בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף טו:
בגמ' ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא. מכאן נ"ל להביא ראיה למ"ש הב"ש (אה"ע ס"סו) דלמאי דמסיק מעלה עשו ביוחסין תו אין צריך לחשש דילמא אזלא גבי', ואפילו ברוב מעליא דליכא למיגזר בי' משום קבוע נמי לא סגי בלא תרי רובי ע"ש, דאלת"ה תקשה פירכת הש"ס דהכא, דלמ"ש רש"י לעיל ע"א ד"ה ולא אחר רוב סיעה גרידא וז"ל להכי קאמר אין הולכין אחר רוב סיעה לבדה וכ"ש אחר רוב העיר לבדה, ע"כ, הרי דמשמע מלשונו שרוב סיעה הוי עדיף מרוב העיר, וכן הוא בדין דרוב סיעה עדיף, דהא ברוב הזה מצד עצמו לא שייף למיגזר אטו קבוע, כיון דהסיעה לעולם ניידא, רק שגזרינן בו אטו רוב העיר, וברוב עיר איכא למיגזר מצד עצמו, וא"כ מאי פריך הכא, הא י"ל דבמתניתין דאוקמי דבקרונות היה מעשה, וא"כ הוי התם רוב סיעה שהוא רוב גמור, משו"ה מדינא לא היה צריך התם לצירוף רוב העיר ג"כ, ורק הוראת שעה היתה שהצריך גם רוב העיר, אבל כאן גבי תינוק דאין כאן כ"א רוב העיר, ואיכא למיגזר ביה אטו קבוע וכמ"ש בדבור דלעיל ששייך כאן לגזור אטו קבוע ע"ש, וברוב כזה באמת מדינא לא מהני ועמ"ש בחדושי רעק"א בסוגיין, אע"כ כהב"ש דלמסקנא אפילו רוב מעליא שליכא למיגזר בי' משום קבוע נמי בעינן תרי רובי, ולכן שפיר הקשה, דלפי"ז אין לחלק בין רוב זה לאחר, ובכל רוב שיהיה לא מהני כ"א בתרי רובי דוקא:
בתוד"ה לא צריכא, כתב בהג"ה בשם מהר"מ דכולא מילתא הו"מ למימר לענין נזיקין. והנה בחדושי רעק"א החליט בפשיטות דאפילו ברוב ישראל אם נגח תורא דידן לדידי שא"צ לשלם נזק לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ומחמת זה נשאר בתמיה עמ"ש בהג"ה דכולא מילתא הו"מ למימר לענין נזיקין, ואיך הו"מ למימר כן גבי רוב ישראל ע"ש, והנה מה דפשיטא לי' שאפילו ברוב ישראל א"צ לשלם נזק, מרש"י ותוס' לא משמע הכי, דבדבור הזה גופא הקשו דה"נ הו"מ למימר מחצה על מחצה עכו"ם ונגח תורא דידן לדידי', משמע להדיא שדוקא במחצה על מחצה א"צ לשלם נזק, אבל ברוב ישראל משלם, וגם ברש"י ד"ה לימא ליה ישראל אייתי ראיה דהא מחצה על מחצה וספיקא הוא, משמע נמי דברוב ישראל צריך לשלם, ועיין בב"ש אה"ע שכתב נמי דצריך לשלם, ואם כי הטעם שכתב דע"כ לא אזלינן בתר רובא כ"א היכא שהמעות בא לידו מדעתו של חבירו בהיתר ע"ש תמוה מאוד, דודאי מוחזק מעיקרו עדיף ביותר וכמו שהשיג עליו בס' שב שמעתתא שמעתתא ד' ע"ש, אכן עכ"פ בעיקר הדין העלה דצריך לשלם, ולפי"ז על הג"ה דהכא אין להקשות, דלסברת התוס' שס"ל דברוב ישראל צריך לשלם, שפיר הגיה דלפי"ז כולא מילתא הו"מ למימר לענין נגיחה:
ואמנם בעיקר סברת רש"י ותוס' דלמה באמת צריך לשלם אפילו ברוב ישראל לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב נ"ל ליישב, דהנה מצינו שיש חזקה מה שאנו מחזיקים אותו בחזקת כך, כגון מי שהוחזק בשאר בשר דסוקלין ושורפין על הך חזקה כמבואר באה"ע סי' י"ט ובב"ש וח"מ שם, וא"כ הכא לבד הרוב שיש לנו כזה, עוד יש לנו חזקה שהרי נתחזק כך לפנינו לישראל מיום המצאו עד עתה שנתגדל, החזקנוהו לישראל, דהא ודאי כיון דבעת המצאו היה רוב ישראל, החזקנוהו בעת מעשה לישראל, וא"כ עתה בעת הנגיחה שיש לנו הרוב וגם החזקה, דרובא וחזקה ביחד מהני נגד חזקת ממון כמ"ש הראב"ד והריטב"א לעיל בסוגיא דפתח פתוח ולקמן דט"ז ע"א הובא בשמ"ק ומשו"ה מהני, ואפילו רוב לא היה צריך לזה, דאם בכח החזקה הזאת סמכינן לענין סקילה, דודאי אדם מוחזק בנשמתו, כ"ש שנסמוך להוציא ממונו, אלא שאם לא הרוב לא החזקנוהו מתחלה לישראל, ורק ע"י הרוב החזקנוהו לישראל, ומעתה סמכינן בכל דבר על החזקה וז"ב, ועמ"ש לעיל די"ג ע"ב בד"ה בשלמא איהי, שממה שכתבתי התם יש נמי ליישב הך דהכא ודו"ק:
סליק פרק ראשון
האשה שנתארמלה פרק שני
במתני' אם יש עדים שיצאת בהנומא כו' וא"ל הבעל מהימן, וידוע שיטת הרמב"ם דמ"מ חייב הבעל שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת, והראב"ד שם בפט"ז מה' אישות השיג עליו, וכן הרא"ש בפירקין סובר נמי דפטור, ובכדי להליץ בעד הרמב"ם נ"ל, דהנה טענת הראב"ד הוא מפני דהוי כופר שעבוד קרקעות, ואמנם המ"מ שם סתר לטענה הזאת, דהרמב"ם מיירי עתה לאחר התקנה שתקנו דגם ממטלטלין יכולה לגבות הכתובה, וא"כ שוב אין זה כפירת שעבוד קרקעות בלבד, אלא שהל"מ שם הקשה על המ"מ דאיך אפשר לומר שכיון שגובה גם ממטלטלין לא הוי תו שעבוד קרקעות, הא עיקר הדין דתביעה שבשטר הוא שעבוד קרקעות, היינו ממ"ש הש"ס בב"מ דף ד', גבי שטר שכתוב בו סלעים דינרין ומלוה אומר חמשה ולוה אומר שלשה, ע"ז אומר הש"ס אי נמי משום דהוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, והא התם בחוב איירי, והחוב מדין הש"ס גובה נמי ממטלטלין ואפ"ה מיקרי זה כפירת קרקע, הרי להדיא שאפילו בדבר שיכול לגבות גם ממטלטלין, כיון שגם שעבוד קרקעות יש בזה, מיקרי זה כפירת קרקע, ע"ש שכתב שקושי' גדולה היא ונדחק בתירוצו:
ונראה דודאי סברת הרב המגיד נכונה, דכיון דיש שעבוד גם על המטלטלין, לא שייך תו לקרוא זה כפירת קרקע, דבשלמא כשאין על המטלטלין שום תביעה ושעבוד, דומה כמו היא תובעת ממנו יש לי אצלך קרקעות במאתים זהובים, וכשהודה הוא במקצת הודאתו הוי הודאת קרקע, אבל כשתביעתה גם על המטלטלין, מה שייך לקרות הודאתו הודאת קרקע, ומההיא דפ"ק דב"מ אין ראי', דבלא"ה כתבו התוס' התם דמיירי כשיש לו משועבדים ולית לי' בני חורין, דאל"ה הא הוי שעבוד קרקע למ"ד שעבודא דאורייתא, כמו כן י"ל דמיירי בדלית לי' ללוה מטלטלין כלל, כ"א קרקע משועבדים, ולכן לא מיקרי הודאתו כ"א הודאת קרקע, אבל היכא דאיכא ללוה מטלטלים נמי וודאי דלא מיקרי זה כפירת קרקע, ומדויק בזה לשון הש"ס דב"מ שם, דקאמר א"נ משום דהוי שטר שעבוד קרקעות, דלכאורה אינו מובן האם זה הוי דרך ספק דקאמר לשון אי נמי, ולמ"ש ניחא משום דבמקום שיש ללוה גם מטלטלים לא הוי זה כפירת קרקע, משו"ה כתב בלשון א"נ, כלומר דלפעמים משכחינן נמי דהוי שעבוד קרקעות, וכגון כשאין לו מטלטלין, וראיה ברורה לדבריי דהרמב"ם בפ"ד מטוען כשכתב הך דינא דב"מ, דתביעה שבשטר לא הוי כמודה מקצת לחייבו שבועה, לא הזכיר הטעם דשעבוד קרקעות, אלא משום שאין יכול לכפור, ולמה לא הזכיר הטעם דהוי שעבוד קרקע המוזכר להדיא בש"ס, אע"כ משום דהש"ס לא מיירי כ"א באופן שאין לו מטלטלין, ולכן הרמב"ם שכתב דינו בסתמא בכל אופן לא הזכיר טעם זה, רק טעם דאין יכול לכפור שטעם זה מספיק בכל אופן, ובסמוך כתבתי ליישב בענין אחר:
אלא דאכתי ישאר טענת המ"מ על הרמב"ם, שהרי הרמב"ם מיירי כאן במקום שאין כותבין כתובה ושם אינו נאמן לומר פרעתי, וכיון שכן אין כאן מודה מקצת לפמ"ש הרמב"ם גופא (פ"ד מטוען) דאין מודה מקצת חייב שבועה דאורייתא כ"א כשמודה בדבר שיכול לכפור, והכא כיון שאין יכול לכפור אמאי חייב שבועה דאורייתא ע"ש, ונראה ג"ז ליישב, דנהי דפרעתי אין יכול לטעון, מ"מ הא אכתי יכול לטעון אין את אשתי לגמרי, וכמ"ש התוס' בב"מ (די"ד ע"א) דבמקום שאין עדי קדושין נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאין את אשתי, וכאן דמסתמא מיירי שאין כאן עדי קדושין ויכול היה לכפור הכל, ושפיר חשיבה הודאתו לחייבו שבועה דאורייתא, ואפילו אם תרצה לומר דהש"ס גופא דוחק הוא לאוקמי בכהאי גוונא שאין לו עדי קדושין, דמדקתני במתני' שאין שם עדי הינומא מכלל דעדי קדושין יש שם, היינו דוקא בימי הש"ס דהקדושין הוי מקודם, ושפיר י"ל שיש עדי קדושין ובכ"ז לא ידעו מזה אם עשו לה מנהגי הבתולה, אבל הרמב"ם דמיירי אליבא דמנהג שלנו דהקדושין הוא תחת החופה, וא"כ בע"כ צ"ל שגם עדי קדושין אין כאן, דאילו היו עדי קדושין היו יודעין נמי באיזה אופן היו הקדושין אם כדרך הבתולות או לא, אלא ודאי שאין כאן עדים כלל גם על הקדושין, וא"כ שפיר הודה בדבר שיכול לכפור:
ועפי"ז נראה נמי ליישב גם השגות הראב"ד הנ"ל, דהנה מה דאמרינן דאין נשבעין על תביעה שבשטר משום שעבוד קרקעות, בע"כ דהיינו בשטר שיכול לגבות בו ממשעבדי, אבל אם אין יכול לגבות בו ממשעבדי לא נקרא אותו כפירת שעבוד קרקעות, וכמ"ש הר"י הלוי בשם אבן מיגאש הובא בשמ"ק באריכות, ולאחר שהאריך לבאר דאף במקום שהלוה מודה שיש בידו מקצת ועל אותו מקצת יש שטר, כיון שאין השטר לפנינו ורק ע"י הודאתו לחוד, הוי השטר כמאן דליתיה, ונתחייב שבועת התורה, שאינו נקרא כפירת שעבוד קרקעות, כתב וז"ל הרי מכאן ראיה שאינו נקרא כפירת שעבוד קרקעות אלא בטענות שיהיו על שטר שמצוי לפנינו לא בטענת שיהיו על שטר בלתי נמצא שאינו שטר אלא בטענת המלוה והודאת הלוה בלבד כו' גם ממלת שעבוד קרקעות תדון שלא נאמרו הדברים אלא בשטר מצוי לפנינו דאיכא שעבוד קרקעות ואפשר לטרוף בו מן הלקוחות כו' אבל בשטר שבא בטענת המלוה ולוה לבד זה לא יקרא שעבוד קרקעות דהא אנן סהדי דא"א לטרוף בו מן הלקוחות ואפילו שיצא שטר לפנינו ולא היה מקוים אעפ"י שהלוה מודה בו אין המלוה טורף בו מן הלקוחות והואיל שאינו טורף בו מן הלקוחות לא יקרא שעבוד קרקעות כו' עכ"ל, וכיון שבארנו דהרמב"ם מיירי במקום שאין עדי קדושין והיה יכול לכפור לגמרי, ולכן אע"ג שהבעל מודה לה שאשתו היא, מ"מ פשיטא שאינה יכולה לגבות כתובה הזאת מן הלקוחות, כיון דחיוב כתובה בא לה רק בשביל הודאתו, ופשיטא שהלקוחות לא יפסידו בשביל הודאתו, ואחרי שמלקוחות לא תוכל לטרוף, ממילא לא הוי זה שעבוד קרקעות וכנ"ל בשם אבן מיגאש ז"ל ודו"ק, שוב מצאתי קצת מזה בט"ז (אה"ע סי' צ"ו) ע"ש:
בתוד"ה האשה כו' ואפילו למ"ד הטוען אחר מעב"ד ואמר פרעתי נאמן מ"מ אין נאמן לומר אלמנה נשאתיך במיגו דפרעתי דמיגו במקום עדים הוא, ע"כ. והר"ן תי' דהכא מיירי כגון שתבעה אותו מיד לאחר גירושין דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו, וצ"ע דהא בב"מ (ד"ז ע"ב) במוצא שטר כתובה ס"ל לרבנן דלא יחזיר לאשה מחשש פרעון אפילו בעודה תחת בעלה, ורק ר' יוסי הוא דפליג התם דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה משום דלא עביד איניש דפרע בעודה תחתיו, אבל רבנן פליגי ואפי' בעודה תחת בעלה יחזיר לאשה, מכלל דבשטר הנמצא כיון דנפל איתרע חיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו, והכא דמיירי בנאבד הכתובה, ונאבד גרע מנפל כמ"ש הש"ך (חו"מ סי' מ"א סקי"ט), חיישינן לפרעון אפילו בעודה תחתיו, ועמ"ש בהפלאה, הן אמנם דקושית התוס' שפיר נוכל לתרץ בזה, דנהי דאם טוען באמת פרעתי מהימן אפילו תוך זמנו, מ"מ אין זה מיגו, דלא ניחא לי' לטעון פרעתי בעודה תחתיו, משום דמיחזי כטוען שקר, דסתמא דאינשי לא פרעי תוך זמן, ואע"ג דגם טענה שטוען כעת דאלמנה נשאתיך הוי טענה גרוע ומיחזי כשקר, דאנן סהדי דכיון שיצאת בהינומא מסתמא בתולה היא, י"ל דהר"ן סובר, דעדי הינומא אין הוכחה שודאי בתולה היא, דאפשר שהיתה בחזקת בתולה, אבל לא מצא לה בתולים, ומאי דנקיט במתניתין אלמנה נשאתיך, רצה לומר בעולה נשאתיך, ומ"מ אי ליכא מיגו, על הבעל להביא ראיה שכדבריו כן הוא וכמ"ש בב"ח שעל האלפסי ע"ש, אלא שלשון הר"ן משמע שאינו נאמן לומר פרעתי, ואפשר שכוונתו נמי דרק מיגו אין זה אבל אי טעין מהימן:
שוב ראיתי דמההיא דב"מ לא קשה כלל, דלמסקנא דהתם הוי טעמא דרבנן לא משום פרעון אלא מחשש צררי, אבל לפרעון אין חשש כלל תוך זמנו, וכדקאמר ר' יוסי לרבנן אודו לי מיהא בעודה תחתיו דלאו בת פרעון היא ואמרו לו דמ"מ חיישינן שמא צררי אתפסה, הרי להדיא דגם רבנן סברי דבעודה תחתיו לא חיישינן לפרעון, והכא גם חשש צררי לא שייך, דבגרושה כיון דנפרדו מתוך קטטה לא מתפיסה צררי וכמבואר בטור (אה"ע סי' צ"ו) ואע"ג דאי הבעל טעין שהתפיסה צררי מהימן מ"מ לא הוי מיגו דלא ניחא לי' לטעון הכי בדבר שלאו אורח ארעא הוא, וניחא לי' יותר לטעון אלמנה נשאתיך שבזה אין העולם מכירין בשקרו דמהינומא אין ראיה דמשום דהיתה בחזקת בתולה עבדו לה הכי וכנ"ל, ובאלמנה דשייך חשש צררי כתב הר"ן טעם אחר כאן ע"ש:
בתוד"ה ומודה כו' ואינו נראה דהא קתני סיפא ואם יש עדים כו', בעיקר התירוץ כוונתי בזה לדעת הגדולים, השמ"ק והמג"ש וקרבן נתנאל, אשר רש"י יפרש דלרבותא קאמר ואם יש עדים, ומיירי נמי בלא תבעו ולא ידע כלל מהעדים, רק שזה אומר לו שדה זו של אביך והללו עדיו, ואפ"ה לא מהימן, דאפשר מיראת העדים שהי' ירא שמעצמם יבואו להעיד הקדים להודות שהיתה של אביו והוא לקח הימנו, אבל זה כ"ש דהיכא דתובעו בעצמו דלא מהימן, ונראה דהתוס' מיאנו בזה, משום דלשיטתייהו אין זה רבותא דבמקום שיש עדים לא מהני הודאתו, דגדולה מזה שמעינן לקמן מסיפא דמתני' שאפילו היכא דהמודה לא ידע כלל מן העדים, דאז. ליכא למימר משום ביעתותא אודי, אפ"ה כיון דבאמת יש עדים לא מהני תו הודאתו, וא"כ כ"ש כשהמודה ידע שיש עדים דשייך טעם דביעתותא, וא"כ לא שייך למיתני כאן רבותא דהיכא שיש עדים לא מהימן, דהנה לקמן (דכ"ג ע"ב) במתני' דשתי נשים שנשבו, מקיים שם התוס' את הגירסא דזאת אומרת נשביתי, ואע"ג דאיכא עדים שנשבית, ומה שייך לומר זאת אומרת שנשבית, וע"ז כתבו דמיירי כגון שהיא לא ידעה כלל מן העדים ע"ש, ולפי"ז מוכרחים אנו לומר שגם בי"ד לא ידעו עדיין מן העדים, דאי בי"ד ידעו היא נמי היתה יודעת, דהא אין מעידין אלא בפניו, ואי פעם אחד העידו שלא בפניו, לא מהימני אח"כ אפילו בפניו כמבואר בס' כנה"ג, ועיין בהפלאה שם שמוכיח מזה דשום אחד לא ידע מן העדים, רק היא הודית מעצמה, ואח"כ באו העדים קודם שהתירוה, ולפי"ז שמעינן מהתם, דאם אך יש עדים, אפילו כשלא ידעי מן העדים לא זה ולא זה, אין כאן תו שום נאמנות להאמין במיגו, וא"כ לא הוצרך תו לאשמועינן הכא דבמקום שהמודה ידע מן העדים שאינו נאמן במיגו, דהא הכא הוי כ"ש מההיא דהתם, דהכא י"ל נמי משום ביעתותא, אכן לשיטת רש"י דלקמן י"ל דלא היה לפניו גירסא דזאת אומרת, וא"כ לא ידעינן מהתם זה הדין דהיכא דיש עדים לא מהימן, ולכן אשמועינן כאן זה הדין, אלא דאכתי יש לתמוה קצת לשיטת רש"י, דא"כ מאי פריך הש"ס לקמן די"ז, אי הכי גבי אביו נמי אי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן, הא י"ל דהא גופא קמ"ל שאע"ג דהוא לא תבעו ולא ידע כלל מן העדים מ"מ אינו נאמן, וי"ל דבבא שלימה למיתני משום זה לא הוצרך, רק אם עיקר הבבא יש לנו צורך, משנה הלשון לאשמועינן אגב אורחא גם זה ועמ"ש לקמן בחדושינו לדכ"ד ע"א ביתר ביאור: