בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יח.
בגמ' וליתני מודה ר"י כו' מנה לויתי כו' משום דבעי למיתני סיפא, ובשמ"ק הקשה דליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ופרעתי תוך זמנו נאמן, ואם יש עדים שלוה וקבע זמן והוא אומר שפרע תוך הזמן אינו נאמן ע"ש, ואפשר ליישב דמשו"ה לא תני הכי, דבתוך זמנו אפילו ברישא דאיכא מיגו נמי לא מהימן, משום דהוי מיגו במקום חזקה, ובעיא דלא איפשיטא היא בב"ב, וקיי"ל דקולא לנתבע, ואע"ג דמיגו דהכא עדיפא טובא, דהפה שאשר הפה שהתיר הוא, י"ל דכיון דחזקה דתוך זמנו אלימא טובא ולכן אפילו מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר נמי לא מהני נגדה, וכמו שהעלה בס' שעה"מ סי' ע"ח ע"ש, וכן מוכח להדיא מהתוס' דלקמן (די"ט דאי לא אמרינן מיגו במקום חזקה, אף מיגו דהפה שאסר נמי לא אמרינן, ומצד הסברא נמי שפיר לומר דלענין מיגו במקום חזקה אין נ"מ בין מיגו דבעי אמר למיגו דבעי שתיק, ואע"ג דבכמה דוכתי מחלקי התוס' בזה, וכגון בסמוך בע"ב לענין מיגו בתרי דלא אמרינן, כתבו התוס' דהיינו דוקא מיגו דבעי אמר אבל מיגו דבעי שתיק אמרי' אפילו בתרי, בכ"ז נ"ל דלענין מיגו במקום חזקה לא מסתבר לחלק בהכי, דניחזי אנן אטו עצמיות המיגו הוטב ונאמנות יתירה יש במיגו דבעי שתיק, הא ודאי שבעצם נאמנות המיגו אין שום עדיפות בין מיגו דבעי שתיק לאי בעי אמר, ורק לקמן גבי מיגו בשנים נחלק שפיר בזה, דכיון דהטעם דבתרי לא אמרינן מיגו כתבו התוס' משום דאין שנים מכוונים אהדדי בשקר אחד, וסובר אולי לא יכוון השני לעדותו, ולענין זה הוי השתיקה מעליותא, דעל השתיקה יוכלו לכוון אהדדי, שזה יותר נקל לכוון וכמ"ש הנה"מ בסי' פ"ב בכללי המיגו שלו, דלהכי הוי מיגו טוב, משום דאפילו אם חבירו לא יכוון עמו בשתיקתו נמי יתבטל השטר ע"ש אבל הכא בנידון מיגו במקום חזקה, דהטעם דלא אמרינן מיגו בזה, משום דאין נאמנות המיגו אלים כ"כ לבטל החזקה, א"כ מה יוכל להועיל מיגו דבעי שתיק, אטו עי"ז הוגדל הנאמנות, וגם לענין מיגו להוציא ולענין מיגו לאפטורי משבועה נמי לא מחלקינן בין מיגו דבעי אמר למיגו דבעי שתיק, והיינו נמי מהאי טעמא משום דעצמיות המיגו לא הוטב כלל, וכמו שהארכתי בזה בחבורנו לב"מ ד"ב ע"ש:
והנה באמת היה אפשר להוכיח מסוגיין להיפך, דאע"ג דמיגו דבעי אמר לא אמרינן במקום חזקה, מ"מ מיגו כהאי דבעי שתיק אמרינן דהא באמת קשה טובא דמאי משני דמשו"ה לא תני ר' יהושע בכה"ג באומר לו מנה הלויתיך משום הסיפא, הא הרישא גופא לא מצי לאוקמי, דאי בכה"ג למה לו כלל טעם דמיגו, הא אפי' בלא מיגו כלל נמי מהימן לומר פרעתיך וכמו שהקשו המפרשים, ובע"כ צ"ל דברישא אפשר ליישב דמשכחת לה באומר פרעתיך תוך זמנו, דבלא מיגו לא מהימן משום החזקה, ובמיגו מהימן, ואע"ג דמיגו במקום חזקה לא אמרי' מ"מ בכה"ג דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינן אפילו במקום חזקה, אבל בסיפא קשה שפיר, ועמ"ש בהגהות קרני ראם על המהרש"א, ולפי"ז מוכח מכאן דמיגו דבעי שתיק אמרינן אפילו במקום חזקה, והיינו בע"כ משום דבכה"ג הוטב עצם נאמנות המיגו, וכן משמע קצת מן התוס' ב"ק (דף ע"ב) ד"ה אין לך בו אלא חדושו, וכמ"ש ההפלאה לקמן די"ט דמיגו דבעי שתיק אמרינן אפילו במקום עדים ע"ש, ואכן י"ל דמכאן יש לדחות דלא מיירי כלל במודה שהוא תוך זמנו ואפ"ה הוצרך ברישא לטעם דמיגו כטעם ההפלאה, או כפירוש המהרש"א ז"ל בסוגיין, עיין בדבריהם ודו"ק:
בתוד"ה א"צ לפורעו הקשו דלמ"ד צריך לפורעו בעדים תקשי לי' מתני', ונ"ל ליישב קושתם, דהנה זה פשוט שאפילו למ"ד דצריך לפורעו בעדים, היינו דוקא במקום שהמלוה ייחד עדים בשעת הלואה, כיון דטעם דס"ל צריך לפורעו בעדים הוא משום דכיון דלוה בעדים חזינן דלאו לדידי' הימני' כדאיתא שם בשבועות דמ"א, וממילא לא שייך טעם זה כ"א במקום שהמלוה ייחד עדים, דאז יכול לומר דמשו"ה טרח לייחד עדים, משום דלא הימניה, אבל אם המלוה לא ייחד כלל העדים והוא אינו יודע אפילו אם יש עדים, רק שבמקרה היה שהעדים ראו ההלואה, דאז אפילו למ"ד זה א"צ לפורעו בעדים, דלא שייך הטעם דלא לדידי' הימניה, כיון שהוא לא ידע כלל מהעדים, והוא היה סבור שאין עדים ואפ"ה הלוהו, א"כ הא הימניה, ומעתה מיושב קושיתם, דבשלמא לפמ"ש לעיל בריש פירקין בדעת רש"י, דהא דקתני ואם יש עדים, היינו שהוא לא תבע אותו ע"י העדים ולא ידע כלל מהם, אלא הלוה הודה לו מעצמו ואמר לו שדה זו של אביך ואלו הן עדיו, ודאי דמיושב קושית התוס' דהכא, כיון דלא ידע המלוה אם יש לו עדים, א"כ מסתמא לא ייחד עדים בשעת ההלואה, והעדים מעצמן ראו, ולכן לא ידע מהם, דאילו היה מייחד אותם היה יודע מהם, וכיון דלא ייחד העדים מהימן לומר פרעתי לכו"ע, אלא אפילו לשיטת התוס' דלעיל דמתני' מיירי בתובעו ע"י העדים, יש לומר נמי דמיירי באופן כזה שלא ייחד העדים בשעת מעשה, אלא העדים בעצמן ראו המעשה, ועתה באו והודיעו זה למלוה כי הם יכולים להעיד בזה, וכיון שמתחלה לא ייחד אותם מהימן לומר פרעתי לכו"ע ודו"ק:
בגמ' וליתני מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, ופרש"י דאשמועינן רבותא דאע"ג דמודה במקצת פטור הוא, והנה בקושי' הראשונה דליתני שלך הוא, לא פירש איזה רבותא יהיה אי תני הכי, היינו משום דהתם פשוט הוא שיש חדוש יותר אם הודה ששלו היתה, מאם הודה ששל אביו הוא, דבהודה ששלו היתה אין המיגו גדול כ"כ, דאף אם עתה לא תבעו המלוה, מ"מ הלוה יחשוב שבודאי עוד יתבענו ולכך הודה לו, אבל בהודה ששל אביו היתה שיודע הלוה כי בודאי לא ידע הבן בחשבונות של אביו ואפ"ה הודה לו מעצמו, א"כ המיגו גדולה בזה, וכיון שטעמא דר' יהושע הוא משום דאין שור שחוט, שאין זה תובעו, ודאי דס"ל שאפילו בהודה ממש ששלו היתה נמי מהימן, כיון שעכ"פ לא תבעו, ולכך מקשה שפיר דהו"ל לאשמועינן רבותא יותר גדולה, שאפילו בהודה ששלו היתה נמי מהימן אע"ג דאין המיגו גדולה כ"כ, אבל הכא דפריך דליתני מנה של אביך ג"כ, הוצרך לפרש איזה רבותא יהיה בזה:
אלא דקשיא לי דאמאי לא פריך דליתני מנה זו שלך היתה והאכלתיך פרס דמהימן, דבזה יהיה שני הרבותות ביחד, ונ"ל שזה לא נחשב כלל למיגו מטעם דלעיל, דאמרינן דהלוה יחשוב כי מסתמא יודע המלוה את עסקיו ויודע שהלוה לו ובודאי יתבענו ולכן איערומי קא מערים להקדים עצמו ולהודות בכדי שיהיה נאמן, דבשלמא באומר של אביך הוא, שבאמת אין יודע הבן מזה, וא"כ למה לו להודות ושפיר חשבינן זה למיגו, אבל באומר שלך אין זה מיגו, ואין להקשות דהא לעיל גבי שדה זו שלך היתה חשיב זה לר' יהושע עוד למיגו טובה יותר משארי מיגות דאע"ג דבמיגו דעלמא פליג ובהאי קא מודה, ולא אמרינן איערומי מערים, אפילו באומר שלך היתה, דיש לומר בזה, דהנה אם היינו יודעים את האמת, שזה שיקדים עצמו להודות, עושה זאת בתמימות ואינו מכוון לרמאות, ודאי שהיה מהימן, אלא שאנו חוששים שמא מכוון לרמאות, בכדי לפטור עצמו מן השבועה, ולכן התם לא שייך לומר כן, דהא באמת גם עתה כשתובעו, יש לו נמי דרך במה לפטור, היינו שיטעון לא היתה שלך מעולם, או בתביעת ממון היה יכול לפטור ע"י טענה דפרעתי, אלא דאפ"ה לא מהימן לר' יהושע בטענה זו שטוען במיגו דפרעתי או לא היתה שלך מעולם, משום דשמא לא אסיק אדעתא טענה דפרעתי, וכמ"ש רש"י לעיל דט"ז, דבכל מיגו דבעי היה טוען טענה מעליותא, משו"ה לא מהימן לר' יהושע, דשמא לא אסיק אדעתא, והנה זה ודאי מסתבר לומר, דהא דאמרו סברא דלא אסיק אדעתא, הוא מחמת שני טעמים, או משום שאינו יודע בטיב הדין, ולכן אין בידו לבחור איזה טענה עדיפא ביותר, או אפילו כשיודע הדין יוכל היות שצריך שהות להתבונן איזה טענה עדיפא, וכשתובעו פתאום וליכא שהות לפניו להתבונן, אז אפשר לא אסיק אדעתי' לטעון טענה המעולה, וא"כ אם חזינן שקודם שתבעו המלוה לדין, היה הלוה מבקש עצות וטענות איזה מהם לבחור, לא שייך אז לומר דלא אסיק אדעתו, דהא חזינן שאסיק אדעתו לבקש עצות ותחבולות, ומסתמא ימצא טענה המובחרת לפניו, ולפי"ז ממ"נ יש כאן מיגו, דאי נימא שמה שקדם להודות, לא עשה זה ברמאות ולא ביקש עצות שקר איך לפטור, דבכה"ג אין לו מיגו דפרעתי, דאפשר לא אסקא אדעתו, הא בזה יהא נאמן במה שהודה כיון שהודאתו היתה בלא רמאות, ואי תימא דמה שהקדים להודות היה זה בעצה של רמאות איך לפטור מן השבועה, וכיון שקודם התביעה לדין היה מבקש עצות, א"כ יש לו מיגו דפרעתי, כיון שעתה לא שייך לומר דלא אסיק אדעתו, דהא כבר ביקש עצות, ומסתמא נודע לו גם. עצה הזאת, ולכן ממ"נ נאמין לו, או במיגו דפרעתי, או שהמיגו דפרעתי מראה לנו שהודאתו היתה בתמימות, דאם ברמאות למה לו להודות, הא אפילו אחר התביעה יש לו מיגו דפרעתי, וכ"ז הוא לעיל, אבל הכא גבי והאכלתיך פרס, עתה כשתבעו אין לו מיגו, די"ל שהוא אינו רוצה לכפור הכל, רק להודות לו המקצת, ועתה כשימתין לו עד שיתבענו ואז יודה לו במקצת יהא חייב שבועה דאורייתא, להכי יקדים עצמו להודות בכדי לפטור מן השבועה, ולהכי אין כאן מיגו דילמא איערומי קא מערים ודו"ק כי זה נכון ועמוק:
בתוד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה, השיגו על פרש"י דפי' משום תקנת חכמים, ופירשו דמשום מיגו פריך, ובפשוטו יש ליישב, דלישנא דחכמים דחקו לרש"י לפרש כפירושו, דאי כפי' התוס' דטעמא דרבנן דפטרי הוא משום דמיגו דאורייתא, א"כ למה להו לומר דפטור מפני שהוא כמשיב אבידה, למה להו לתלות במשיב אבידה, הכי הוי להו למימר דנאמן במיגו, ומכאן למד רש"י דאפילו רבנן דפטרי לא הוי זה מן התורה מטעם מיגו, אלא עיקר הפטור שלהם הוא מתקנת חכמים מפני שהוא כמשיב אבידה, אבל מן התורה באמת אינו פטור, ואפשר משום דס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וכמ"ש המג"ש והפנ"י ע"ש, ופריך וראב"י לית ליה משיב אבידה, הא עכ"פ מתקנת חכמים הו"ל לפטור ולפי"ז יהיה מוכח מכאן דתרוויהו רבנן וראב"י סברי דמה"ת אינו פטור מטעם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, והא דהוצרכו לומר הטעם דמשיב אבידה, היינו משום דספוקי מספקא להו אי אמרינן מיגו לפטור משבועה, דהא באמת הראיה שהביאו דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה משום דאל"כ שבועת שומרין היכי משכחת להו אינו מוכרח, די"ל משום דהוי מיגו דהעזה וכמ"ש כ"ז הרא"ש פ' כל הנשבעין, ולזה רבנן ספוקי מספקי גם להם, אם הטעם דש"ש חייב משום דהוי מיגו דהעזה, אבל מיגו טובה אמרינן גם לפטור משבועה, ואז בדינא דמתני' דמנה לאבא פטור גם מה"ת, ואפילו אי נימא דהטעם הוא משום דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה, עכ"פ הכא פטור מטעם דהוי כמשיב אבידה ומתקנת חכמים:
ובזה יישבתי נמי הקושיא שהקשו כולם על הפוסקים דסברי מיגו לפטורי משבועה לא אמרינן, מההיא דרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע, פי' דליהמן במיגו, וא"כ מוכח דאמרינן מיגו לפטורי משבועה, ואמרתי ג"כ דשאלת רבה הוא לאו דוקא על התורה, דעל התורה יש לומר באמת דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה, אלא משום דבאמת הדין דמודה מקצת חייב נוהג גם אצלנו, ואצלנו הו"ל לפטור מתקנת חכמים, דלא גרע משאר משיב אבידה, ומדויק מאוד לפי"ז מ"ש רש"י בריש ב"מ על הא דרבה וז"ל, ולא חשיב כמשיב אבידה לפטור, היינו שעיקר הקושיא הוא מפני מה לא חשבו לכה"פ כמשיב אבידה לפטרו מתקנת חכמים, והא דקאמר לפי"ז מפני מה אמרה "תורה" דמשמע דהשאלה הוא על התורה, היינו שגם אצלו מספקא, היאך הדין מה"ת במיגו לפטור משבועה, לזה קאמר ממ"נ אי נימא דשבועת שומרין חייב מטעם שהוא מיגו דהעזה, אבל מיגו טובה אמרינן, א"כ יקשה על התורה מפני מה מודה מקצת חייב, ואי נימא שבאמת התם הטעם משום דלא אמרינן מיגו לפטורי, ולא קשה על התורה מפני מה מודה מקצת חייב, אבל זה ודאי קשה מפני מה אינו פטור מדרבנן, ולא חשבו עכ"פ למשיב אבידה, ולדברינו אלה אין שום הכרע מכל אלו הסוגיות דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה, ומיושב בזה הרבה קושיות ודו"ק:
אמנם אכתי יש לדקדק דשם בב"מ לא זכר רש"י דהפטור הוא מתקנת חכמים כמ"ש כאן, ונראה דהתם שכתב זה על הך דרבה דמיירי כשזה תובעו, ולהכי לא הוי משיב אבידה ממש, דמשיב אבידה, משיב מעצמו בלא תביעה, אלא דאפ"ה עדיפא מסתם מיגו דעלמא, דבזה איתנהו תרי מעלות, דגדר ומעלת המיגו הוא, אם בטענה השניה שהיה יכול לטעון היה מוכרח נמי להודות בסך הכסף כמו שהודה עתה, ובענין סכום הכסף אין שום נ"מ אם טוען כך או כך, רק דהמעלה הוא, שעצם טענה השניה טובה יותר מן הראשונה לענין הנאמנות, כגון דבטענה השניה היה פטור ומהימן בלא שבועה, וא"כ נאמינו גם לטענה שטוען השתא במיגו שהיה טוען לטענה השניה, זהו הנקרא מיגו, אבל במודה מקצת, לבד שבטענת כופר הכל היה מהימן יותר, דפטור משבועה, עוד היה מרויח ממון בטענה הזאת, שמשום המעלה הזאת דומה למשיב אבידה, דנתחייב מעצמו בממון, ואלא דאפ"ה למשיב אבידה ממש לא דמי, דהתם משיב מעצמו בלי תביעה, ובמודה מקצת הוי ההודאה ע"י תביעה, והיינו שכתב רש"י בב"מ, ולא הוי "כמשיב אבידה" אבל משיב ממש לא הוי אלא כמשיב, וכיון דהתם לא הוי משיב ממש, ליכא בה תקנתא דחכמים לפטור מן השבועה, דהתקנה לא היתה כ"א במשיב מעצמו בלא תביעה, אלא דאפ"ה כיון דעדיפא ממיגו דעלמא, משום דבחד צד דמיא נמי למשיב אבידה, משו"ה סובר רבה דהיה צריך לפטור משבועה, ואע"ג דבמיגו דעלמא לא נפטר משבועה, דמיגו לפטור משבועה לא אמרינן, אבל במודה מקצת כיון דדמיא קצת למשיב אבידה צריך לפטור, ולפי"ז הוי שאלת רבה על התורה גופא וא"צ לדחוק כמ"ש לעיל, וכ"ז הוא בהך דרבה במודה מקצת, אבל בהך דהכא דמיירי שהודה לו מעצמו שלא ע"י תביעה, א"כ אין לך משיב אבידה גדול מזה, וכמ"ש רש"י כאן, דאין לך משיב אבידה גדול מזה, שבכה"ג איכא נמי תקנתא דחכמים לפטרנו משבועה, ולכך הזכיר רש"י כאן תקנתא דחכמים, לאשמעינן שאפילו אי נימא דר' אליעזר בן יעקב לא ס"ל שום מיגו לפטור משבועה, ואפילו כההיא דמודה מקצת נמי, דמן התורה אין מועיל שום מיגו לפטור משבועה, מ"מ בכה"ג דאין משיב אבידה גדול מזה נפטרנו עכ"פ מכח תקנת חכמים ודו"ק:
בתוד"ה אלא כו' דבב"ק ממעטינן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול הו"ה ממעטינן נמי נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן ע"ש, ונראה דרש"י הרגיש בזה וסובר שדוקא נתנו כשהוא קטן ממעטינן, משום דכי יתן איש כתיב, א"כ עיקר הקפידה הוא על הנתינה דוקא שיהא איש, אבל כיון שהוא איש בשעת נתינה לא קפדינן תו על התביעה:
בתוד"ה מפני מה, הוכיחו דפטור דכופר הכל אינו מטעם חזקה דאין אדם מעיז, מדחזינן הכא שאפילו בבנו שיכול להעיז נמי פטור ואפי' מודה מקצת פטור התם מיגו דבעי כפר הכל כמבואר בסוגיין, והנה ז"ל רש"י (ב"ק דק"ז) ד"ה כדרבה, אין אדם מעיז פניו בפני זה שעשה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא מצי למיכפר והיכא דמודה מקצת בכולה בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז עכ"ל, ובכדי ליישב שיטת רש"י מקושית התוס', דהא הכא מוכח דאפילו בבנו שיכול להעיז נמי פטור, נראה דהנה בטעם דאין אדם מעיז וסברת החזקה הזאת כתבו התוס' כאן בד"ה חזקה, שני טעמים, א' דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל, ביאור הדברים, דכשכופר הכל הרי משים בזה לאל טענות חבירו, וכמ"ש התוס' (בב"מ ד"ד) ד"ה הצד, דכשמודה מקצת יש רגלים לטענת התובע ע"ש, הא כשכופר הכל מבטל טענת חבירו, וזה לא יכול להעיז לבטל כל דבריו, ונוח לו להודות במקצת ולקיים טענת חבירו. ב' פי' הריב"א, דלא מצי להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו. ואמנם בדעת רש"י לא נוכל לפרש טעם סברת החזקה כפי' התוס', דהא שיטת רש"י בב"ק שדוקא במקום שעשה לו טובה אין מעיז אבל בפקדון יכול להעיז, ואי סברת החזקה הוא משום דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו או לבטל טענת חבירו, גם בפקדון הו"ל למיפטר, דהא סברות הללו שייכים בכל תובע יהיה מי שיהיה, לא מצי להעיז כנגדו כיון שמכיר בשקרו, אלא ודאי דרש"י יפרש טעם החזקה, משום דאמרינן שלא יוכל לכפור ולגזול ממון חבירו שעשה לו טובה, ולאדם שלא עשה לו טובה אפשר ירצה לגזול מאתו, אבל כיון שקיבל טובה מאתו, חזקה שלא יוכל לשלם לו רעה תחת טובה ולגזול מאתו הממון שהלוהו:
והנה אע"ג שזה ודאי דרש"י סובר פי' אחר בטעם החזקה ולא כטעמי התוס', מ"מ גם טעמי התוס' יסבור, דרש"י לשיטתו יוצרך לו שני הטעמים גם יחד, טעמו וטעם התוס', ואי אפשר לזה בלא זה, דהנה התוספות יפרשו שרבה באומרו מפני מה מודה מקצת ישבע, רק חדא קאמר, ואינו בא לתת טעם כ"א על חיוב דמודה מקצת, אבל פטור דכופר הכל נפיק מקרא דכי הוא זה, וכמבואר בדבריהם כאן ובב"מ, אכן רש"י בב"ק שהבאתי לעיל, הלא יפרש דרבה מפרש שני הטעמים, פטור דכופר הכל, וחיובא דמודה מקצת, וכיון שרבה תרתי קאמר, ממילא מוכרח הוא נמי לשני סברות החזקה גם יחד, חדא לפטור כופר הכל, וחדא לחייב מודה מקצת, וטעם שבזה לא שייך כלל בשני, דהנה זה ודאי שבכופר הכל לא נוכל לומר דלאשתמוטי מכוון ובדעתו לשלם לבסוף, דכיון שבדעתו לשלם ודאי שלא יעיז פניו לכפור הכל ולבטל לגמרי טענת חבירו באין הנאה, ונוח לו יותר להודות במקצת אפילו פרוטה, בכדי שלא יתבטל טענת חבירו לגמרי, ומדכפר בכולו ודאי דלאו לאשתמוטי מכוון, וכה נראה להדיא דעת רש"י בב"מ (ד"ג ע"ב) בד"ה אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי שהרי כפר בכל ונימא מיגו דחשיד ע"ש, דלכאורה אינו מובן, שגם גבי העדאת עדים נאמר דלאשתמוטי מכוון ולא חשיד כלל אממונא, א"ו דעת רש"י דבכופר הכל לא נוכל לומר דלאשתמוטי מכוון, דבשביל אשתמוטי לחוד לא היה מעיז לכפור הכל ולבטל טענת חבירו מכל וכל, ואע"ג שהתוס' הביאו ראיה מההיא דשבועות שגם בכופר הכל קאמר רב נחמן דמישתמיט, לא קשה מזה כלל לדעת רש"י וכמ"ש בחדושינו לב"מ (ד"ו ע"א) ליישב ע"ש, או שי"ל כמ"ש בשמ"ק שם, דר"נ בדריה תקון שבועת היסת מתוך שרבו עזי פנים ובעלי השמטות שנשמטין אפילו בכל, ע"ש, וכיון שרש"י סובר דבכופר הכל לאו לאשתמוטי מכוון, ובע"כ שאנו חושדין אותו שרוצה לגזול, א"כ איך יוכל להועיל בזה סברת החזקה שכתבו התוס', והוא שלא יעיז לבטל טענת חבירו, להועילו ולפוטרו עי"ז במקום שרוצה לגזול, דאם אך פעל בנפשו לגזול לגמרי, ודאי שיעיז פניו לבטל טענת חבירו, ועוד דיותר נח לפניו לכפור הכל ולבטל לגמרי טענת חבירו, דאם הודה במקצת הרי מקיים טענת חבירו, והוא כשרוצה לגזול יותר נח לפניו לבטל לגמרי טענתו, ואיזה סברא הוא לומר שיתבייש להעיז במקום שירצה לגזול, ולכן אם אך אנו חושדין אותו שירצה לגזול לא יוכל להועיל חזקה הזאת לפוטרו משבועה, ואכן סברת החזקה לפרש"י משום דאמרינן שאין מעיז לגזול, חזקה כזאת ודאי דמועיל גם לפטור, כיון שחזקה שלא יעיז לגוזלו, ומדכפר הכל מכלל דקושטא כדבריו שאין חייב לו כלום, הרי דבכופר הכל לפטור בע"כ צריכין אנו לטעם החזקה עפ"י סברת רש"י, משא"כ היכא שהודה מקצת ואתה רוצה לפטרו ע"י מיגו דכופ"ה, ובכדי לבטל רק המיגו, יפה כח סברת החזקה כפי' התוס' לבטלה, ולבד שהתם א"ש סברת התוס', אלא שמוכרח לזה, דטעם החזקה דרש"י נא שייך כלל במודה מקצת, דסברת רש"י היינו שלא יעיז לגוזלו נסתרת במקום שאפשר לומר דלאשתמוטי קא מכוון, דהתם אינו רוצה כלל לגזול ודעתו לשלם לבסוף, וא"כ במודה מקצת דנוכל לומר דמכוון להשמטה לא שייך כלל החזקה שלא ירצה לגזול, ומוכרחים לסברת התוספות בטעם החזקה:
ומה מאוד מדוקדק לשון הש"ס לפרש"י, דז"ל הש"ס כדרבה דאמר מפני מה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז כו' בפני בעל חובו, ובכולה בעי דליכפריה והא דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז, הרי שהזכיר שני פעמים חזקה דאין אדם מעיז, ובפעם הראשון הוסיף נמי לכתוב "בפני בעל חובו" ובפעם השני לא הזכיר תיבות הללו וכתב סתם אין אדם מעיז, דרבה שאל בזה שני טעמים, פטור דכופר הכל, וחיובא דמודה מקצת, ומתחלה מוכרח לתת טעם על כופר הכל, דכל זמן שלא ידעינן דכופר הכל פטור לא יוצרך טעם גם על מודה מקצת, וכיון שטעם הראשון הוא על פטור דכופ"ה, שבזה הוא סברת החזקה דאין מעיז לכפור ולגזול ממי שעשה לו טובה, דלא שייך זה כ"א במלוה ולא בפקדון שלא עשה לו טובה, להכי הוסיף לומר בזה "בפני בעל חובו" להורות שדוקא בבעל חוב שעשה לו טובה שייך סברא הזאת, ואח"כ יפרש הטעם דמודה מקצת חייב, משום דבכולה בעי דליכפריה והאי דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז, פי' שלא יוכל להעיז לכפור הכל, דבזה יבטל טענת התובע מכל וכל, ולהכי הודה במקצת בכדי לאמת ולקיים טענת חבירו, או דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו וכטעמי התוס', ומפני שסברא הזאת שייכא נמי בכל תובע לא הזכיר בה תיבות בעל חוב:
ויונח לנו אפוא מה שהקשה לכאורה על שיטת רש"י, הן בתוד"ה ובכולה פירשו דמודה מקצת נמי היה פטור מטעם חזקה דאין אדם מעיז, לולא הטעם שבכולה בעי דלודי, ורש"י דחק לפרש דהטעם דבכולה בעי, הוצרך דלא נימא מיגו דחשיד אממונא, אשר על טעם זה הרעישו כולם וכקושית התוס', ומדוע מיאן רש"י בפירוש התוס', והלא התוס' דס"ל דפטור דכופר הכל אין זה מטעם חזקה, ובכ"ז מודה במקצת הוי פטרינן ע"י החזקה, כ"ש לשיטת רש"י דגם פטור דכופר הכל הוא מחמת החזקה, אלא הוא הדבר אשר אמרנו, דבמודה מקצת ליכא הך חזקה שתוכל לגרום הפטור, רק החזקה שמבטלת המיגו וכנ"ל, וחוץ לדברינו פרשתי, דרש"י יסבור שדוקא לכפור הכל אין מעיז הא מקצת, יוכל להעיז, וכ"כ להדיא במס' גיטין (ד' נ"א) להכי לא יפרש כפירוש התוס':
ואחרי כל הדברים הללו יתורץ קושית התוס' שהקשו מבנו שיכול להעיז, דהנה הא דחז"ל אמרו שבבנו יכול להעיז, לא הזכירו זה כ"א במודה במקצת, דמהימן להכי במיגו מטעם דבבנו יכול להעיז, וזה ודאי אשר גבי חזקה דמודה מקצת, דעיקר הסברא התם שלא יכול להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, ובבנו לא שייך זה כלל, ואפילו לטעם דלא יוכל לבטל טענת חבירו לגמרי, היינו נמי דוקא בתובעו בעל דין האמיתיי, לא יוכל להעיז נגדו כ"כ, וגם מצד השומעים שיחשבו טענת התובע צודקת, כי חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו, אבל בבנו יאמרו שמסתמא אין הבן יודע בטענת אביו, אמנם חזקה דכופר הכל, חזקה הזאת אינו תלוי דוקא לפי האדם, לומר שלזה ירצה לגזול ולזה לא ירצה, אלא במעשה תלוי, דבמקום שקיבל טובה אמרינן דחזקה שלא ישלם רעה תחת טובה ולכפור הממון שקיבל טובה על ידם, וא"כ במלוה שעשה לו טובה לא ירצה לגוזלם אפילו כשבנו הוא התובע, ולפי"ז חזקה שגורמת הפטור דכופ"ה שייך נמי בבנו, ולהכי גם שם פטור כופר הכל, ולא עוד אלא אפילו מודה מקצת פטור התם מיגו דבעי כופר הכל, דעיקר בטול המיגו משום דאין אדם מעיז ובבנו דיוכל להעיז שפיר יש לו מיגו, דדוקא חזקה דחיוב מודה מקצת ליכא בבנו, אבל חזקה דפטור דכופ"ה שייך נמי בבנו ודו"ק:
ומכל מה שכתבנו מצאנו המפתח שבפלוגתת רש"י ותוס' בענין זה, דפליגי בשני דברים, לרש"י הוי פטור דכופ"ה מטעם חזקה, ולתוס' מקרא, שנית דלרש"י פטור דכופ"ה דוקא במלוה, ולתוס' אפילו בפקדון, ושני אלו הפלוגתות תלוים זה בזה, ולשיטתם אזלי, דלשיטת התוס' בד"ה ובכולה, שגם בכופ"ה שייך אשתמוטי, לא יוכלו לפרש סברת החזקה כשיטת רש"י, משום דלא ירצה לגזול, דהא י"ל דלאשתמוטי מכוון ואינו מכוון כלל לגזול, ובע"כ יפרשו דסברת החזקה הוא רק משום שחבירו מכיר בשקרו, וסברא הזאת לא יוכל להועיל לעשות פטור וכמ"ש, ולהכי הוכרחו לפרש דטעם הפטור הוא מקרא, וממילא כיון דילפי מקרא לא שייך תו לחלק בין מלוה לפקדון, אבל לשיטת רש"י דבכופ"ה לא שייך אשתמוטי, א"כ שייך חזקה דלא ירצה לגזול, ויפה כח חזקה הזאת לעשות פטור, וכיון שהפטור הוא מטעם חזקה, ממילא מחלק בין מלוה לפקדון, דבפקדון ליכא חזקה הזאת ועמ"ש בדבור הסמוך:
בתוד"ה חזקה, לא כמו שפי' בקונטרס כו' אבל בפקדון מעיז דא"כ בפקדון מודה מקצת נמי יהא פטור במיגו דבעי כופר הכל כו' ע"ש, כאן ובמס' גיטין דנ"א תפסו קושיתם על מודה מקצת למה חייב בפקדון, דהו"ל לפטור במיגו דכופ"ה, ואכן בב"ק (דף ק"ז) תפסו קושיתם על כופר הכל דפקדון, דלרש"י חייב, ואילו בכמה דוכתי בש"ס משמע ההיפוך, דאפילו בפקדון פטור כופ"ה ע"ש, והנה קושיתם שבכאן יש ליישב בפשיטות עפ"י מה שהארכתי בדבור דלעיל, דלשיטת רש"י יש שני חזקות, חדא לפטור כופר הכל, וחדא לבטל המיגו דמודה מקצת, ודוקא חזקה דפוטרת כופ"ה אינה בפקדון, אבל הך חזקה דמבטלת המיגו ישנה גם בפקדון, לפי"ז א"ש, דאע"ג דכופ"ה חייב בפקדון, מ"מ מודה במקצת נמי חייב, כיון דהחזקה דאין מעיז שמבטלת המיגו איכא נמי בפקדון, ועוד דבלא"ה כיון דס"ל לרש"י דכופ"ה חייב בפקדון, א"כ איתרע לה המיגו לגמרי, ואין אנו צריכין כלל לטעם דאין אדם מעיז, דהא בעיקר שאלת רבה דמפני מה מודה מקצת ישבע, דליהימניה במיגו, הקשו המפרשים הא מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ולעיל בתוד"ה וראב"י כתבתי לתרץ בשם רש"י, משום דמיגו דהכא עדיפא משארי מיגות, דאם היה כופר הכל, זולת שטענתו היתה עדיפא בענין הנאמנות, שהיה מהימן בלא שבועה, עוד היה מרויח גם ממון, אותו ממון שהודה, ושמחמת מעלה הזאת דמיא זה למשיב אבידה, דהיה יכול נמי להרויח ממון, והיינו שכתב רש"י בב"מ ד"ג דנפטרנו משום דהוי משיב אבידה ע"ש ובחדושינו לב"מ שם, ולפי"ז היינו דוקא אי אמרינן דכופ"ה היה פטור, שפיר איכא במיגו הזה תרי מעלות, ומשו"ה היתה כחה יפה לפטור גם משבועה, לולא טעם דאין אדם מעיז, אבל בפקדון דכופ"ה נמי חייב, א"כ בענין הנאמנות אין שום נ"מ בין כופ"ה למודה מקצת, כיון שגם בכופ"ה לא היה נאמן, ורק משום דטענתו עדיפא לענין הרוחת ממון, ומיגו כזה לא אמרינן לפטור משבועה, ולא הוצרך בזה כלל לטעם דרבה דאין אדם מעיז, ומיושב קושית התוס', דאע"ג דבפקדון לא אמרינן דאין אדם מעיז, אפ"ה אין לפטור מודה במקצת לשיטת רש"י, כיון דכופ"ה חייב, לא הוי מיגו גמור, ומיגו כזה לא אמרינן לפטורי משבועה לשיטת רש"י, ואמנם בדעת התוס' י"ל דלשיטתם בב"מ ד"ג דאפילו מיגו לאפטורי משבועה נמי אמרינן, וכמו שכתבתי שם, וגם לשיטתם לעיל (דף י"ג) בתוד"ה רב אסי, דאפילו מיגו כזה שבענין הנאמנות ליכא שום עדיפות, דגם בטענה האחרת לא היה מהימן, ורק דטענתו היתה עדיפא, נמי הוי מיגו, לזה שפיר הקשו דאפילו אי נימא דכופר הכל נמי חייב, אכתי הו"ל לפטור מודה במקצת כיון דעכ"פ טענתו עדיפא ביותר, אבל לשיטת רש"י אין מקום לקושי' זאת ודו"ק:
ובקושיתם השני' שהקשו בב"ק, דבכמה מקומות מצינו שכופ"ה חייב בפקדון, על רוב הקושיות אפשר למצוא יישוב, דקושי' הראשונה מההיא דפ' השואל בההיא דשאלה ושכורה דלא מחייב שבועה כ"א כשיש עסק שבועה ביניהן ומוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת, הרי דלא מחייב שבועה כ"א במודה מקצת ולא בכופ"ה, י"ל דהתם דמיירי בשואל דכל הנאה שלו ודומה למלוה שאינו מעיז מפני הטובה שעשה לו, וגדולה מזה איתא בתומים בכללי המיגו, שאפילו בשומר שכר נמי אמרינן שאינו מעיז, דמיקרי נמי טובה, ורש"י לא אמרה כ"א בשו"ח, אבל בש"ש שעשה לו טובה הוי כהלואה, כ"ש בשואל דכל הנאה שלו, ומה שהקשו עוד ממלוה על המשכון סלע הלויתני ושתים היה שוה והלה אומר סלע היה שוה פטור, הרי דכופ"ה פטור אפילו ממלוה ללוה אע"ג דלא שייך אין מלוה מעיז נגד הלוה, דהא המלוה ודאי שלא קיבל שום הנאה מן הלוה, דאין לומר כיון דקיי"ל מלוה על המשכון שומר שכר הוי משום פרוטה דרב יוסף, הוי נמי כש"ש דעלמא דשייך בו אין אדם מעיז וכתומים דלעיל, דהא לא דמי כלל, דבשלמא בש"ש דעלמא כיון דשביק כו"ע ואוגר לדידי' גומלו חסד בזה, שפיר י"ל דמכיר לו טובה בשביל זה ואין יכול להעיז כנגדו, אבל במלוה ודאי לא שייך שהמלוה יכיר טובה ללוה בשביל שבא ללוות מאתו, ואע"ג דלענין שמירה מיקרי ש"ש, כיון דס"ס מרויח הוא ע"י ההלואה את הפרוטה דרב יוסף, אבל לענין העזה ודאי דאין שייך לומר בו שלא יוכל להעיז כנגדו, ולענין זה דומה ממש לשו"ח, והיה נראה לכאורה ליישב, דהנה בחזקה דאין מעיז שעושה פטור דכופ"ה, נכללו בה שני מיני העזות, א' נגד המלוה בעצמו, שאינו מעיז לכפור נגד אותו האיש שעשה לו טובה, ב' נגד העולם, כיון שחזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וכשזה כופר לגמרי ומשים לאל טענת חבירו, מיחזי לעיני הבריות כשקרן, ולכן מוכרח להודות קצת, ולפי"ז יש להבין בעיקר סברת רש"י שבפקדון יכול להעיז כיון שלא עשה לו טובה, דאכתי נפטרנו מטעם שלא יכול להעיז נגד העולם, ובע"כ צ"ל דהנפקד יחשוב שהבריות כשישמעו יצדיקו דבריו, ויתלו הקלקלה במפקיד ולא בנפקד, משום דחזקה שאין אדם מוסר פקדונו כ"א ביד איש נאמן ובטוח, וכיון דליכא העזה נגד העולם, גם נגד המפקיד לא איכפת ליה כיון דלא עשה לו טובה, ולפי"ז לא שייכא סברא זאת כ"א בפקדון שמדעתו מוסר להפקיד ואמרינן שבודאי אדם מדקדק למסור ביד בטוח ומסתמא כיון שהפקיד אצלו איש מהימן הוא, משא"כ כשלוה מאתו על משכון אין זה הוכחה שמהימן הוא, ההכרח גרם לו ללוות מאתו מפני שלא השיג מאדם אחר, ובכה"ג ודאי שהעולם יחזיקו הקלקלה יותר במלוה מפני החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וא"כ אכתי נפטרנו, דנהי שנגד הלוה בעצמו יכול הוא להעיז כיון שלא קיבל טובה מאתו, מ"מ בפני העולם לא יוכל להעיז, ואכתי שייך גבי' חזקה דאין מעיז ומשו"ה פטור, ומה שהקשו עוד ממתני' דעשר גפנים טעונות מסרתי דשבועות וכן מההיא דגיטין דשני כיסים קשורים, הן התם לא נזכר בהדיא דכופר הכל פטור, ורק הוכחת התוס' הוא מדנקטו בהנך מתני' הדין במודה מקצת מכלל דכופ"ה פטור, ובאמת אין ההוכחה גדולה כ"כ, די"ל דנקטו במודה מקצת בכדי שיתוקם בכל השומרים, דאילו חיובא דכופ"ה אינו כ"א בשו"ח אבל לא בשארי שומרים וכדלעיל בשם התומים, ועוד י"ל דלרבותא נקטו מודה מקצת, דכופ"ה ודאי חייב כיון דלא שייך אין מעיז, אבל במודה מקצת הו"א דנפטור במיגו דכופ"ה, כיון דכל עיקר הטעם דמודה מקצת חייב ולא מהימן במיגו הוא משום דאמרינן אין אדם מעיז וליכא מיגו, אבל לרש"י דבפקדון מעיז הו"א דמודה מקצת פטור ע"י מיגו, וכמו שהקשו התוס' באמת, דלפטור מודה במקצת ע"י מיגו זה, וזה אשמעינן המתני' דאפילו מודה במקצת נמי חייב, ולא שייך לפטרו מכח המיגו וכטעמים שכתבתי לעיל ודו"ק. אלא אי קשיא הא קשיא לי על שיטת רש"י מהא דפריך בב"מ ד"ה, דלמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעט קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא, הא י"ל דאיצטריך קרא לפקדון דקרקע, ששם א"א לפוטרו מטעם הילך, כיון דגם כופ"ה ממש חייב, ואצטריך קרא לפוטרו מטעם קרקע וצ"ע: