בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף טז.
בגמ' דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא, עיין במפרשים שהקשו, דהא לעיל די"ב קאמר הש"ס שני טעמים על ר"ג דסובר דאיהי מהימנא, חדא משום מיגו וחדא משום חזקה, והא תינח ללישנא דחזקה שפיר מקשה הכא, דכיון דיש לה חזקת הגוף אמאי לא מהימנא, אבל ללישנא קמא דטעמו דר"ג משום מיגו, מאי פריך כאן, דהא הכא אין לה שום מיגו, ואמנם למ"ש לעיל בחדושינו שם, שגם ללשון ראשון מוכח נמי דר"ג סובר טעם דחזקה, דמיגו מעליא ליכא התם כלל, דהא עיקר המיגו הוא משום מוכת עץ, ובמוכת עץ משום מוכת עץ אני תחתיך, והא במוכת עץ אני תחתיך גופא אמאי מהימנא, אע"כ משום חזקה, וא"כ מוכח שאפילו ללשון קמא סובר טעם חזקה, משו"ה שפיר מקשה כאן ע"ש היטב:
שם בגמ' אפי' תימא ר"ג כו' כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ברי ושמא דמי, פי' דמעתה יש כאן ברי ושמא עם חזקה ובכה"ג ס"ל לר"ג דמהימנא, עיין בפנ"י שהקשה הא לסברת התוס' לעיל (די"ג ע"ב) דגם בברי ושמא עם חזקה לא מהימנא בלא טעם דחזקה בודקת ומזנה, והכא דלא שייך בודקת ומזנה י"ל דמודה ר"ג דלא מהימנא ומאי מקשה, ואמנם מכאן יש להביא, ראיה למה שכתבתי לעיל (די"ד ע"ב) בחי' לתוד"ה כמאן, דסברא דבודקת לא בעינן למעלה נוספת על ברי וחזקה, רק לתקן החסרון שיש בזונה דיש לחוש שמא נבעלה גם לפסול, שזהו באמת טעם דר' יהושע דפוסל וכמ"ש לעיל בשם הירושלמי, דכיון שזונה היא הפסידה חזקת כשרותה, וע"ז הצריך ר"ג לטעם דבודקת ולומר שאפ"ה לא הפסידה חזקתה, דאמרי' דבדקה וזינתה עם כשר, ולפי"ז עיקר הנאמנות הוי רק מטעם ברי וחזקה, וסברא דבודקת לא הוצרך כ"א לתקן שלא תפסיד חזקתה, וא"כ לא הוצרך ר"ג לטעם דבודקת כ"א בזונה, אבל הכא לא הוצרך לטעם זה כיון דבלא"ה יש לה חזקת כשרות, ומיושב קושית הפנ"י, אלא דמדברי התוס' לעיל ד"ה כמאן משמע דטעם דבודקת הוא למעלה נוספת, ובברי וחזקה לחוד לא מהני לר"ג:
ברש"י ד"ה הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך כו' כלומר אם שתק זה לא היו עוררים כו' אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא הם הסיתוהו לבוא לבי"ד ואעפ"י שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מיגו דדילמא לא אסקא אדעתה א"נ איערומי מערמא עכ"ל, ומשמע מדבריו דלר' יהושע מיגו דאי בעי שתיק אמרינן אבל מיגו שע"י תביעה לא אמרינן וכבר הקשו הרמב"ן והרא"ה דלפי"ז אם אחד בא וטען דשל אבותי הוא והלה אומר לקחתיה מהם דאינו נאמן אע"ג דלית לי' עדים דשל אבותיו הוא וא"כ אית ליה מיגו דאי בעי היה אומר לא היה של אבותיך מעולם ואפ"ה אינו נאמן כיון דבא ע"י תביעה, והא וודאי מילתא דפשיטא שאפילו תינוקות יודעין דלא צריך חזקה אלא היכא דאית לי' סהדי להיאך דשל אבותיו אבל היכא דלית לי' סהדי לא בעינן חזקה ומהימן במיגו, ובהדיא שנינו ראה טליתו ביד אחד או עבדו א"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו אתה נתתו לי במתנה נאמן וא"צ ראיה ואעפ"י שהלה תובעו עיין זה בשמ"ק, ואפשר ליישב דעת רש"י דודאי בזה אומר של אבותי ואין לו עדים ס"ל לרש"י נמי דמהימן במיגו אע"ג דהלה תובעו, דהכא לא שייך שני הטעמים שהביא רש"י, דטעם הראשון דלא אסקא אדעתה, י"ל דהיינו דוקא במיגו דהכא דמוכת עץ, דלענין תביעתה את הכתובה אין שום נ"מ ויתרון בין טענה דמשארסתני נאנסתי שטוענת השתא לבין טענת מוכת עץ, דבין בזה ובין בזה יש לה כתובה מאתים, אלא דהעדיפות הוא בזה שבטענת מוכת עץ היתה יכולה להרוויח שלא תופסל גם לכהונה, ע"ז אמרינן דכיון דהשתא אינה עוסקת בנדון היתר לכהונה, רק בתביעת כתובה, לא סלקא אדעתה לטעון טענות כאלו שיכולים להועיל לה לצורך ענין אחר, ודוקא בזה אמרינן דלא סלקא אדעתה, אבל כל טענה שיכול להועיל לה לענין תביעה הזאת שהיא תובעת כעת ודאי דסלקא אדעתה כל מין טענה שאפשר להועיל, וע"ז לא יפלוג רש"י, ולכן בטענת לקחתיה מהימן שפיר במיגו דלא היתה של אביך מעולם, כיון דיודע הוא שעל טענת לקחתיה יש חסרון במה שנבקש מאתו שטר המכירה, ובטענה דלא היה מעולם היה ניצול מזה, בזה אמרינן דודאי סלקא אדעתה טענה הזאת שיועיל לתביעתו, וטעם השני דאיערומי מערמא, פשיטא דלא שייך במיגו דלא היה מעולם, דחשש דאיערומי לא שייך כ"א כשגם בטענה הזאת שהיה יכול לטעון נמי לא היה מהימן, אלא שטענה טובה היא ביותר, וכגון במיגו דמוכת עץ, דבין בטענה שטוענת השתא נאנסתי, ובין בטענה דמוכת עץ אינה נאמנת, אלא שמוכת עץ היא טענה טובה יותר, מפני שלא נפסלה לכהונה, בזה שייך לומר דמיערמא, אבל אם בטענה הזאת היה מהימן, לא שייך איערומי, דלמה לה למיערם, יטעון באמת טענה הזאת והיה מהימן, וכגון במיגו דלא היה שלך מעולם, דאם היה טוען כן היה מהימן, א"כ איזה חשש הערמה אפשר בזה, כיון דיכול לטעון לא היה שלך מעולם והיה מהימן ע"ז, ומה דקאמר הש"ס דהתם אין שור שחוט לפניך, לרבותא הוא משום דבאמת הכי הוא דהתם הוי מצי לשתוק לגמרי, אבל איה"נ אם הוי ע"י תביעה הוי נמי מהימן דדוקא במיגו דמוכת עץ לא מהני כשבא ע"י תביעה משום דאיכא התם הטעמים, או דלא סליק אדעתה, או חשש דהערמה, אבל בלא היה מעולם מהימן גם ע"י תביעה, ורק משום דהאמת הוא בנידון הדין דמתני' שאינו מיירי בבא ע"י תביעה לשיטת רש"י וכמ"ש לעיל בריש פירקין, קאמר לרבותא דהוי נמי אין שור שחוט:
ועוי"ל דהנה לעיל בפלוגתא דרב אסי וזעירי, דלרב אסי דאמר נבעלה משמע שדוקא נבעלה לא מהימנא לר' יהושע, אבל נסתרה מהימנא גם לר' יהושע במיגו דלא נבעלה וכמ"ש התוס' שם, וא"כ משמע להדיא דר' יהושע ס"ל מיגו אפילו בבא ע"י טענה, אבל לזעירי דאמר התם נסתרה ואפ"ה לא מהימן מכלל דס"ל דר' יהושע לית ליה מיגו דבא ע"י תביעה, ולפי"ז יתיישב דהכא רוצה הש"ס לשנויי גם אליבא דזעירי. ולכן קאמר דהתם שור שחוט והכא אין שור שחוט, דלזעירי ודאי דהכי הוא דר' יהושע לית לי' מיגו בבא ע"י טענה כ"א במיגו דבעי שתיק, אבל לדידן דקי"ל כרב אסי וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו מאיסורי ביאה, ודאי דמהימן במיגו אפילו כשבא ע"י טענה, ולזעירי ההיא משנה דראה טליתו הנ"ל יפלוג ר' יהושע עלה ודו"ק:
בתוד"ה כיון דרוב נשים בתולות, לרב פריך כו', והנה בענין זה נחלקו הרז"ה עם הרמב"ן, דהרז"ה סובר שאפילו לשמואל הוה לן למיזל בתר רובא ולא אחר חזקת ממון, כיון דחזקת הגוף מסייע לרוב, ופריך אפילו לשמואל, והרמב"ן השיג עליו דליכא הכא חזקה, דבשלמא כונס נערה שלא נשאת איכא חזקה דגופה, דלא חיישינן שמא זינתה, דבנות ישראל בחזקת כשירות עומדות, אבל במשנתנו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה, אלא בחזקת אלמנה נשאתיך ואין בזה חזקה דגופה שאין אשה עומדת בחזקת שלא נשאת ע"ש, ולענ"ד נראה להביא ראיה לשיטת הרז"ה, דהנה בירושלמי דפירקין מקשה על סימן דהינומא דמאי סימן הוא ניחוש שמא מוכת עץ היא ומשני דמשום דדבר שאינו מצוי הוא ולא חיישינן להכי, ויש להבין למה לא חש הש"ס דילן להקשות להקשות כקושית הירושלמי דניחוש שמא מוכת עץ היא, אכן אי נימא כהרז"ה אין מקום לקושיא זאת, דהא באמת אפילו בלא עדים היה סגי, דסמכינן על הרוב נשים בתולות נשאות, ורק משום דרוב הנשאת בתולה יש לה קול מרעי להאי רוב, וא"כ הכא שבאמת יש לה קול שיצאת בהינומא, ולא איתרע הרוב דנשים בתולות נשאות, וממילא אין מקום לחוש שמא מוכת עץ היא דסמכינן ארובא, ולפי"ז י"ל דהירושלמי לשיטתו דמשני בסוגיין דאליבא דשמואל אין הולכין כאן אחר הרוב, וא"כ לשיטתו שפיר מקשה דניחוש שמא מוכת עץ היא, כיון דהרוב אינו מועיל ורק אהגדת העדים סמכינן, ומעדים אין ראיה דשמא מוכת עץ היא, ומשני דדבר שאינו מצוי הוא והוי כמו מיעוטא דמיעוטא ואפילו בממון סמכינן ארוב כזה וכמ"ש לעיל, אבל הש"ס דילן יסבור כהרז"ה, ממילא אין מקום להקשות שמא מוכת עץ, ויצא לנו לפי"ז שבסברת הרז"ה ורמב"ן פליגי שני התלמודין ודו"ק כי זה נכון בעזה"י, ועיין מה שכתבתי לקמן בע"ב בסמוך בביאור הירושלמי: