בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יז.
בגמ' א"ל ב"ש לב"ה הרי שהיתה חגרת כו' והתורה אמרה מדבר שקר תרחק א"ל ב"ה לב"ש מי שלקח מקח רע מן השוק הוי אומר ישבחנו, נלע"ד טעמא דב"ה עפמ"ש במס' שבועות לחלק בין שוא לשקר, דשוא היינו כשאומר לשנות את הידוע על אבן שהוא זהב, ולפי"ז הכא שגם החתן עצמו רואה שהיא חגרת או סומא, וכשזה אומר שהיא נאה, אין זה שקר, דהא אומר לשנות דבר הנראה וידוע, וא"כ אין כאן איסור כלל, דבשוא לא אסרה התורה כ"א לישבע ע"ז, והאיסור הוא רק מצד שנשבע בשם ומוציא שם שמים על דבר בחנם ולבטלה, אבל בלא שבועה אין כאן שום איסור, דבשלמא כשאומר דבר שקר, אסור לשקר אפילו בלי שבועה, דעצם השקר איסור הוא, אבל בשוא שעצם הדבר אין שום שקר, ואין איסור כ"א מצד שבועה לבטלה, וסברא דב"ש, דכיון דבשקר אמרה התורה תרחק, דמשמע שצריך לעשות הרחקה יתירה, ואפילו אם עתה אין זה שקר, בכ"ז יש לעשות הרחקה שלא יבוא לשקר בפעם אחרת, וכמו שדרשו רז"ל (שבועות דל"א) כמה דרשות כעין זה מקרא דדבר שקר תרחק ע"ש, וטעמא דב"ה דכיון שעכשיו אין זה שקר, ורק מצד ההרחקה שלא יתרגל בשקר ויבוא לשקר בפעם אחרת, לא שייך לאסור בכה"ג כ"א כשאומר כן שלא לשום צורך, אבל כשאומר זה מפני דרכי שלום כמו כאן, אין לאסור מצד ההרחקה, ודוקא בכה"ג התירו ב"ה, אבל לאמר שקר גמור פשיטא דלית מאן דשרי מפני דרכי שלום, והנה בתורי"ד לאחר שהביא כל המאמר סיים וז"ל מכאן אמרו חכמים תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות פי' לומר דבר המתקבל ואעפ"י שאומר שקר עכ"ל, ולעד"נ דלומר שקר לית מאן דשרי אלא כמ"ש נ"ל ברור:
והנה ראיתי מקשים בסברת ב"ה שאומר דמי שלקח מקח רע ישבחנו בעיניו, והא שיעור אונאה הוא בכדי שיראה לתגר או לקרובו, וא"כ הרי מצוה או חובה להגיד לו האמת, בכדי שידע להחזירנו לחנווני, ואי נימא דהתגר מחויב לשבחנו בעיניו, אין תועלת בהראותו לפניו. ולמ"ש אין בזה אפילו ריח קושיא, דהא הכא מיירי שהחתן בעצמו רואה נמי את חסרונה, דבמום גלוי מיירי, חגרת או סומא ובכה"ג אין דין אונאה כמבואר בב"מ, דבדבר הנראה והנטעם אין דין אונאה אפילו כשהלוקח לא הרגיש באונאה, אפ"ה מדיכול להכיר כשירצה, אין אונאה, וכ"ש בכה"ג שגם החתן עצמו יודע מהמום, ורק זה אומר לשבחה בכדי לחבבה על החתן ולשמח נפשו, ובכה"ג הוא דאומר ב"ה, דמי שלקח מקח רע, פי' שגם הלוקח יודע ומכיר שהוא רע, שפשיטא שמחויב לשבחנו בעיניו, כי לעולם יהא דעתו מעורבת בין הבריות לומר דבר המתקבל, וגם ב"ש מודו דבמקח מחויב לשבחנו, דדוקא בכלה שהוא תקון תמידיי ס"ל דלא הוי לחז"ל לתקוני בדבר שיתרגל בשקר, אבל בדבר מקרה כו"ע מודים שמחויב לשבחנו, אבל כשהלוקח אין מכיר בעצמו החסרון ומראהו לתגר שיגיד לו אם יש חסרון, פשיטא שמחויב להגיד לו האמת בכדי להצילו מן ההפסד וז"ב ודו"ק: