסים היו, ואינם מתכוונים כלל להשים עצמם רשעים בזה, אלא למנוע ממכשול, למלוה לאפרושי מאיסור גזל, וללוה להצילו מתשלומי ממון בחנם, וכן העלה בנו"ב מהד"ת (חאה"ע סי' כ"ג) דבדבר שהוא לאפרושי מאיסורא ולמנוע ממכשול אמרינן ביה אדם משים עצמו רשע ע"ש, ואכן מכאן יהיה סייעתא למ"ש החת"ס (חיו"ד סי' ד') דמ"ש התוס' דדרך תשובה מהני, היינו במקום שאינו מקלקל בזה לאחרים, אבל אם ע"י העדאתן מקלקלי ומפסדי לאחריני לא מהימני אפילו בכה"ג, ולכן הכא בהעדאתן מקלקלי למלוה שלא לגבות בשטר זה ומשו"ה אינם נאמנים:

בתוד"ה אינם נאמנים וא"ת ליהימנו במיגו דבעו אמרי פרוע הוא, בס' פנ"י הקשה קושיא עצומה, שהרי בסמוך בשמעתין כתבו התוס' דמתני' ע"כ לא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו, דאי מודה שכתבו אמאי נאמנים העדים הא מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אפילו לרבנן, וא"כ ע"כ שטוען מזויף הוא ולא לוה כלל, א"כ אפילו היו אומרים העדים שפרוע הוא לא הוו מהימני דהא קיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ואפילו מייתי סהדי דפרעי לא מהימן כדאיתא בשבועות (דמ"א ע"ב). ונ"ל ליישב עפמ"ש התוס' בשבועות שם בשם הריב"ם דהא דקיי"ל דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, היינו דוקא כשאומר להד"ם, אבל באומר לא לויתי מתרצינן דבוריה, דהכוונה הוא שלא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי, כמו בפ' אמרו לו (כריתות די"ב) גבי לא נטמאתי דמתרצינן נמי דבורי', לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ע"ש, ונלמוד מזה דלשון לא לויתי סובל שני כוונות, או שלא לוה כלל, או שלא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי, ולפי"ז מיושב שפיר, דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואנו דנין לענין אם השטר צריך קיום או לא, פשיטא דשטר כזה צריך קיום ולא נוכל לחשבו כמודה שכתבו, כיון דאומר לא לויתי, ולפי פשוטו הוי הכוונה שלא לוה כלל, אבל בבבא דכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלענין קיום אין אנו דנין כלל כיון שמקוים הוא מעצמו, אלא שהעדים טוענים פרוע הוא ואנו רוצים לפסול עדותן מכח הודאת הלוה שאמר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי, בזה ודאי שאין ראיה מאמירתו לא לויתי לפסול העדים כיון שאפשר לתרץ דבוריה ושפיר מיירי מתני' באומר לשון לא לויתי, שבזה ניחא שני דבורי התוס', דמ"ש בסמוך לענין קיום, מיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ומ"ש כאן היינו בבבא דסיפא דכת"י יוצא ממקום אחר וכנ"ל:

ועוד היה אפשר ליישב, דהנה ידוע מ"ש האחרונים להוכיח מלשון הנמוק"י בפ"ק דב"מ, דיסוד דאומר לא לויתי היינו דוקא במקום שהיה יכול למיפטר נפשי' בפרעתי, ומדלא טען הכי ואומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, אבל היכא דלא מצי פטר נפשיה לא אמרינן כאומר לא פרעתי דמי, ולפי"ז כאן דבטענת פרוע לא מצי פטר נפשי', כיון דשטר ביד המלוה, וא"כ אין הוכחה מאמירתו לח לויתי, ושוב מצאתי בתשובת רעק"א סי' קמ"ט שכתב כן, ואח"כ דחה והוכיח דלא כהנמוק"י, אלא דכל האומר לא לויתי אינו מכח הוכחה דהיה יכול למיפטר נפשי' אלא כיון דאומר לא לויתי הוי הודאה על הפרעון ע"ש ואכמ"ל:

ברש"י ד"ה בשלמא פסולי עדות או קטנים כו', מדהוסיף רש"י או קטנים משמע להדיא דבקטנים נמי הוי הטעם משום דמלוה גופא מידק דייק, והא דקאמר הש"ס קטנים כדרשב"ל, צ"ל דטעם דרשב"ל גופא הוא מטעם דמידק דייק וכמ"ש התוס' וכן משמע נמי לכאורה מלשון רש"י בד"ה חזקה אין נעשה, דמסיים דחזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים, ומלשון זה משמע דהיינו נמי מטעם דמידק דייק, ולפי"ז צ"ל דכוונת ר"ל במ"ש חזקה אין העדים חותמין, דהיינו אין מניחים אותם לחתום עצמן בקטנותם, ועיקר המילתא קאי על העדים, ואמנם לישנא דר"ל לא משמע הכי, דלפי"ז הכי צ"ל אין הלוקח מחתים בו קטנים, ולשון אין העדים משמע דהעדים לא ירצו לחתום, ואך בתוס' אפשר עוד לומר דלאו דוקא במוכר ולוקח, אלא בלוקח גדול ולוה גדול, דמלוה ומוכר דייקי וכמ"ש המהר"ש, אף שעדיין קשה הלשון, אבל רש"י הא כתב להדיא, דחזקה דר"ל הוא בלוקח ומוכר, ולכן נ"ל דרש"י יפרש דחזקה דר"ל אין ענין לטעם דמידק דייק, משום דלא שדי זוזי בכדי, אלא שזה קאי על העדים, דלא יחתמו עד שיהיו הלוקח והמוכר גדולים, וטעם חזקה זו, משום דכל מעשה כזה מעשיית השטר נעשה ע"י גדולים, דקטנים לא יעשו מעשה כזה, ולכך באם מספקינן אם הלוקח והמוכר קטנים היו אמרינן דחזקה דאין העדים חותמין ע"ז בשעה שהם קטנים, משום דמעשה השטר נעשה בגדול, וכמו כן נימא נמי דהלוקח לא יחתום עדים קטנים, משום דמעשה השטר בגדולים, והא דהוצרך בש"ס לטעם זה על קטנים, ולא סגי להו בטעם ראשון דמלוה גופא מידק דייק, דהא ודאי שטעם דמידק דייק יספיק גם על קטנים, וכמ"ש רש"י גופא כאן, נראה כשנדייק בלשון רש"י שסיים בסופו, חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים, ומדוע לא אמר דאין המלוה מחתים בו קטנים, וכדאמר לעיל מלוה מידק דייק, והיינו משום דמתני' אפשר להיות בשני מיני שטרות, הן בשטר הלואה והן בשטר מכר, וזה ס"ל לרש"י דסברת מידק דייק שהוא מטעם דלא שדי זוזי בכדי, לא שייך כ"א במלוה שאינו אוכל פירות השדה, ודאי שייך אצלו טעם זה, אבל בלוקח דעביד דזבין גם על הספק, אולי לא יבואו העדים לפסול השטר, ואפילו אם יבואו שמא לזמן מרובה וכדאמרינן בב"מ (דף י"ד) סברא זאת דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה, לזה קאמר דבקטנים י"ל טעם אפילו על לוקח, והוא מטעם חזקה דר"ל, דכל מעשה השטר נעשה בגדול, ומעתה יהיה פי' הש"ס כן, בשלמא פסולי עדות, וגם בקטנים בשטר הלואה, משום דמלוה מידק דייק, ואפילו בשטר מכר יש נמי טעם על קטנים לפחות וכדר"ל, וכתב הש"ס זה לרווחא דמילתא, שאפילו בשטר מקח יש טעם על קטנים, אבל באמת לפי הס"ד דבמתני' קתני פסולי עדות, בע"כ דיהיה זה רק בשטר מלוה פסול דפסולי עדות, וא"ש לפי"ז מה שהקשו המפרשים דאמאי פי' הגמ' טעם דפסולי עדות ברישא, ובמתני' קתני קטנים ברישא, היינו משום דטעם דמלוה מידק דייק הוא טעם על שניהם, וגם קטנים יתפרשו בטעם זה:

בגמ' ואם מחמת נפשות הרי אלו נאמנים. בהפלאה הקשה לשיטת הרמב"ם והרי"ף דבאונס מחמת נפשות אף דמותר להציל את עצמו בממון חבירו מ"מ חייב לשלם כמו בנרדף ששבר כלים, כמבואר בחו"מ (סי' שפ"ח) א"כ לפי מאי דאמרינן בקידושין (דף מ"ג) דלבתר דתיקון שבועת היסת נוגעין בעדותן הן משום שיצטרכו לישבע שבועת היסת, א"כ ה"נ אם לא יעידו שהיו אנוסים מחמת נפשות ויצטרך הלוה לשלם עפ"י חתימתן על השטר, יתחייבו שבועת היסת נגד הלוה שטוען שחתמו בשקר, וא"כ נוגעין בעדותן הן ע"ש, ולא עמדתי על סוף דעתו, דממ"נ אם נחשוב חתימת עדים בשקר לגרמי ולא למזיק בידים, א"כ אין שום תביעה ללוה על העדים, דאף אם האמת כדבריו אינם חייבים לשלם לו, ואם נחשוב זה להיזק בידים, א"כ כ"ש כשאנוסים היו מחמת ממון, או שחתמו שקר בלי אונס כלל שמחויבים לשלם, וא"כ איזה נגיעה יש בזה, דהא הלוה טוען מזויף היה השטר, ולדבריו חתמו העדים בשקר, ואם ניתן ערך לדבריו, יכול בכל אופן לתובעם אח"כ ולהשביעם, בין כשיאמרו שאנוסים היו, בין כשלא אנוסים היו כלל, ועוד נ"ל דאפילו אי נימא דחתימה בשקר מיחשב מזיק בידים, ג"כ אין יכולה העדות להתבטל מחשש שמא ישוב הלוה לתבוע אח"כ מהעדים, כיון דהשתא אינו תובע מהם, ורק על השטר בא לערער, ולעת עתה אינם עוד בעלי דבר, ואינם נוגעים כלל, רק מחשש שמא ישוב אח"כ לתבוע מהעדים, לא אמרינן דליבטיל עדותן, ול"ד לההיא דקדושין שהעדים הללו היו נמי שלוחים להוליך המעות, ולכן משטוען הלוה מסרתי המעות לעדים הללו בתור שלוחים, הרי העדים מוכרחים או לומר שעשו שליחותן ומסרו למלוה, או לישבע נגד דברי הלוה וממילא איגלי בהתייהו ונגיעתם, אבל הכא שלעת עתה אינם בעלי דבר כלל, ומתחלה להעיד באו, ומחשש שמא ישוב אח"כ לתבוע לא אמרינן דתיבטיל עדותן ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה