אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף טו.

דף יד:

ברש"י ד"ה בשעת קרונות, שהשיירות באות לעיר, ע"כ. ומשמע דמפרש דהבעילה היתה בעיר גופא, ואפ"ה שרי בדאיכא תרי רובי, והיינו כדעת הטור דס"ל כן, ודלא כהרמב"ם דסובר שאפילו בתרי רובי לא מהני כ"א כשנבעלה חוץ לעיר, וטעמי סברת פלוגתתם עמ"ש לעיל (די"ד בד"ה ודע דהרשב"א:

בגמ' לא צריכא דקא אזלה איהי לגביה, עיין בס' הפלאה שנדחק ליישב, דלמה בהלכה אצלו אמרינן דהו"ל קבוע אע"ג דעתה כבר פירשה האשה משם וכן הולד, הא בנמצא הלך אחר הרוב אע"ג דידענו בודאי שהיה במקום הקביעות, אפ"ה עתה שנמצא פריש ונולד הספק לפנינו אמרינן דמרובא פריש, ה"נ נימא בולד זה כיון דהספק בא לפנינו כשפירש כבר נימא דמרובא פריש ע"ש, ולא ירדתי לסוף כוונתו, דבפרישה דאשה ודאי שלא מועיל לנו, דהא הטעם דפריש מותר משום דמרובא פריש, והכא לא על האשה אנו דנין כ"א על הבועל, ומה יוכל להועיל פרישה דאשה להחזיק את הבועל שהוא מרוב הכשרין, אלא דאפילו כשאנו רואין כעת שכל אנשי העיר פירשו ממקומן, וא"כ גם הבועל פירש, נמי לא יוכל להועיל כעת, דבהלוכו אינו אוסר כ"א בביאתו, ועלינו לדעת אם בשעת ביאתו היה פורש ממקומו, דעיקר הספק הוא על הביאה, ולא דמי כלל לחתיכה שפירשה כמובן וז"פ:

ואחר כותבי זה ראיתי בס' שב שמעתתא שמעתתא ד' פי"ח הביא בשם מוהרי"ט להדיא כדבריי, דבמ"ש מוהר"י ן' לב בח"א, שבאנוסים הקבועים מכמה דורות היה ראוי להקל, משום דלפעמים אחד בעיר או אחד מאלף נושאים נשים כותיות והו"ל קבוע וכמחצה על מחצה כו', וכתב עלה המוהרי"ט וז"ל נמצא לפי"ז הואיל ואנו מסופקים באמו של יבם זה או באם אמו ואם אביו ומטעמא דקבוע מחזקינן ליה בחזקת הבא מן הזרה, שאע"פ שהיה בא ופירש ובא לכאן ממקומות הללו לא מפני כן הוכשר שנאמר כל דפריש מרובא פריש מאחר שיש בו ספק בעיקר לידתו שנולד באיסור מחמת אמו הקבועה, הרי הולד ספק ובכל מקום שילך ספיקו עמו, הא למה זה דומה לשתוקי דאמרינן רוב כשרים אצלה, ומשום דקבוע איסורו בלידתו דלמא אזלה איהי לגבייהו נאסר כדאמרינן פ' עשרה יוחסין, ואם היה כאן עשרה מהם מסברא רובן כשרים דרוב כשרים אצל אמותיהן, ופשיטא דמשום דנייד חד מינייהו והלך לעיר אחרת לא הוכשר, דספיקא קביעא ביה בכל מקום שילך עכ"ל, הרי מבואר דעתו שלא לבד האשה, אלא אפילו הולד חשוב נמי קבוע משום דנולד בקביעות, וכל מקום שהולך ספיקו עמו והוא כדברינו:

והנה בנוב"י חאה"ע סי' ז' פשיטא ליה שהתינוק מצד עצמו ודאי הו"ל דין פירש, דדומה זה לבשר הנמצא בשוק, אע"ג דמתחלה היה במקום הקבוע מ"מ עתה יש לו דין פירש, אלא שהעלה לחלק בין ולד כשהוא אצל אמו לולד הנמצא בשוק, דכשהוא אצל אמו ויש לנו לדון על האם עצמה ממי נתעברה שהיא בודאי יש לה דין קבוע אפילו ברוב כשרים דחיישינן שמא אזלא איהי לגבייהו, ומתוך שאוסרין את האם אוסרין גם את הולד, אבל בתינוק הנמצא בשוק ואין אנו יודעין אמו מי היא, או כשמתה האם, שאין לנו עסק לדון על האם כלל, רק אנו דנין על הולד הזה שנמצא, ואם יש שם רוב כשרים ומיעוט פסולים אפילו נימא דאזלה איהי לגבייהו והוי קבוע, מ"מ תינוק זה שנמצא הו"ל פירש כו' ע"ש, ותמי' לי על דבריו, דאם אינו סובר לסברת המוהרי"ט הנ"ל, אלא סובר שאפילו בכה"ג שייך נמי כל דפריש מרובא פריש, והיינו כסברת בעל הפלאה הנ"ל, א"כ מה פשיטא לו לאסור האשה, הא על האשה גופא נוכל לומר דמרובא פריש, כיון דהשתא היא ניידה, וכמו שכתב ההפלאה להדיא גם על האשה עצמה להתיר, ואי פשיטא לי' להנוב"י דהאשה יש לאסור משום דאיהי דמיא ללוקח שלקח במקום הקבוע, דאע"ג דהלוקח שכח עתה אפ"ה אסור דהוי כנולד הספק במקום הקביעות, וה"נ כיון שהאשה הזאת פקחת היא וראוי שתדע למי נבעלה, והיא שותקת ואומרת שאינה יודעת, אנו דנין על שעת הביאה דהו"ל קבוע וכתי' ההפלאה, שם, א"כ למה צריך לחלק בין תינוק כשהוא עם אמו לתינוק הנמצא, משום דיש נ"מ היכא דאנו דנין לאסור האם צריכין לאסור גם הולד, דעל טעם זה כבר השיג עליו בס' בית מאיר, שאין זה סברא לחלק מן התורה בזה, הא בלא"ה אתי שפיר החלוק בין תינוק הנמצא לכשהוא עם אמו, דהא דין דקבוע בלוקח שהוא אסור, היינו דוקא כשהוא ביד הלוקח והלוקח לפנינו, אבל אם נפל מן הלוקח מותר למוצאה, כיון דביד המוצא נולד הספק בדפירש, וממילא נמי כשהאשה לפנינו אסור גם הולד, אבל כשאינה לפנינו מותר בפירש, וכמ"ש בשב שמעתתא שם טעם זה ע"ש, ואכן בעיקר מסתבר כמה שכתבתי, דלא על האם ולא על הולד שייך דין פירש, ובשגם שיש לי תנא דמסייע והוא המוהרי"ט:

בתוד"ה דילמא אזלא איהי לגביהו, ומבואר לגרסת התוס' דאפילו בדלא ידעינן דאזלא גביה נמי אסור, משום דחיישינן שמא אזלא לגביה והוי קבוע מספק, ואע"ג דכי אזלא היא גביה נמי הוי ספק שמא לכשר נבעלה, וא"כ השתא הוי ספק ספיקא, שמא אזל הוא לגבה, ושמא לכשר נבעלה, אפ"ה אסור, ודע דהפרמ"ג (יו"ד סי' ק"י) נסתפק אם בקבוע מהני ס"ס, כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת בשר טריפה, אי מהני ס"ס להתיר ע"ש, ואין להביא ראיה מכאן דלא מהני, די"ל דס"ס דהכא לא הוי ס"ס מעליא דהוי כמו שם אונס חד הוא, דהא שני הספיקות הוי אי לכשר או לפסול נבעלה, וכספק אחד נחשב, משא"כ בההיא דפמ"ג הוי ס"ס מעליא:

ודע דהרשב"א בחדושיו לקדושין כתב להדיא דבספק קבוע, היינו בספק שמא אזלא לגביה יש להתיר מכח ס"ס, ואפשר לומר בטעמו דכיון דקבוע חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו, הוא דוקא כשודאי קבוע שאין כ"א ספק אחד, אבל בספק יש להתיר אפילו ע"י ס"ס כזה דהוי כשם אונס חד, ובזה יש לתרץ בריוח שיטת הב"י מהשגות הב"ח (יו"ד סי' ק"י), דעל מה שכתב הטור שם בשם הרשב"א, דלא אסרו הקבוע כ"א כשהוא בפני עצמו, אבל נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטילה ברוב משום ספק ספיקא, כתב הב"י דאפילו בקבוע ממש נמי הוי הדין כן, והב"ח הרבה להשיג ע"ז וכתב ששגגה יצא מהב"י בזה, דאיך אפשר לומר דהרשב"א יתיר ס"ס אפילו בקבוע ממש, הא הרשב"א גופא כתב, דספק טריפה שנתערבה באחרות אין להתיר משום ס"ס, כיון שספק הראשון אסור מן התורה, וא"כ קבוע ממש נמי הוי מה"ת, ולכן העלה דמה שהתיר הרשב"א היינו בקבוע דרבנן ע"ש, ולמה שכתבתי דהרשב"א סובר להדיא להתיר ס"ס בקבוע ממש, צדקו מאוד דברי הב"י, דהא אפילו ס"ס דשם אונס חד התיר, כ"ש דס"ס גמור יש להתיר, ומה שהקשה הב"ח מספק טריפה, בע"כ דקבוע שאני כיון דעקרו חדוש הוא וכמ"ש ביו"ד שם בסקכ"ו ע"ש:

בגמ' תשע חנויות כו' ואם נמצא הלך אחר הרוב, ויש לדקדק דלמה הוצרך לאתויי הך סיפא דנמצא, ונראה משום דבלא הסיפא הו"מ למידחי דטעמא דרישא לאו משום קביעות, אלא דמיירי שהלוקח הזה שלקח מן החנות עומד ובשרו בידו סמוך לחנות הטריפה, ולכן אע"ג דהרוב כשרים, כיון דקרוב הוא לטריפה, ורוב וקרוב שניהם שקולים הם, משו"ה ספיקו אסור, והיא גופא קמ"ל דרוב וקרוב שניהם שקולים הם, משו"ה הביא הך דנמצא הלך אחר הרוב, דמינה מוכח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב, דאל"ה גם בנמצא אמאי סמכינן ארוב, וא"כ בע"כ טעם דרישא משום קביעות הוא דהקביעות מבטל הרוב ודו"ק:

בגמ' אלא מתשעה צפרדעים כו' ספיקו טהור, בפנ"י לעיל די"ד הוכיח מזה דס"ס לא הוי מטעם רוב, דהא אפילו כמה ספיקות לא מהני ברה"י לטהר, ואילו רוב מהני כדאמרינן כאן, ויש ליישב דנהי דלכל מילי הוי בירור הס"ס כבירור הרוב, מ"מ לענין ספק טומאה לא שייך רוב כזה הבא מכח צירוף שני הספיקות, דכיון דכל ספק עשאו הכתוב כודאי לענין טומאה וכדילפינן מסוטה דונסתרה והיא נטמאה, שהסתירה שהיא אינה כ"א ספק טומאה קריא רחמנא טומאה ודאית, נמצא דאין כאן רוב, אבל רוב שאינו בא מכח צירוף ספיקות, מהני גם לענין טומאה, וכ"ז הוא לענין טומאה דספיקו הוי כודאי, אבל בכל התורה גם רוב הבא מכח צירוף ספיקות נמי הוי רוב, כמו שהסביר הרשב"א דספק אחד הוי פלגא, ובהצטרף עוד ספק הוי רוב וק"ל, ועמ"ש לעיל די"ד ע"א ליישב שארי קושיות הפנ"י על הרשב"א:

בגמ' אלא מט' צפרדעים כו' התם נמי לחומרא, ויש לדקדק דלמה הביא תו הך דצפרדעים כיון שהיא נמי לחומרא, ונ"ל עפמ"ש התוס' בנדה (די"ח ע"א) ד"ה אחר רוב, דבהך דתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה איכא חזקה כנגדה, והיינו חזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת, דכיון שמספקא לן כעת על החתיכה הזאת, אם כשירה היא או נבילה, אמרינן העמד אותה על חזקתה שהיתה קודם שחיטה ע"ש, וא"כ מהך דתשע חנויות לא שמעינן דקבוע יבטל הרוב לגמרי אפילו לחומרא, דהא י"ל דמשו"ה הוי ספיקו לחומרא, דהיינו משום שיש חזקה כנגדה, ואע"ג דבכ"מ קיי"ל דרובא עדיף מחזקה, אפ"ה הכא כיון דקבוע הוא, הרי שוה הוא במעלה כחזקה, וכיון שהרוב שוה הוא לחזקה, משו"ה הוי ספק השקול ולחומרא, ולא נוכל לפשוט מכאן כ"א שקבוע הוי רוב שוה לחזקה, אבל שיהא הרוב בטל לגמרי שאפילו בלא חזקה כנגדה נמי נימא דהוי כמחצה על מחצה, זה לא שמעינן אפילו לחומרא, לזה הוצרך להביא תו ההיא דתשעה צפרדעים, דהתם אדרבה יש חזקת טהרה שמסייע להרוב, ואפ"ה אמרינן דספיקו טמא, הרי ידעינן מזה שכח הקבוע מבטל לגמרי עכ"פ לחומרא, גם הרוב וגם החזקה שעמו, אלא דלפי"ז יש להבין הא דמוכח דאפילו לקולא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה מההיא דתשעה שרצים וצפרדע אחד ברה"ר טהור, דילמא התם דאיכא חזקה כנגדה אמרינן דקבוע הוי רוב כחזקה והוי ספק השקול, ומנלן דהיכא דליכא חזקה, שנימא גם לקולא שהרוב נתבטל לגמרי, ושוב ראיתי בפמ"ג (יו"ד סי' ק"י) שהרגיש בזה, וי"ל דאם לא היה שום ילפותא דלקולא אמרינן קבוע, אז הו"א דמדינא לא אמרי' קבוע כלל, והא דמחמרינן גבי ט' חנויות וכן גבי ט' צפרדעים, היינו דרק רבנן החמירו בזה, אבל השתא דילפינן מהך דתשעה שרצים, דגם לקולא אמרינן עיקר דין דקבוע, וא"כ שמעינן מזה דעיקר דין דקבוע הוי מדינא לא מחמת חומרא, וגם בהך דט' חנויות אין זה מחמת חומרא אלא מדינא, שוב הוי כעין גילוי מילתא למילף, דכמו דלענין חומרא אמרי' דהרוב נתבטל אפילו במקום דליכא חזקה כמו דמוכח מההיא דתשעה צפרדעים וכנ"ל, כן נמי במה דאמרינן לקולא דין דקבוע, היינו נמי שהרוב מתבטל לגמרי ואפילו במקום דליכא חזקה נמי וק"ל:

בתוד"ה וספק נפשות להקל, ואי אליבא דמ"ד שמה התראה כו'. כוונת התוס' קשה ההבנה, ובשמ"ק כאן ובב"ק תיקן כוונתם, וז"ל בב"ק ואי אליבא דמ"ד שמה התראה פי' דנחשב כאילו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע, א"כ גם ספק נפשות לא יועיל, וע"ז תי' דהכא כשזורק אבן לגוי כו' היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקו לחומרא חשיב כאילו יודע שיזרוק לישראל, ע"כ, ועיין עוד מ"ש בשמ"ק כאן:

באו"ד דשאני התם דיודע בודאי שיבוא לידי איסור ודאי אבל הכא כשזורק כו' כבר עמדו האחרונים על סתירת התוס' שבזה, דהרי ביבמות (ד"פ ע"א) בד"ה נעשה סריס כתבו אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שתי שערות דהשתא מיהת א איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה משא"כ הכה זה את זה דגם אח"כ אינו ידוע ע"ש, והנה בנותר ג"כ לאחר שעבר חצות לילה נודע שעשה איסור כמ"ש, ומ"מ לא חשיב רק התראת ספק ואינו חייב כ"א למ"ד שמה התראה, ושמה כתבו דבאיגלאי מילתא למפרע לכו"ע שמה התראה, ועיין במשנה למלך (פט"ז מסנהדרין) ובהגהות מוהרצ"ח בב"ק, ובשעה"מ פ"ב מאישות כתב ישוב לסתירה הזאת, דביבמות דודאי אכל האיסור והספק הוא על העונש אמרינן סברא דאיגלאי מילתא למפרע, משא"כ כאן דהספק הוא שמא לא עשה איסור בזה לא אמרינן סברא דאיגלאי מילתא למפרע ע"ש:

בתוד"ה וליוחסין לא בעינן, הו"מ לשנויי שאני תינוק דלית לי' חזקת כשרות, נ"ב דהיינו דוקא לפרש"י בסמוך בע"ב בד"ה אבל ליוחסין לא, דאם בת היא אסורה לכהן, וכיון דדיינינן לענין הבת עצמה שפיר הו"מ לשנויי דמשו"ה פסולה משום דלית לה חזקת כשרות, אבל באמת יש לפרש דהא דקאמר אבל ליוחסין לא, היינו כשהתינוק זכר הוא ונתגדל ובא אח"כ על בת ישראל נפסלה בביאתו, והאשה הא אית לה חזקת כשרות, וא"כ לא מצי לשנויי הכי, אע"כ דמ"ש התוס' דהו"מ לשנויי היינו דוקא לפרש"י:

והנה בפנ"י כתב דלא מצי לשנויי הכי, משום דלס"ד הא דאמרינן במתני' דכשר, היינו משום רוב העיר גרידא, ורוב העיר לא הוי רוב גמור דהא איכא למימר דילמא אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע והוי כמחצה על מחצה, ומסתמא דבמחצה על מחצה נמי מכשרינן והיינו משום דמוקמינן לה בחזקת כשרות, אבל הכא בתינוק הוי רוב גמור, דקבוע לא שייך בתינוק כמ"ש התוס' ד"ה אזלא, וא"כ שפיר מקשה דהכא בתינוק לא מהני רוב גמור דעדיף מחזקה, ובמתני' מתיר בלא רוב רק משום חזקה ע"ש, ובמחכ"ת לא כוון יפה, דאם כוונתו שבמתני' יש להסתפק שמא אזלא איהי לגביה ואין כאן רוב כלל, הא בהכי וודאי דלא איירי מתני', דבמתני' וודאי הדבר שהבועל הלך אצלה, דהא נאנסה כשירדה למלאות מים כמבואר במתניתין, וא"כ וודאי הוא שהבועל אזל לגבה, ומזה גופא הוכיחו הפוסקים דאפי' בשידוע שהבועל הלך לגבה לא מהני רוב העיר לחודה, דבמתניתין מיירי נמי כשודאי הלך איהו לגבה ואפ"ה מוקמינן דוקא בקרונות דאיכא רוב סיעה בהדה וכמבואר באריכות בשמ"ק ע"ש, הרי להדיא דבמתני' מיירי כשהבועל הלך אצלה, והתם נמי הוי רוב גמור, ואי כוונת הפנ"י דמשו"ה לא הוי רוב גמור משום דבעיר איכא למיגזר אטו קבוע, א"כ גם בתינוק יש לגזור נמי אטו קבוע, כיון דיש מקצת ישראל או עכו"ם הדרים בביתם ודילמא יקח מבית אחד מהם תינוק ולא ידע מאיזה בית לקח, וכמ"ש להדיא במ"מ (פט"ו מהא"ב) טעם זה, והתוס' לא קאמרי כ"א דקבוע ממש לא הוי בתינוק כיון שלא נמצא בבית, אבל לענין איכא למיגזר אטו קבוע פשיטא שגם בתינוק שייך לגזור כן:

ולענ"ד נראה דלא הו"מ לשנויי כן מטעם אחר, דלעיל בחדושינו כתבתי לדקדק על טעם דר' יהושע שפוסל אפילו ברוב כשרים, דלכאורה טעם הש"ס משום דגזרינן אטו קבוע, אינו מספיק, דאפילו הוי קבוע ממש דהוי כמחצה על מחצה, נוקמי אחזקת כשרות כמו בכל הספיקות, דמה"ת מוקמינן אחזקה, וכתבתי ליישב עפ"י הירושלמי, דיש חזקה שהפסול הוא המאנס, דכשר ודאי שלא יאנס, ולכן לא נחשב החזקת כשרות, כיון דיש חזקה אחרת כנגדה, ולפי"ז לא מצי לשנויי שאני תינוק דלית ליה חזקת כשרות, דהא במתני' נמי אין חזקת כשרות ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה