אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף טז:

דף טז.

בתוד"ה וזו כו' וכ"ת דכשמעיד הוא שראה בקוטנו ואחר עמו חשבינן קול הא פריך הכא הני סהדי שקרי נינהו ע"ש, אפשר ליישב ולחלק כן, דע"כ לא קאמר הכא דסהדי לא נחשב לקול, אלא אי אמרינן כל הנשאת יש לה קול, אבל לבתר דמסקינן רוב בתולות יש לה קול, שפיר נחשב העדים גופא לקול, ומילתא דמסתבר הוא שבזה גופא תלוי החלוק אי כל הנשאות יש להן קול או רוב יש להן קול, דאי אמרינן רוב, היינו משום דמחזקינן לקול גם העדים, וכיון דגם העדים נחשב לקול, לכן י"ל דמיעוט אין להם קול, משום דאפשר דהנך תרי תלתא גברי מתו או הלכו למדינת הים, ומשו"ה אין לה קול דנשתקע הקול, ומאן דאית ליה כל הנשאת יש לה קול, היינו משום דס"ל דבתרי לא נחשב לקול, כ"א היכא דהרבה אנשים יודעים, ולכן בהכרח שאצל כל הבתולות יהיה קול, דמאיזה סבה ישתקע הקול, דעל הרבה אנשים לא נוכל לומר שכולם מתו או הלכו למדה"י, ובזו הסברא יפלגו המקשה והתרצן, המקשה סובר דהעדים עצמם אין נחשב לקול, רק הרבה צריכין לידע, ומשו"ה ס"ל דכולם יש להם קול, והתרצן סובר שגם בידיעת העדים לחוד נחשב קול, ומשו"ה דס"ל דרק רוב יש להן קול, ועל מיעוט יוכל להיות דתרי תלתא גברי היודעים מתו, ולכן נשתקע הקול, וממילא מיושב קושית התוס', דלמאי דס"ד הכא דכל הנשאת מוכח דעדים לא נחשב לקול, ולכן פריך הכא סהדי שקרי נינהו, ואמנם לקמן אליבא דמסקנא קיימינן דרוב יש להן קול, ואז שפיר חשבינן גם העדים לקול, ולא בעינן שהרבה ידעו וק"ל:

ובזה יתיישב נמי סברת הרמב"ם והטושו"ע (באה"ע סי' צ"ו ובחו"מ סי' ל"ה), דכתבו סתמא דנאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו שיצאה בהינומא, ומשמע אפילו בליכא קלא, וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ע שם בס"ק י"א שכתב וז"ל ומ"מ בעינן עדות זה ולא סמכינן ארובא לחוד משום דאיכא ריעותא קצת, דאמרינן בגמ' רוב נשים בתולות יש להן קול עכ"ל, והיינו בע"כ כסברת התוס' שכתבו כאן דרוב זה דנשים בתולות נשאות עדיף מהנשאות יש להן קול, דלפי"ז איירי מתני' דאלו נאמנין להעיד בליכא קלא, ואפ"ה לא איתרע כ"כ רוב נשים בתולות, שלא יועיל עדות דראה בקוטנו, אלא דבהפלאה הקשה על הרמב"ם והפוסקים, דהא סברת התוס' אינה מוכרחת כ"א אליבא דרב, אבל אליבא דשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואיכא לאוקמי מתני' דלקמן דאלו נאמנין ביש לה קול, איכא למימר דהיכא דליכא קלא אתרע לה רובא, ובאמת אין הקטן נאמן, ולפי"ז לדידן דקיי"ל כשמואל, למה סתמו הפוסקים דנאמן להעיד בגודלו אפי' בליכא קלא ע"ש, ולמ"ש דלמסקנא אמרינן דהעדים גופא הוי הקול, א"כ אפילו לשמואל מהימן בכל אופן, דלא איתרע כלל הרוב דנשים בתולות נשאות, כיון דיש עדים הזוכרין שיצאת בהינומא, זהו גופא הוי הקול ודו"ק:

בתוד"ה וליחוש כו' דמפסיד במה שהכתובה תחת ידה שאם תתבענו פעם אחרת יהא נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה נשאתיך או אם יהא במקום שאין מכירין אם היא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאין את אשתי ע"ש, ויש להבין למה לא קאמרו התוס' דמפסידה גם לענין מזונות כשכתובה נשאר בידה, דאין לומר דגם השתא כשיש לה כתובה יכול לפטור עצמו ממזונות בטענת גרשתיה דהא הבעל שאמר גרשתי את אשתי מהימן במיגו דמגרשה לפנינו, וגם על מזונות דלשעבר מהימן וא"צ למיגו, דמהימן לומר פרעתי, דלשעבר אין זה תנאי בי"ד כמ"ש התוס' לקמן (דפ"ח ע"ב) ד"ה הוציאה, דהא אין זה מיגו כלל, דא"כ יתחייב לה בכתובה, דאין לומר בזה דגם בכתובה יפטור מטעם טענו חיטין והודה בשעורין, דכיון שתובעת מזונות הודית בעצמה שעדיין לא גירשה ואין מחויב לה כתובה, וכמ"ש התוס' לקמן (דפ"ט ע"ב) גבי מזונות בכה"ג, שהקשו דמאי מיגו הוא זה, דהא אם אומר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות, ותי' דלא יתחייב בשאר וכסות משום דהו"ל טענו חיטין והודה בשעורין, וא"כ ה"נ כשהיא תובעת מזונות והוא מודה בכתובה הו"ל טענו חיטין והודה בשעורין, דהא לא דמי כלל לההיא דהתם, דהתם כשטוענת היא הכתובה והבעל מודה במזונות, א"כ י"ל שפיר דמחלה על המזונות, דלטענתה שכבר גירשה לא יגיע לה עוד מזונות, וא"כ הודית בעצמה שאין מגיע לה מזונות, או לטעם דמחילה, י"ל דמחלה על המזונות, דהיינו טעמא דפטור גם מן השעורין, או מטעם מחילה, או הודאה, דטעם דמשטה לא שייך כלל כאן, כיון דממ"נ חייב או כתובה או מזונות, אבל להיפך כשהיא טוענת שלא גירשה עדיין ותובעת מזונות, א"כ לדבריה מגיע לה גם הכתובה וגם המזונות, מזונות מיד וכתובה לאחר שיגרשה, וכשהודה הבעל שגירשה הודה לה באחת מתביעותיה וחייב שפיר, דהוי כטוענתו חיטין ושעורין והודה באחד מהן דחייב, וכ"ז הוא כשיש הכתובה בידה ורוצה לפטור עצמו ממזונות רק בטענת גרשתיה, ומכח המיגו דבידו לגרשה, משא"כ כשאין הכתובה בידה דיכול לפטור עצמו ע"י מיגו דאין את אשתי, ופטור מכל גם מכתובה גם ממזונות, וצ"ל שזהו באמת כוונת התוס' במ"ש דיהא נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאין את אשתי, וכוונתם דבין כשטוענת השתא הכתובה, ובין כשטוענת המזונות, יכול לפטור עצמו מכל ע"י מיגו דאין את אשתי, ובע"כ צ"ל דהכי כוונתם, דהא באמת קשה במה שכתבו, דנפסד הבעל ע"י הכתובה, דכשלא יהיה לה הכתובה יוכל הבעל לפטור עצמו מכל, הא גם עתה כשהכתובה בידה יכול נמי לפטור מכל הכתובה במיגו דלא גרשתיך וכמ"ש התוס' גופא לקמן (דפ"ח ע"ב) בד"ה הוציאה ע"ש, אע"כ דאכתי יש הפסד לענין מזונות, ונהי דהשתא כשתובעת הכתובה אין נ"מ בזה, דהא אפילו במיגו דלא גרשתיך נמי יפטור גם ממזונות וכמ"ש התוס' לקמן ומטעם טענו חיטין והודה בשעורין, אבל אכתי יהיה נ"מ כשתטעון המזונות וכנ"ל, ולזה חיישינן שמא בבי"ד אחר תתבענו המזונות ע"י הכתובה, דאם יש כתובה בידה ואינו יכול לפטור כ"א ע"י מיגו דלא גרשתיך יתחייב בכתובה, אבל כשאין כתובה בידה ויבוא לפטור ע"י מיגו דאין את אשתי פטור הוא מכל ודו"ק:

והנה המפרשים הקשו בסתירת התוס' מהכא שכתבו דיש חשש באם יהיה הכתובה בידה, ולקמן דפ"ח כתבו התוס' דאין חשש לענין לכפור הכל, משום דאפילו כשהכתובה בידה יוכל לפטור עצמו במיגו דלא גרשתיך, ובהפלאה תירץ דלטעם דפטור משעורין משום מחילה, א"כ הכא דסתם מתני' ר"מ דס"ל דלא מהני מחילה בשאר וכסות דהוי מתנה על מ"ש בתורה, א"כ אם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות ואין זה מיגו ע"ש, ונפלאתי על דבריו, דהא ר"מ לא קאמר כ"א כשמתנה ע"ז בתנאי, ומטעם מתנה עמשכ"ב, ואפילו בתנאי נמי, דוקא כשמתנה ע"מ שאין לך עלי דין מזונות, אבל כשמתנה ע"מ שתמחלי לי מהני וכמ"ש התוס' לקמן דנ"ו, וא"כ הכא דלא מיירי כלל בתנאי, רק שמעצמה מוחלת את המזונות אמאי לא תוכל למחול, אכן נראה ליישב עפמ"ש בשמ"ק (ב"מ די"ז) דביתומים לא שייך מיגו ומיתומים תוכל לגבות ע"י הכתובה ע"ש, וא"כ י"ל דהכא במתני' דידן, דהאשה שנתארמלה או נתגרשה קתני, וכיון דמיירי גם ביתומים, ואצלם הוי הפסד ממש במה שנשאר הכתובה, דהם לא יוכלון לפטור עצמם ע"י טענת לא גרשתיך שאין שייך כלל ביתומים, אבל לקמן דקאי אמתניתין דהוציאה גט ומבעל גופא תובעת, שפיר כתבו דאין נ"מ במה שהכתובה בידה, דגם השתא יכול לפטור בטענת לא גרשתיך, אלא דלמה שכתבתי לעיל דאכתי יש נ"מ לענין מזונות, א"כ גם לגבי בעל יש נ"מ, וצ"ל דנ"מ דמזונות, לא חששו התוס' לכתוב, כיון דמיירי בתביעת כתובה, אבל זה ודאי דיש נ"מ גם לענין מזונות ודו"ק:

בגמ' וניחוש דילמא מפקת עדי הינומא בהאי בי"ד והדרא ומפקת עדי הינומא כו', המפרשים הקשו למה סמיך הש"ס לפירכא זאת על ברייתא דוקא, כיון שגם על מתניתין יש להקשות כן, ועמ"ש בדבור הסמוך בארוכה מזה:

בתוד"ה איתנוסי הוא דאיתניסו, וא"ת בחלוק קליות דאמר לקמן ארמלתא לית לה כיסני אמאי לא חיישינן דילמא תפסה כו' ע"ש, ונ"ל ליישב קושיתם, דבלא"ה קשה הא דפריך לקמן ארמלתא מאי סימן איכא, הא שפיר יש לה סימן דהכא, דמעבירין לפניה חבית סתומה, וגם על רב אדא בר אהבה דהכא קשה, דמאי הוצרך להעביר חבית סתומה לפני אלמנה, לא ליעבר כלל, ואפ"ה ידעינן שהיא אלמנה, מדלא חלקו קליות, שבזה לא שייך איתנוסי כמ"ש התוס', אמנם נ"ל ששני סימנים היו, סימן אחד להכיר בין בתולה לאלמנה, ובזה היה החלוק קליות סימן, דבבתולה היו מחלקים ובאלמנה לא, וסימן הזה היו עושים עוד בשעת הכניסה לחופה, דהא גם מתחלה ידעינן זה אם לא אלמנה היא, והיו יכולים לעשות זה הסימן בעת החופה, ואמנם אכתי לא יספיק סימן הזה כ"א לברר שלא היתה אלמנה, אבל אכתי אין זה בירור שבתולה שלימה היתה, ושמא בעולה היא שנבעלה בזנות, שזה לא נוכל כלל לידע בשעת החופה, כ"א לאחר בעילת מצוה, ולכן אחר הבעילה כשמצאו אותה בתולה בבתוליה, היו מעבירין חבית סתומה, להודיע שבתולה שלימה היתה, והוצרכו שני הסימנים, דבסימן דחלוק קליות אין ראיה כ"א שלא היתה אלמנה, ובסימן דחבית סתומה לחוד נמי לא סגי, דבזה אין מבורר כ"א שבתולה היתה, ואכתי שמא אלמנה מן הנשואין, ונכנסה לחופה ולא נבעלה היא, לכך הוצרכו לשני הסימנין, והנה רש"י פי' איתנוסי הוא מאונס יין המשתה ששכורים היו, משמע דבלאו האי טעמא לא היתה נאמנת לומר איתנוסי, ולפי"ז לא שייך טענת איתנוסי כ"א בסימן דחבית, שהסימן הזה היו עושים אחר הבעילה שאז היו כבר שכורים מן המשתה, אבל בסימן דחלוק קליות שהיו עושים זה בשעת החופה, דעדיין לא היתה עוד המשתה, לא מהימנא לומר איתנוסי, ומיושב קושית התוס', ואתי שפיר נמי דהכא קאמר לשון "בעולה" ולקמן אמר "ארמלתא" היינו דחלוק קליות זה היה בשעת החופה להכיר בין אלמנה לבתולה, אבל סימן דחבית יין היתה לאחר הבעילה להכיר בין בתולה לבעולה, וניחא בזה מאי דפריך לקמן ארמלתא מאי סימן, ולא סגי לי' בסימן דהכא דחבית סתומה, משום דשני סימנים מיוחדים הם, ומסימן דחבית אין מוכח כלל אם ארמלתא היא או לא, ורק על בתולה או בעולה, ואפשר דאלמנה מן הנשואין היתה וכנ"ל וז"ב מאוד:

אלא דיש לקשר קושית התוס' לההקדמה שכתבו בתחלת דבריהם דכאן מיירי דאיכא מיגו דאל"ה לא מהימני, ונראה דרש"י נשמר מזה ולהכי פירש דאיתנוסי מסבת יין המשתה, וכה"ג הוי כעין רגלים לדבר וקרובה טענתה להיות אמת משו"ה מהני תפיסה, ולשיטת רש"י א"צ כלל לאוקמי בדאיכא מיגו, דאפילו בלא מיגו מהימנת לתפוס כיון דיש רגלים לדבר, ובכה"ג מהני תפיסה כמ"ש בשו"ע (חו"מ סי' ע"ה סי"ז) בסמ"ע וש"ך שם, וממילא לא קשה לדידי' מההיא דארמלתא כיון שסימן הזה היה בעת החופה קודם המשתה שעדיין לא היה שכרות, ולא מהימנא לומר איתנוסי, כי בלא טעם לא מהימנא ע"ז, אבל לשיטת התוס' דהכא מיירי בדאיכא מיגו, בע"כ יפרשו טענה דאיתנוסי בלא סבה, ולהכי שפיר מקשו מההיא דארמלתא אמאי לא חיישינן נמי שמא תתפוס בלא עדים ואיכא מיגו, ועל זה מתרצים דהתם כיון דדבר קל הוא לא מהימנא, פי' אפילו במיגו, משום דהוה כמיגו במקום אנן סהדי דלא אמרינן וכמ"ש בתוס' (ב"מ ד"ה) וה"נ אנן סהדי שודאי אם היתה בתולה היו מחלקין קליות כיון דדבר קל הוא, ובחנם נתקשה הפנ"י בזה ע"ש וז"ב:

ודע דבירושלמי דפירקין פריך מאי מהני עדי הינומא דשמא מוכת עץ היא ואין לה אלא מנה, וצ"ל דקושיתו הוא רק לתנא דמתני' דלא מזכיר כ"א סימן דהינומא וחילוק קליות, שהנהו סימנים אינם מבררים אלא על בתולה או אלמנה, אבל על בירור מציאות הבתולים אינם מבררים כלל, ושפיר יש להקשות שמא מוכת עץ היא, אכן לתנא דברייתא דמזכיר הסימן דרקדו ושחקו, וגם הסימן דמעבירין כוס של בשורה דהיינו חבית סתומה, ולמ"ש דתרווייהו סימנים צריכין וסימן דחבית מברר על מציאת הבתולים, וא"כ לא שייך להקשות שמא מוכת עץ, דהא הסימן דחבית מברר שלא היתה מוכת עץ, ואין להקשות דלמ"ש דלתנא דברייתא לא סגי בסימן אחד דשעת החופה לבד, כ"א בעינן דוקא לשני הסימנים דשעת החופה ודאחר הבעילה, א"כ מאי קאמר אם יש עדים באחד מאלו דמהני, דמשמע דגם אם הביא עדים מסימן אחד נמי מהני, די"ל דמשום דמזכיר בסימן דשעת החופה כמה מיני סימנים דהיינו, רקדו, שחקו, ובע"כ דגם סימן הינומא הוי סימן לדידיה כדמוכח מפרכת הש"ס, דפריך עלה וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא בהאי בי"ד כו', ולהרבה מפרשים לא קאי פרכת הש"ס כ"א על הברייתא לחוד עיין בפנ"י ובחדושי רעק"א, אכן עכ"פ אפילו להמפרשים שקאי הפירכא גם על המתני', אבל על הברייתא קאי זה לכו"ע, והא בברייתא לא הוזכר כלל סימן דהינומא, אע"כ דהברייתא בא לאוסופי על סימן דהינומא האמור במשנה ומוסיף עוד סימנים, ולפי"ז סימן דבשעת החופה יש הרבה סימנים, וכן דבשעת הבעילה הוזכר נמי שני סימנים, כוס של בשורה ומפה של בתולין, וע"ז נקיט אם יש אחד מאלו, דאין נ"מ איזה סימן היה של שעת החופה ואיזה של שעת הבעילה, דאיזה שהיה מהני, אבל זה ודאי דסימן בשעת החופה לחוד לא מהני בלא סימן דשעת בעילה לתנא דברייתא:

וניחא לי בזה מה שהקשו המפרשים ראשונים ואחרונים. על מה דסמיך הש"ס לעיל הפירכא דוניחוש שמא מפקא עדי הינומא רק על הברייתא, הא גם על מתני' קשה זאת ועמ"ש בשמ"ק, ולמ"ש יתיישב בטוב, דאי היה סומך זה על מתניתין הו"א דעל מתני' דלא מצריך כ"א עדים על סימן אחד דשעת החופה, שזה בנקל להשיג, וא"כ שייך הקושיא דוניחוש שמא מפקת עוד הפעם עדי הינומא, אבל לתנא דברייתא דמצריך עדים על שני הסימנים, מקודם החופה ומאחר הבעילה, ולא בנקל ישיג עדים שידעון משני הסימנים, וא"כ לא שייך החשש הזה, להכי סומך הש"ס פרכתו על הברייתא לאשמועינן שאפילו לדידיה יש לחוש דילמא תמצא עוד הפעם עדים גם על שני הסימנים, ודו"ק כי זה נכון:

והנה בירושלמי גופא משני על הך פירכא דשמא מוכת עץ היא, דדבר שאינו מצוי הוא ולא חיישינן להכי, אלא דבהגהות ציון ירושלים עה"ג שם מקשה, דהירושלמי סותר את עצמו בזה ממ"ש בפרק א' הלכה א' וז"ל שם על דעתי' דר"א בוגרת אימתי היא נישאת, בתולה מן הנשואין אימתי נישאת, מוכת עץ לר"מ אימתי נישאת נשמעינה מן הדא אם יש לה עדים שיצאת בהינומא ולא אידכר רביעי, הדא אמרה דלית רביעי כלום, ופי' הפני משה דאין שום ראיה מרביעי דשמא מוכת עץ היא, ע"ש, ולפי"ז ממה נפשך מה ראיה מהא דיוצאת בהינומא דהא דילמא מוכת עץ היא, ואין לומר כדמשני הכא דלא חשו לדבר שאינו מצוי, דא"כ שוב ראיה מרביעי וכדאמר לעיל וצע"ג עכ"ל, והנראה להדיא שהבין בכוונת הירושלמי, דסימן דרביעי אין מועיל לתת לה מאתים דשמא מוכת עץ היא, שגם היא נשאת ברביעי, ומוכת עץ אין לה אלא מנה, והיינו דמקשה כיון דאמרינן כאן לענין סימן דהינומא דלא חיישינן להפסידה מנה משום חששא דמוכת עץ כיון דדבר שאינו מצוי הוא ולא חשו לה, א"כ גם בסימן דרביעי לא ניחוש להכי, וכיון דלענין סימן דרביעי חיישינן להפסידה מחשש דמוכת עץ, למה לא ניחוש לו גם בסימן דהינומא, אכן במחכ"ת שגה בפי' הירושלמי דלעיל, דאין כוונת הירושלמי במ"ש סימן דרביעי לאו כלום הוא, דהיינו שאינו מועיל לתת לה מאתים ע"י סימן זה דשמא מוכת עץ היא ואין לה אלא מנה, דזה פשיטא דמשום חשש שאינו מצוי כזה אין להפסידה, אלא דכוונת הירושלמי הוא להיפך, דמשו"ה לא נקיט סימן דרביעי, משום דאפילו לא היה החופה ברביעי נמי אית לה מאתים, דשמא מוכת עץ היא, ומוכ"ע אינה נזהרת להנשא דוקא ברביעי, כיון דטענת בתולים לא שייך גבה, ואפ"ה כתובתה מאתים לר"מ, ולכן במתני' דנקיט אם יש עדים דוקא, וטעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא מהימנא, לא מצי למינקט סימן דרביעי, דהא אפילו אי ליכא עדים שברביעי, ולא עוד אלא אפילו כשיש עדים שמעידין להדיא ההיפך, דהחופה היתה ביום אחר נמי אית לה מאתים, דשמא מוכת עץ היא, אבל זה פשיטא דלמ"ד מוכת עץ כתובתה מנה אין להפסידה ברביעי משום חשש דמוכת עץ, והכוונה הוא להיפך דלמ"ד מוכת עץ כתובתה מאתים, אפילו כי איכא עדים דהיתה החופה ביום אחר נמי אית לה מאתים, כיון שהיא טוענת שמוכ"ע היתה, ולכן לא היתה זהירה להנשא ברביעי דוקא, ואין להקשות דאמאי מחויב לתת לה מאתים כשיש עדים שהחופה היתה ביום אחר, מחשש דשמא מוכ"ע היא, ואיך נותנין לה מאתים מספק, דאם לפטור לא מהני חששא דמוכת עץ כדאמרינן בסימן דהינומא, היאך יועיל לחייב ולהוציא מיד המוחזק, דשפיר י"ל דבסימן דהינומא לענין פטור מיירי ודאי שהיא אינה טוענת שמוכ"ע היא, ורק מעצמינו רוצים אנו לחוש לזה, ושפיר אמרינן דמעצמינו אין לחוש לדבר שאינו מצוי, אבל היכא דטענת מוכ"ע מועיל לה, וכגון בסימן דרביעי למ"ד מוכ"ע מאתים, מיירי בע"כ שהיא טוענת כן דלהכי לא היתה החופה ברביעי משום דמוכ"ע היתה, והרי היא נאמנת בטענת מוכ"ע וז"ב:

ותמה אני מאוד על הגאון הנ"ל איך עלה בדעתו לפרש את הירושלמי באופן אחר, דהא בע"כ מוכרח כמו שכתבתי, דהא הירושלמי רוצה מזה לפשוט בעיתו שהביא דכל אלו הבתולות שטענת בתולים אין להם וכתובתן מאתים אימתי הם נשאות, אי נימא דהואיל דלא שייך בהו טעם דישכים לבי"ד נשאות בכל יום, או"ד כיון דכתובתן מאתים לא פלוג רבנן בהו משארי בתולות, וע"ז פשיט מדלא נקיט הכא סימן דרביעי, ואי נימא כהבנת הגאון הנ"ל, דסימן דרביעי אינו מועיל לתת לה מאתים דשמא מוכת עץ היא ולמ"ד כתובתה מנה, וא"כ לפי"ז יהא צריך לומר דמוכ"ע נמי החופה ברביעי דוקא, ומשו"ה אמר דסימן דרביעי אינה ראיה דשמא מוכ"ע היא ולכך היתה החופה ברביעי, ואפ"ה כתובתן אינה אלא מנה, והתם הא פשיט באמת להיפך, דהני נשים שאין להם טענת בתולים אינן זהירות להנשא ברביעי, דא"א לומר דהפשיטות הוא כן, דגם הנך נשים נשאות ברביעי דוקא ואין זה סימן משום דכתובתן מנה, ואתיא כמ"ד דמוכ"ע כתובתה מנה, דא"כ מאי פשיט על בוגרת, דהא בוגרת הוי לכו"ע כתובתה מאתים, וא"כ אמאי לא הוי אצלה סימן דרביעי, אע"כ דהפשיטות הוא להיפך, דאלו הנשים אינן נשאות ברביעי ואפ"ה כתובתן מאתים, וכן פי' להדיא בפ"מ שם וז"ל ולא הוזכר סימן דרביעי, דאם יש עדים שנשאת ברביעי כתובתה מאתים, ומדלא נקטה ש"מ אין סימן דרביעי כלום, דאין ראיה מרביעי דשמא בוגרת או מוכ"ע היתה ולא נשאת ברביעי וכתובתה מאתים, אלמא היכא שאין להם טענת בתולים אין קפידא ברביעי עכ"ל, הרי להדיא כמ"ש וז"ב:

והנה בשמ"ק בסוגיין ראיתי שהביא את הירושלמי, דקאמר דסימן דרביעי לאו כלום הוא, וכתב הרא"ה ז"ל דכוונתו הוא משום דלא הוי תקנה דרביעי תקנה קבועה, דהא היכא דבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אי טריח ליה, ותו דקיי"ל דמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ואפילו אחר שבטלה גזירה, ע"כ. ותמיה לי טובא דלפי"ז מה ראיה מייתי מינה הירושלמי להך דאלו נשים שאין להם טענת בתולים מתי נשאות, כיון דטעמא לאו משום הכי הוא, ואפשר לומר דה"פ כיון דלא הוי רביעי תקנה קבועה לבתולות, דהא יש בתולות שנשאות בכל יום במקום שבי"ד קבוע בכל יום, וכן אלמנה נמי דנבעלת ברביעי ממילא לא שייך תו סברא דלא פלוג, כיון דבעצם לא שייך בבוגרת ומוכ"ע תקנה דרביעי, ורק עיקר הספק הוא משום לא פלוג, והשתא שיש גם בתולות ממש שאינן נשאות ברביעי דוקא, לא שייך תו הטעם דלא פלוג, וממילא דלפי"ז אין מקום נמי לקושית הגליון ירושלמי הנ"ל, דאפילו אם לפי' הפ"מ היה אפשר להקשות, אכן למ"ש דפירוש הירושלמי הוא מטעם אחר, וגם הרשב"א כתב בכוונת הירושלמי, דמשו"ה לא הוי רביעי סימן, דהא אלמנה נמי נשאת ברביעי, דלא איכפת לן בין ברכה דדגים לברכה דאדם, ולאלו הפירושים אין מקום כלל לקושית הגליון ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה