בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יד.
בגמ' הלכך לר"ג אלים לי' ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשר. וקשה דא"כ אמאי פוסל בשבויה, הא התם נמי איכא ברי ושמא, וי"ל דהתם אפילו חד ספיקא לא הוי, אלא ודאי הדבר שנבעלה, דכיון דסתם עכו"ם פרוצים בעריות, כולנו עדים שנבעלה, וכעין מ"ש התוס' לעיל (דף י"ג ד"ה ואין אוסרין, דבנסתרה לא חשבינן לספק אי נבעלה, דכיון דנסתרה ודאי שנבעלה דאין אפוטרפוס לעריות ע"ש, ולפי"ז כ"ש דשבויה הוי כודאי נבעלה, דהא מה דאמרינן דרוב עכו"ם פרוצים עדיף הרבה יותר מסברא דאין אפוטרפוס, דהא ר"ג דסובר במדברת ונסתרה עם ישראל להכשיר, ולא ס"ל לאסור מכח סברא דאין אפוטרופס, דדוקא ר' יהושע אוסר בנסתרה מטעם זה אבל ר"ג מתיר, ואפ"ה בשבויה מודה דאסור מכח דרוב עכו"ם פרוצים, וכן הוא בדין דסתם עכו"ם אנס הוא ולכן כיון שהיא נשבית ומסורה תחת ידו אמרי' שודאי נבעלה, וגדולה מזו שאפילו באינה שבויה תחת ידו אלא שנתיחדה עם עכו"ם חיישינן נמי לבעילה, וכדאיתא בפ"ב דע"ז לא תתיחד אשה עמהם ואתינן למימר התם שאפילו בדיעבד אסורה ע"ש, וכן משמע נמי מלשון הש"ס לעיל דקאמר מה הפרש יש בין שבויה לזו א"ל לזו יש עדים כו', הרי דחשבינן לשבויה כאילו יש עדים שנבעלה, וכ"כ רש"י להדיא שם בד"ה לזו יש עדים, שכתב כולנו עדים שנבעלה, ואע"ג דבש"ס לא הוזכר כ"א דרוב עכו"ם פרוצים בעריות, דמשמע מזה דמיעוטא מיהא איכא שאינם פרוצים, וא"כ איך נוכל לחשוב זה כיש עדים שנבעלה, דהא רובא לא הוו כעדים, וצ"ל דרוב זה הוי ככולו ממש, וכמו סתם ספרי דהיינו מיגמר גמירי בריש מס' גיטין, דכתבו התוס' והרא"ש ז"ל שם דמיעוט זה אינו חשוב לכלום, וה"נ אמרינן סתם עכו"ם פרוצים בעריות ואין המיעוט חשוב, וכן נ"ל להוכיח מן התוס' דבשבויה אפילו מיעוט לא הוי, דהנה לעיל (דף י"ג בד"ה מסייע, כתבו דבמדברת איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ע"ש, ולכאורה קשה הא גם בשבויה נמי איכא למימר סמוך מיעוט עכו"ם דלא פריצי לחזקת כשרותה והו"ל פלגא ופלגא, אע"כ דהכא ליכא שום מיעוטא ובודאי שנבעלה:
ומתוך מה שכתבתי קשה לי טובא על האי פיסקא דמוהרשד"ם סי' רל"ה דכהן בזה"ז מותר לישא שבויה, כיון שאינם כהנים וודאים שאין להם כתב היחס והוי ספק ספיקא, שמא אינו כהן ואת"ל כהן שמא לא נטמאה ע"ש, הובאו דבריו בפ"ת (אה"ע סי' ז'), והא למה שהוכחנו מן הש"ס ורש"י, בשבויה לא הוי ספק אלא ודאי, וכאילו יש עדים שנבעלה, ובע"כ משום דרוב דעכו"ם פריצי אינו דומה לשאר רוב דעכ"פ מיעוטא איכא, וכאן המיעוט כמי שאינו דכל העכו"ם פריצי וכנ"ל, ועוד דאפילו אם נניח שרוב זה דומה לשארי רוב וכפשטא דלשון הש"ס רוב עכו"ם פריצי, דמשמע דמיעוטא איכא שאינם פריצי, נמי לא נוכל לחשוב זה לספיקא, דהא כל ספק שאינו שקול, מחצה על מחצה ממש, אינו נחשב לספיקא וכמ"ש התוס' לעיל (ד"ט ע"א) ד"ה ואבע"א דמשו"ה ספק דאונס אין נחשב לספיקא משום דאינו שקול, דרובא הוו ברצון וכ"כ כל האחרונים בפשיטות בדיני ס"ס, דמידי דלא שכיח לא נחשב לספק, וה"נ דכוותה כיון דרוב עכו"ם הוו ודאי פריצי, איך אפשר לחשוב זאת לספיקא, שמא לא נבעלה, הא ספק זה אינו שקול, דיותר שכיח שנבעלה כיון דרובן פרוצים בעריות:
ואין ליישב ולומר דנצרף מיעוט דלא נבעלה לחזקת כשרותה ואיתרע רוב פרוצים, והוי פלגא ופלגא, דהוי ספק השקול, ולכן בשבויה דעלמא אסור דספיקא לחומרא, אבל היכא דאיכא עוד ספק אחר וכנידון דמוהרשד"ם שפיר מצטרף לס"ס, חדא דהא כבר הוכחתי מן התוס' דמיעוט דשבויה אינו מצטרף לחזקה, ובע"כ דהטעם דאפילו אי נימא דאיכא בזה מיעוט, הוי מיעוטא דמיעוטא דאינו מצטרף אפילו לר"מ וכמ"ש התוס' והרא"ש לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דהמיעוט אינו מצורף לחזקה מהאי טעמא, משום דהמיעוט הוי כמו מיעוטא דמיעוטא, ועוד דבלא"ה אי אפשר לומר כאן סמוך מיעוטא לחזקה, דהא כתב השמ"ק לעיל בסוגיא דפ"פ, דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא כשהחזקה הוא מענין אחד והמיעוט ענין אחר, אבל כשהחזקה והמיעוט הם מענין אחד רובא עדיף מתרווייהו. דכיון דנתבטלה החזקה מכח הרוב, המיעוט נמי בטל מאליו, והיינו טעמא דהתם שאינו מצטרף מיעוט דבאונס לחזקת כשרותה, כיון דחזקת כשרותה בא נמי מכח מיעוטא דאונס ע"ש וה"נ דכוותה דחזקת כשרותה בא מכח המיעוט שלא נבעלה ושניהם ענין אחד הוא ולא שייך לומר בזה סמוך, דהחזקה עם המיעוט ביחד נסתרים מכח הרוב. ויש להוכיח גם מן הש"ס דקדושין דס"ו, דספק שבויה אינו מצטרף לספק ספיקא, גבי עובדא דינאי דאמרו היכי דמי אילימא תרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכפרש"י שם וקשה דהא יש לדון בזה ס"ס, דהא אף להעדים המעידים דנישבית אינה אסורה רק מספיקא, והא מה"ת מותרת בודאי, א"כ הוי ספק שמא לא נשבית כלל ולא הוי בה שום חלות ולידת ספק כלל, ואת"ל דנשבית מ"מ שמא כשירה, וס"ס הא מהני, ואף לפי מה דגזר ר"ג בשם ר' יוחנן בן זכאי לקמן די"ד דאלמנת עיסה פסולה לכהונה דמשום מעלת יוחסין החמירו אף דאיכא ס"ס, מ"מ הא הך עובדא דינאי מקודם הגזירה היה דמהני ס"ס, אע"כ דס"ל דכהאי גוונא לא הוי ס"ס, וספק שבויה אין מצטרף כלל, ועוד ראיה לזה מהא דלקמן דכ"ז דאמר ר' זכריה בן הקצב לא זזה ידי כו' וא"ל אין אדם מעיד ע"י עצמו, והקשה רעק"א דמ"ש משנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם ניסת לאחד מעדיה דלא תצא ונשאר בצ"ע, אבל באמת מוכח מזה דשאני איסור שבויה לאחר דאסרו חז"ל דינו כמו איסור ודאי מפאת הרוב פרוצים, ולכן אינם נאמנים הבע"ד עצמם נגד הרוב, ורק היכא דלא הוי בשם 'בע"ד' הימנוהו חז"ל לעד אחד ואשה וקרוב בשבויה, ולכן אתי שפיר מה דאמרו אין מעיד ע"י עצמו בשבויה, דעשאוה חז"ל כמו איסור ודאי מפאת הרוב:
הן אמנם מצאתי לכאורה תנא דמסייע להרשד"ם והוא דבגליון התוס' לקמן (דכ"ג ע"א) איתא להדיא דספק טומאה שבשבויה מצרפינן לס"ס, דבספק שבויה התיר הגליון מכח ס"ס. שמא לא נשבית ושמא לא נטמאה ע"ש, אכן לאחר העיון אין מהתם שום ראיה לנידון דהרשד"ם, דהא באמת אכתי צריך ביאור, נהי שזה אמת דאי אפשר לסמוך המיעוט להחזקה וכטעם הנ"ל, אבל אכתי נימא דנצרף המיעוט שלא נבעלה לפלגא שאינם כהנים, דהא ספק זה הוי ספק השקול, וכשיצורף לזה גם המיעוט שלא נבעלה כלל הוי זה רובא להיתירא, וראיתי בפנ"י שהרעיש מכח זה על כל הפוסקים שכתבו למילתא דפשיטא שספק שאינו שקול אינו מצטרף לס"ס, ואמאי כיון דספק אחד הוי שקול לגמרי דהוי פלגא ופלגא, וא"כ אפי' אם בספק השני אינו כ"א מיעוטא להיתירא, מ"מ כשיצורף האי מיעוט לספק השני השקול יהיה רובא להיתירא, והסביר זה עוד יותר דלמ"ש הרשב"א דעיקר מעלת הס"ס משום דהוי כמו רוב, וא"כ אפילו כשספק אחד אינו שקול לגמרי אכתי הו"ל רובא, ע"ש שנשאר בלי יישוב על התמיה החזקה הזאת, אכן בעיקר הקושיא כבר הקדימו הריב"ש לעיל בסוגיא דפתח פתוח, דלמה לא נצרף מיעוטא דאונס למחצה דאין תחתיו, אלא דבשמ"ק שם פתר להאי חדה בסברא ישרה מאוד דלק"מ וז"ל דהכא לא שייך סמוך, דבשלמא הא דאמרינן סמיך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוו זכרים מיעוטא ניחא, דתרווייהו המפילות והנקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא, ולכך הוו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן, אבל מיעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו, שריותייהו לא הוו מחד טעמא, וכל אחד עומד בפני עצמו נגד תחתיו ברצון, מיעוטא דאונס נגד הרצון ומחצה דאין תחתיו נגד תחתיו, וכיון שכן היאך נתמעט הרצון משום דנצטרף מיעוט האונס בהדי אין תחתיו, והיאך נתמעט תחתיו משום דנצטרף מיעוט האונס בהדי אין תחתיו, אחרי שכל אחד עומד בפני עצמו, רובא דרצון נגד מיעוטא דאונס והרי הוא בטלולא נשאר אלא ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ולהכי קשיא להו לתוס' בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתי' דמי ולא נשאר אלא חד ספיקא ע"ש, ולפי"ז בנידון דגליון התוס' הוי שפיר ס"ס מעליא, דאע"ג דהספק דשמא לא נבעלה הוי רק מיעוטא, מ"מ מצרפינן הך מיעוטא בהדי מחצה שלא נשבית כלל, דהכא הוי תרווייהו ספיקי מגרעים כח הרוב דטומאה, דאם לא נשבית ודאי דלא נטמאה, ודומה ממש למיעוטא דמפילות דמצרפינן למחצה נקבות, אבל בנידון דמוהרשד"ם, ספק דאין כהנים אין מסייע כלל לבטל רוב דעכו"ם פרוצים שאין זה ענין לזה כלל, ולעומת המיעוט דאינם פריצי נשאר הרוב והוי זה ממש כמו ספיקא דאונס ואין מצורף לספק ספיקא כלל, וז"ב:
ובכדי ליישב דבריו אפשר עפמ"ש התוס' קדושין (דף י"ב) דשבויה אינה אסורה מן התורה ורק מדרבנן היא אסורה ע"ש, ובע"כ דרוב דעכו"ם פריצי לא הוי רוב גמור מן התורה, ומשום דמדאורייתא סמכינן אהא דשבויה מנוולא נפשה לגבי שבאי, והיינו טעמא דבשבויה הקילו כמה קולות, משום דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן, וכן מוכח נמי מרש"י לקמן (דכ"ג ע"א) ד"ה בשבויה הקילו שכתב דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה כו', ולכאורה קשה טובא דהא בסוגיין לעיל כתב רש"י גופא דכיון שנשבית לבין העכו"ם שהם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה, ומצאתי שהפנ"י הרגיש בזה וכתב נמי דרוב זה לא הוי רוב גמור מה"ת, והסביר עוד בטעם הדבר משום דהוי רובא דתליא במעשה ולא הוי רובא אלא דרבנן עשאוהו כרוב ע"ש, וכיון דרוב זה לא הוי אלא דרבנן שפיר מצרפינן לס"ס, וכמ"ש התוס' לעיל ד"ט דרובא דברצון כיון דלא הוי אלא מדרבנן, במקום ס"ס שרי, ובמקום חד ספיקא אמרינן דאינו נחשב לספיקא, אבל לס"ס שפיר מצטרף, ומיושב דעת הרשד"ם, ואלא דאפשר לומר שמרש"י דהכא אין ראיה דלא הוי רוב גמור דיש לומר דשבויה עשאוהו כגופו של תורה מכח הרוב, רק שזה דוקא אם לא נולד בו ענין אחר להקל, אבל אם נתהוה בו ענין אחר להקל בזה הקילו בשבויה, וכמו דמצינו לקמן דכ"ז גבי מחבואה דכתבו להקל כמ"ש הר"ן שם, משום דאם נולד בו איזהו ענין המסייע להקל בזה ראו חז"ל להקל, אבל אם לא נתהוה בו ענין אחר לא הקילו, ולכן לקמן בדף כ"ג דמיירי שכבר התירוה להנשא, שפיר כתב רש"י דחששא בעלמא הוא, דבכה"ג לא החמירו חז"ל, ועיין בס' נחל יצחק בסי' ל"ח מ"ש מזה באריכות:
הן אמנם דדעת הרשד"ם יישבנו, אבל אכתי צ"ע בלשון הרמב"ם (פי"ח מא"ב) ובטור ושו"ע (אה"ע סי' ז') שכתבו דשבויה הוי רק ספק זונה, והא במקום חד ספיקא עכ"פ הוי כודאי מדרבנן מכח הרוב, ונהי שזה אין להקשות דלדבריהם דהוי רק ספק א"כ תוחזר קושיתי דלעיל, אמאי פוסל ר"ג בשבויה, הא לדידיה אלים ברי דאפילו בחד ספיקא מכשר, וכל שבויה טענת ברי הוא, די"ל בזה כמ"ש הפנ"י, דלאו בכל ברי מכשר ר"ג אלא דוקא בברי דמעוברת שיש טעמא דבודקת ומזנה, אבל בשבויה דליכא טעמא דבודקת אפילו ברי לא מהני, ובזה אמנם קיימתי דברי השעה"מ שהקשה על מהרשד"ם הנ"ל דהתיר בס"ס, מהך דאלמנת עיסה, דאע"ג דאיכא ס"ס אפ"ה פסולה משום מעלה דיוחסין, ובהגהות מהרד"ל כתב שנעלם מן השעה"מ סוגיא דידן, דמבואר כאן דטעמא דר"ג דפוסל באלמנת עיסה, היינו משום דהוי שמא, וקיל לי' שמא דאפילו בס"ס נמי פוסל, אבל בברי מכשר, ולמ"ש דבברי דשבויה לא התיר ר"ג כיון דליכא טעמא דבודקת, לא קשה מידי על השעה"מ מסוגיין, ואין לומר דנהי דמעלת ברי ליכא בשבויה, מ"מ גם לשמא לא נוכל זה לחשבו, כיון דטוענת מיהא ברי, ואכתי היכא דאיכא ס"ס נישרי בזה, דהא באמת בכל ס"ס מכשרינן ורק היכא דאיכא גריעותא דשמא לא שרינן, א"כ הכא נהי דעדיפות הברי אין כאן לענין להתיר בחד ספיקא, אבל עכ"פ גריעותא דשמא נמי אין כאן, וא"כ עכ"פ בס"ס נישתרי, דזה אינו דאפילו בס"ס לא שרינן כל זמן דלא שייך בודקת, והא דתלי הכא בגריעותא דשמא, היינו משום דכיון דשמא הוא לא שייך בודקת, וכמ"ש הפנ"י, אבל עיקר הגריעותא הוא משום דליכא בודקת, ובלא טעם דבודקת לא שרינן אפילו בס"ס, וא"כ בשבויה נמי דלא שייך בודקת נמי ליכא למישרי אפילו בס"ס, ושפיר הקשה השעה"מ. ונחזור לעניננו דנהי דמסוגיין לא קשה על הרמב"ם דמיחשיב שבויה לספק א"כ אמאי לא מכשר ר"ג כיון דאיכא ברי, דכיון דאינה בודקת לא מהני גם ברי, אבל אכתי יקשה מסוגיא דלעיל דקאמר להדיא, לזו יש עדים, הרי להדיא דבשבויה מחזקינן כאילו יש עדים שנבעלה, ועכ"פ רוב הוי ודאי מדרבנן מיהא, ובמקום חד ספיקא לא חשיב ספיקא אפילו ברוב מדרבנן, ואיך חשבו לה כל הפוסקים לספק וצ"ע, ועמ"ש לעיל (די"ג ע"ב) תוד"ה מסייע:
שם וקיל לי' שמא דאפילו בס"ס נמי פסיל, וקשה אמאי לא מוקמינן לה אחזקת כשרותה כדין כל ספיקי דמה"ת מוקמינן אחזקה, וצ"ל דמה"ת איה"נ דכשר ורק מדרבנן הוא דפסול משום מעלה עשו ביוחסין, וכמו דמצרכינן תרי רובי ביוחסין דהיינו נמי משום המעלה דיוחסין, וכן מוכח מן התוס' דלעיל (ד"ט ע"א) ד"ה לא צריכא, שהקשו דלוקמה אחזקתה, ולכאורה קשה דהא אמרינן כאן דאפילו בס"ס פסול לר"ג בלא מעלת הברי, וכיון דהתוס' כתבו לעיל שם בע"ב בד"ה לא דקא טעין, דהתם מיירי שהיא טוענת בתולה הייתי ומכחשת אותו, א"כ כיון דהבעל יודע שהיא משקרת לא מהני ברי דידה, וא"כ ממילא אין להכשיר מטעם חזקה לחודה, אע"כ דס"ל לתוס', דהכא דוקא משום מעלה דיוחסין לא מוקמינן אחזקה, והיינו בזינתה בעדים דאיכא איסור ברור, אבל בפתח פתוח דליכא איסורא אלא על הבעל משום דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא לא שייך מעלה ביוחסין וכמ"ש בהפלאה שם:
ודע דהתוס' בקדושין (די"ב ע"ב) גבי אם הקלנו בשבויה, כתבו דהטעם שהקילו בשבויה, היינו משום דמה"ת שריא, ובפנ"י לקמן דכ"ג כתב שהטעם הוא משום דמה"ת סמכינן אטעם דשבויה מנוולא נפשה לגבי שבאי ע"ש, ואכן זה א"א לומר בטעם התוס', דהא מקודם כתבו הטעם דמנוולא נפשה, ואח"כ כתבו הטעם משום דמה"ת שריה, הרי בע"כ דטעם התורה לאו משום דמנוולא נפשה, אלא פשוט הוא דטעם התורה הוא משום דמוקמינן אחזקתה, ורק מדרבנן לא מהני החזקה משום מעלה דיוחסין, וכן פירש להדיא בתוס' ר"י הזקן בקדושין שם, דטעם התורה הוי משום דמוקמינן אחזקתה ועמ"ש בדבור דלעיל:
ודע דהרשב"א ז"ל הוכיח מסוגיין דספק ספיקא עדיף מרובא, דהא ר' יהושע פוסל ברוב כשרים אפילו בברי ומכשר בס"ס אפילו בשמא, והפנ"י הקשה עליו דה"נ איכא רוב משפחה כשרים והו"ל ס"ס ורובא, ותו דאדמייתי סייעתא מר' יהושע, הא אדרבה מר"ג דהלכתא כוותי' מוכח להיפך, דאילו באלמנת עיסה פוסל אע"ג דאיכא ס"ס ורובא, ואילו בתרי רובי מכשר לקמן דט"ו, ולכאורה היה אפשר ליישב, משום דביוחסין חד רובא לאו כלום הוא דגזרינן אטו קבוע, ולכן אע"ג דאיכא ס"ס בהדי רוב משפחה נמי אינו מועיל כיון דשייך לגזור אטו קבוע, שהאשה תלך לביתו ושם יקדשנה, דדוקא בתרי רובי מכשרינן משום דאז ליכא למיגזר מידי, וכמ"ש רש"י לקמן (דט"ו ע"א) בד"ה ל"צ דקא אזלה, אלא דלענ"ד תירוץ הזה במחלוקת שנויה, דהנה בסוגיא דתרי רובי דלקמן איפלגו בזה הראשונים, ודעת הרמב"ם דהא דמכשרינן בתרי רובי רוב סיעה ורוב העיר, היינו דוקא כשנבעלה בפרשת דרכים שאין שם קבוע כלל, אבל כשנבעלה בעיר לא מהני אפילו תרי רובי, ודעת הטור (אה"ע סי' ו') דאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אצלה תנשא לכתחילה, כיון דאיכא רוב סיעה ורוב העיר, וסברת פלוגתתם כפי שלמדתי מפירוש הב"י כך הוא, דהרמב"ם סובר דכל שנבעלה בתוך העיר כיון דאיכא לפעמים קבוע וכגון שאזלה איהי לגביה, ונהי דהשתא דהבועל אזל לגבה לא הוי קבוע, מ"מ כיון דאי איהי אזלה לגביה הוי קבוע, אכתי גזרינן אטו קבוע, דכמו דבחד רובא כן נמי בתרי רובי גזרינן, ולכן לא התיר כ"א כשנבעלה בפרשת דרכים דליכא התם קבוע כלל, וכן מוכח מלשון רש"י דלקמן שכתב דהשתא ליכא למיגזר כלל, ומשמע דאילו היה מקום לגזור אטו קבוע הוי גזרינן אפילו בתרי רובי נמי, או שי"ל נמי דהיינו טעמא דרמב"ם, דבתוך העיר כיון דאיכא מיעוט פסולים בתוך העיר הוי ליה כמחצה על מחצה גם נגד רוב העיר ורוב העוברים דרך העיר, וסברת הטור צ"ל דלא גזרו פירש אטו קבוע כי אם בחד רובא, אבל היכא דאיכא נמי רוב הסיעה לא גזרינן פירש אטו קבוע, אף על גב דשייך למיגזר, משום דכולי האי לא גזרינן, והנה לשיטת הרמב"ם פשיטא דבאלמנת עיסה לא מהני הרוב בהדי הס"ס, אע"ג דהס"ס חשיב נמי כרוב, מ"מ כיון דאכתי שייך חששא דקבוע לא מהני גם תרי רובי, אבל לשיטת הטור דכל היכא דאיכא תרי רובי לא גזרינן אטו קבוע אפילו במקום שיש חשש, א"כ באלמנת עיסה ג"כ לא הו"ל למיגזר אי נימא דהס"ס הוי כרוב, ומדפוסל ר"ג באלמנת עיסה מכלל דס"ל דס"ס לא הוי כרוב וכהוכחת הפנ"י, אלא שאפשר לומר דהרשב"א סובר כשיטת הרמב"ם, ולכן מר"ג לא הוי הוכחה כלל, ועוד י"ל גם אליבא דהטור, דהא הטור לא הכשיר כ"א בהלך הבועל אצלה, דבפעם הזאת ודאי היה נייד, ולגזור שמא תיזל איהי לגביה בזה ס"ל דבתרי רובי לא גזרינן, אבל בהלכה היא לגבי בועל, פשיטא דליכא מאן דשרי, כיון דודאי היה קבוע, ובאלמנת עיסה נמי הוי תמיד קבוע משום דהדרה לניחותא, ובאדם לא שייך כל דפריש וכמ"ש התוס' לקמן דט"ו, דבכל שעה שבא על אשה זאת הדרה איסורה לניחותא וכ"כ בהפלאה ע"ש:
אלא דאכתי תקשה קושיא השלישית שהקשה הפנ"י על עיקר הוכחת הרשב"א דס"ס עדיף מרוב, מר' יהושע דפוסל לעיל ברוב כשרים ובאלמנת עיסה מכשיר בס"ס, הא י"ל דמשו"ה פוסל, משום דחד רוב כמאן דליתא דמי ביוחסין, אבל היכא דאיכא רוב גמור כ"ש דמכשר ברוב, משום דרוב עדיף מס"ס, ובתירוץ שכתבתי לעיל עוד הגדלתי התימה, ובהפלאה כנראה שהרגיש בזה ותי' משום דהתם דכיון שרואה שנבעלה והבועל הלך אצלה דלא הוי קבוע, וגם הדרה לניחותא לא שייך שם וכמ"ש התוס' שם, ואפ"ה פוסל ר' יהושע ע"ש, אבל לא הועיל כלום בתרוצו, נהי דהתם הוי נייד ממש, מ"מ בחד רובא גזרינן משום קבוע, והרוב כמאן דליתא. ולי נראה ליישב, דהנה הא דאמרינן מעלה עשו ביוחסין, היינו דוקא ביוחסין דכהונה, אבל ביוחסין דקהל לא עשו מעלה, והכי פי' רש"י לעיל (די"ג ע"א) על מה שאמרו התם מעלה עשו ביוחסין כתב, דכהונה, ע"ש, וכ"כ הנוב"י בחאהע"ז סי' ז' להדיא, וכן משמע מתורי"ד שם, והנה מלשון המשנה דלעיל דאמר ר' יהושע הרי היא בחזקת בעולה לנתין וממזר, ומדדייק לכתוב לנתין וממזר, משמע דלר' יהושע הבת אסורה אפילו לקהל ישראל משום ספק ממזרת, והיינו דנקיט לנתין וממזר ולא נקיט לעכו"ם, דהכי הוי שפיר טפי דרובא דעלמא עכו"ם נינהו, משום דקיי"ל דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר, וכ"כ בפנ"י גופא דלר' יהושע הבת אסורה אפילו בקהל ישראל, וא"כ שפיר יהיה הוכחת הרשב"א מפסולה דבת, דפוסל אותה ר' יהושע ברוב כשרים, אפילו לקהל ישראל, דלא עשו שום מעלה התם והכא בס"ס מכשיר, ואין לומר דהכא סומך גם ארוב המשפחה, דהא הכא באלמנת עיסה מיירי בספק חלל שנתערב, שפסולה אינה כ"א לכהונה, ובכהונה הוי הרוב כמאן דליתא, דגזרינן אטו קבוע, ולא נשאר כ"א הס"ס ואפ"ה מכשיר, ושפיר הוכיח דס"ס עדיף מרוב, ואין להקשות דלמ"ש דהוכחת הרשב"א יהיה מזה דפוסל ר' יהושע את הבת אפילו לקהל ישראל, ולפי"ז הוי ההוכחה מבבא דסיפא דהיתה מעוברת, דבבא דרישא לא מיירי כ"א בפסול האם, ובסיפא דהיתה מעוברת לא ידענו מי הלך אצל מי, אם הבועל לגבה או היא לגבי הבועל, וא"כ יש ספק שמא הלכה היא לגביה והו"ל קבוע דכמחצה על מחצה, ומשו"ה פוסל ר' יהושע, דבשלמא ברישא דראוה מדברת, דהיינו נבעלה, וכיון שראו את הבעילה, הרי ראו שהבועל הלך אצלה, והוי רוב מעליא, אבל בסיפא יש ספק שמא הוי קבוע ואין כאן ריב כלל, אבל אכתי מנ"ל דאפילו ברוב מעליא פוסל ר' יהושע, ואע"ג דהטור (אה"ע סי' ו') כתב דבסתמא נמי כשאינו ידוע מי הלך למי תנשא לכתחלה, וא"כ משמע דמאן דמכשר ברוב כשרים מכשר נמי בספק קבוע, אכן הא הב"י פירש בטעם הטור, דכיון שהא דבעינן תרי רובי אין זה מן הדין, אלא משום מעלה בעלמא, ולכן כל היכא דלא ידעינן אזלינן לקולא ע"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א כשאנו דנין לענין פסול כהונה, ולענין תרי רובי, אבל הכא בדר' יהושע דדיינינן לענין הכשר הבת לקהל ישראל, דמן הדין בעינן רובא, וא"כ יש לומר דבספק קבוע אסור, והיינו טעמא דר' יהושע דאוסר, אבל אכתי מנ"ל דברוב גמור פוסל, וי"ל דהרשב"א לשיטתו א"ש, דבחדושי הרשב"א פ' עשרה יוחסין גבי שתוקי רוב כשרין אצלה כתב, דהיכא דלא ידעינן אם אזלה איהי לגבייהו או לא הו"ל ספק ספיקא, ספק שמא אזלו אינהו לגבה דהו"ל רוב, ואת"ל דאזלא איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ע"ש, ואע"ג דמסתימת הפוסקים משמע דבכה"ג כשאנו מסופקים בקבוע אם פירש או לא, לא הוי ספק ספיקא, דהוי כמו שם אונס חד, וכמו ספק אחד יחשב, ועיין מ"ש הפנ"י בקדושין שם, מ"מ הרשב"א, הא סובר להדיא דהוי ס"ס, ולזה לשיטתו שפיר הוכיח דר' יהושע לא מכשר אפילו ברוב גמור נמי, דאי היה מכשר ברוב גמור, דהיינו בדידעינן שפירש, א"כ אפילו בספק פירש נמי היה לו להכשיר מכח ס"ס, דלר' יהושע אלים ס"ס, אע"כ דאפילו ברוב גמור לא מכשר, וממילא לא שייך הס"ס, שמא פירש והי' כאן רוב, כיון דאפילו רוב ודאי לא מהני, ושפיר הוכיח הרשב"א דלר' יהושע רוב לא מהני:
וזולת זה תמה אני על הפנ"י בעיקר קושיתו על הרשב"א, דהא באלמנת עיסה איכא נמי רוב משפחה, מי הגיד לו כי הרשב"א יפרש כפירוש התוס', דהס"ס שבאלמנת עיסה היינו, כשנתערב ספק חלל בתוך המשפחה, שמא יפרש כשני הפירושים שברש"י, שאליבייהו אין כאן ס"ס, וכן מה שהקשה דנוכח מדר"ג דפוסל באלמנת עיסה, אע"ג דאיכא רובא וס"ס, ואילו בתרי רובי מכשיר, מהיכן פסיקא לי' לומר כך, דלר"ג מהני תרי רובי, הא בשמ"ק לקמן בסוגיא דתרי רובי הביא בשם רוב הראשונים, דאיה"נ דלר"ג גם תרי רובי לא מהני, מכ"ש דאלמנת עיסה דהוי ס"ס ורובא, וכן משמע נמי מפרש"י לקמן סוף די"ד, שפירש דכל השקלא וטריא הוא רק לר' יהושע, ומשמע דלר"ג לא מהני גם תרי רובי כשטוען שמא ע"ש:
עוד הקשה בפנ"י קושיא רביעית על הרשב"א, דהא לר"ג אלימא לי' ברי מס"ס, וכיון דברי לא מהני באתחזק איסורא כ"ש ס"ס, ולפמ"ש לעיל בסוגיא, דהא דמהני ברי לר"ג לאו כללא הוא, אלא דוקא בברי ששייך גבי' חזקה דבודקת ומזנה, א"כ לק"מ קושיתו, שוב מצאתי כן גם בהפלאה, ועיין מה שכתבתי לקמן דט"ו ליישב הקושיא מתשעה שרצים: