בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יג:
בגמ' אמר להם אין אפוטרפוס לעריות, והקשה הפנ"י דמדשתיק ליה ר"ג משמע דלית ליה אין אפטרפוס לעריות, והא קיי"ל כר"ג ואפ"ה קאמר סתמא דש"ס (חולין די"א ע"ב) גבי מכה אביו ואמו אין אפוטרפוס לעריות, ונ"ל דלשיטת התוס' דגם במעוברת לא הודה ר"ג ומשום דאשה מזנה בודקת, ודאי דאתי שפיר, דהשתא במעוברת סמכינן אהך סברא להתיר, כ"ש במדברת דנוכל לסמוך על סברא זאת, ולזה י"ל דגם ר"ג סובר דאין אפוטרפוס ואפ"ה ס"ל להתיר משום דאשה מזנה בודקת, ולא עדיף הך סברא דאין אפוטרפוס, ממעוברת שידעינן בודאי שנבעלה, אלא אפילו לשיטת רש"י דבמעוברת מודה ר"ג לאסור, ולא סמכינן אהך סברא דבודקת ומזנה, י"ל דהיינו דוקא במעוברת שודאי נבעלה, אבל במדברת אע"ג דאין אפוטרפוס לעריות, מ"מ מחמת זה לא נוכל עוד לחשבה לודאי נבעלה, ולכן בכה"ג סמכינן שפיר אסברא דבודקת וק"ל:
תוד"ה מסייע לי' כו' וליכא למימר במדברת דליכא אלא רוב סמוך מיעוטא לחזקה דמ"מ לא הוי אלא פלגא ודין הוא שתיאסר מספק איסורא לחומרא ע"כ, וקשה דכיון דאיכא הכא ברי ושמא, אכתי יכריע מעלת הברי, וע"כ לא אמרינן דספיקא לחומרא כ"א בברי וברי או בשמא ושמא, אבל בברי ושמא הול"ל ברי עדיף, וי"ל שזהו באמת טעם דר"ג דמכשר אפילו ברוב פסולים, ופרש"י משום דאוקמה אחזקה, ולכאורה אינו מובן הא בשבויה איכא נמי חזקה וברי ואפ"ה מודה דפסול, אע"כ דהיינו טעמו דלא דמי לשבויה, דבשבויה הוי כל פסולין ולכן אפילו ברי וחזקה לא מהני, כיון דאין שום ספק בזה, דברי וחזקה לא מהני כ"א במקום שיש ספק היאך היה המעשה, אז שייך לומר דמוקמינן אחזקה, והחזקה מבררת דהמעשה כן היה, אבל בשבויה כיון דליכא שום ספק בזה, דעל עצם הבעילה לא מספקינן כלל לומר שמא לא נבעלה, כיין דרוב עכו"ם פרוצים בעריות, ורוב זה לא הוי כשאר רובא, דמ"מ איכא מיעוטא, אכן האי רוב מחזיק לודאי וכפרש"י רוב עכו"ם פרוצים והא ודאי שנבעלה, וכיון שהחזקנו אותה לודאי נבעלה, אין לנו עוד שום ספק מי היה הבועל כיון דכולם פסולים, משו"ה לא מהני ברי וחזקה שלה, אבל הכא במעוברת דנהי דודאי נבעלה, מ"מ צד ספק יש שמא לכשר נבעלה, מאי תימא דרוב פסולים, בזה אמרינן סמוך מיעוטא דכשרים לחזקת כשרותה והוי פלגא ופלגא ומהני מעלת הברי שלה להכריע ולהכשירה, וכל זה הוא לר"ג דסובר ברי עדיף, לא דמי לשבויה, אבל לר' יהושע דלא ס"ל ברי עדיף, וכיון דמעליותא דברי אינו נחשב למעלה ממילא לא עדיף מעוברת משבויה, דנהי דבשבויה הוי ודאי והכא ספק, סוף סוף ספק איסורא נמי לחומרא, ועיין היטב בפנ"י מ"ש בזה, ועמ"ש לקמן (די"ד ע"א) בתוד"ה הלכך לר"ג:
ואמנם יותר נ"ל דאפילו בלאו האי סברא שכתבו התוס', דסוף סוף ספק איסורא הוא, לא קשה כלל קושית התוס' דנימא סמוך מיעוטא לחזקה, דהנה בפנ"י נדחק הרבה למצוא טעם על ר' יהושע שפוסל אפילו ברוב כשרים, הא בכל התורה סמכינן ארובא, ונ"ל דהנה לקמן (דט"ו ע"א) קאמר הש"ס הטעם לזה, דמשו"ה רובא לא מהני מטעם גזירה אטו קבוע, הרי מבואר להדיא הטעם בש"ס, אלא דאכתי קשה בקבוע גופא אמאי אסור, דהא קבוע הוי פלגא דהוי ספק השקול, ואית לן להעמידה על חזקתה, וצ"ל בע"כ דר' יהושע סובר כיון דהאשה זינתה יצאה מחזקת כשרותה ואין לה שוב חזקת כשרות, וכיון שחזקת כשרות אין לה, משו"ה בקבוע דכמחצה על מחצה דמי אסורה, וברוב גזרינן אטו קבוע, ולפי"ז יצא לנו דר' יהושע דפוסל ברוב כשרים ס"ל דאשה מזנה יצאה מחזקת כשרותה והפסידה החזקה שלה, וממילא אזדא קושית התוס', דנימא סמוך מיעוטא לחזקה, אחרי דאין לה שוב חזקת כשרות ודו"ק. ומצאתי בירושלמי דפירקין מודה ר' יהושע באנוסה דכשר ברוב כשרים, ופי' הפ"מ הטעם דנאנסה אית לה חזקת כשרות, הרי להדיא דעיקר טעמו של ר' יהושע משום דכיון שזינתה אין לה עוד חזקת כשרות:
אלא דלפי"ז יקשה מאי קאמר הש"ס לקמן (די"ד ע"ב) אי כר' יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פסול, הא התם בנאנסה מיירי ולא הפסידה חזקתה, ובכה"ג גם ר' יהושע מודה, וי"ל דהש"ס בבלי פליג בזה עם הירושלמי, דבעיקר סברת הירושלמי דקאמר דבנאנסה לא הפסידה חזקתה, גם הבבלי סובר כן, אלא דבבלי סובר דבנאנסה יש חסרון אחר, דאמרינן מסתמא שהאונס הוא מן הפסולין, דאדם כשר לא יאנס בת ישראל, ויותר קרוב שאחד מן הפסולים יאנס, מלומר שהמאנס הוא כשר, ובשלמא אי רוב הכשרים הוי רוב גמור, לא היה בכח סברא הזאת לבטל את הרוב, אבל כיון דבלא"ה לא סמכינן על הרוב מטעם גזירה אטו קבוע והוי פלגא ופלגא, ולזה יש בכח אומדנא הזאת להכריע ולומר דיותר קרוב שהמאנס הוא מן הפסולים, דמסתמא כשר לא יאנוס והוי כמו רוב פסולים, ולהכי לא מהני החזקה, משום דיש חזקה דפסול הוא נגד חזקה דכשרות, ונמצא לפי"ז דהש"ס בבלי יאחוז שני החומרות בלא נאנסה, דאז הוי ספק השקול, ליכא חזקת כשרות, ובנאנסה דאית לה חזקת כשרות, לא מהני לה החזקה כיון דהוי כרוב לאיסורא, והדברים נכונים, ויתורצו בזה הרבה דקדוקי הפוסקים והמפרשים בסוגיא החמורה הזאת, ולפמ"ש יהיה פלוגתת טעם ר"ג ור' יהושע בסברא הזאת, דר"ג סובר שע"י הזנות לא הפסידה החזקה שלה, ור' יהושע סובר דאבדה חזקת כשרותה, ויובן לנו כוונת רש"י שכתב בטעם דר"ג דמכשיר משום דאוקמה אחזקה, וקשה הא טעם זה לחוד אינו מספיק ברוב פסולין דרובא עדיף, ובע"כ דטעמו הוא משום סמוך מיעוטא וכנ"ל, ואמאי לא הזכיר עיקר הטעם, ולפמ"ש זהו עיקר הטעם, דאיהו סובר דמוקמינן אחזקה, לא נתכוון לומר שזהו הטעם, אלא כוונתו לומר דס"ל דיש לה חזקה, וממילא אמרי' סמוך, ור' יהושע סובר דלית לה חזקה, להכי פליג עליו ודוק בזה:
בגמ' בשלמא איהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקת כשרות. ראיתי בהגהות מצפ"א שהקשה דא"כ אמאי מכשיר בה שתנשא לכהן, הא הבנים שתלד יהיו פסולים שהרי אין להם חזקה דכשרות, ולא קשה מידי, דידוע מ"ש הרמב"ם (פט"ז מסנהדרין) דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל, ומדבריו למדנו שאע"ג שלא נוכל לדון דין מלקות עפ"י עד אחד, היינו כשהעד בא בשעת מעשה שאנו דנין על המלקות, אבל היכא שהעד אחד בא קודם המעשה והוחזק האיסור על ידו, ולהחזיק האיסור מהני נמי עד אחד שוב לוקין עי"ז, אם אח"כ אכל לאותה החתיכה, וא"כ ה"נ דאם בשעה שאנו דנין על העובר לא החזקנו עוד את האם לנבעלה לכשר, איה"נ דלא מהני חזקת האם לבת, אבל לבנים שתלד אח"כ, דבשעה שאנו דנין אז על הבנים כבר הוחזקה האם בחזקת כשרות, ממילא הבנים הילודים נמי כשרים הם, כיון דכבר הוחזקה האם לנבעלה לכשר, ובשעת מעשה היה מהני חזקתה כיון שלא היה נוגע כ"א לה לבד. ועיין בס' שב שמעתתא שמעתתא ד' שכתב נמי דהא דסוקלין על החזקות, היינו נמי דוקא בכה"ג היכא שהחזקה בא קודם המעשה והוחזק האיסור על ידו, ולהחזיק האיסור שפיר מהני חזקה, אבל חזקה הבא בשעת מעשה לא מהני לסקול על ידה:
והנה אם כי בסברא הזאת יש מקום לתרץ בכמה מקומות בש"ס, והאחרונים יישבו בזה כמה קושיות, אכן על של אחת באתי, והוא מה שראיתי בס' מפרשי הים בפ"ח דב"ק, ליישב קושית בעל ים התלמוד שם, איך מוציאין ממון עפ"י עדות, ניחוש שמא טריפות הם וטרפה פסול להעיד כמבואר בחו"מ סי' ל"ג, ואין לומר דסמכינן ארובא ורובא לאו טרפות הם, הא בממון אין הולכין אחר הרוב, ויישבו שם בסברא הזאת, דהא דרוב לא מהני בממון, היינו כשהרוב בא בשעת מעשה, אבל הכא דרוב זה שאינם טריפה הוחזק אצלם כבר לענין כמה דברים שבזה מהני רוב, לכן מהני אח"כ אף לממון ע"ש, ולענ"ד לא קרב זה אל זה כלל להך דינא דרמב"ם הנ"ל, דבדין דרמב"ם כשהעד אחד מעיד על חתיכה זו שחלב היא שפיר מלקין אח"כ לאדם האוכלה, כיון דבחתיכה אי אפשר לבוא שום השתנות אח"כ, ואם מקודם היתה חלב, בהכרח שתהיה כן לעולם, ולכן כיון שכבר הוחזקה חתיכה זו לחלב, בשעה שהיה מועיל החזקה, ממילא אם יזדמן אח"כ שאחד יאכל לחתיכה הזאת, אין אנו צריכין להחזיקה מחדש כעת, דכיון שכבר הוחזקה וא"א להשתנות לכן שפיר מהני חזקה הראשונה גם ללקות או לסקול, אבל גבי טרפות דאדם, הא י"ל השתא הוא דאיטרף, ומה יוכל להועיל מה שנתחזק אצלינו זה האיש מכבר שאינו טריפה, כיון שדבר זה יוכל להשתנות, א"כ י"ל השתא בשעת מעשה הוא דנעשה טרפה, וא"כ עתה צריכין אנו להחזיקו מחדש שגם עתה אינו טרפה, ובשעת מעשה כשאנו דנין לענין ממון לא מהני הרוב להחזיקו עי"ז לאינו טרפה, כיון דבממון לא סמכינן ארובא ודו"ק:
ברש"י ד"ה לא שתוקי, שתוקי הוא במקצת שאם כהן היה הבועל והעובר יהיה זכר משתקין אותו מדין כהונה כו', לכאורה יש להבין למה הוצרך לפרש דשתוקי הוא מדין כהונה, הא לפמ"ש התוס' בד"ה פשיטא, דמשו"ה בההיא דקדושין משני לענין ירושה והיכא דתפס, משום דהתם איכא רגלים לדבר ומהני תפיסה ע"ש, ולפי"ז כ"ש בהך דהכא שאומרת ברי שמזה נתעברה דמהני תפיסה, א"כ למה מפרש רש"י דשתוקי דברייתא נמי מדין כהונה, הא שפיר הו"מ לפרש דלענין ירושה הוא והיכא דתפס, בשלמא בההיא שתוקי דשמואל א"א לפרש דמדין ירושה, משום דהתם לא מהני תפיסה, אבל בשתוקי דברייתא שפיר הו"מ לפרש דלענין ירושה הוא, וי"ל דשתוקי דברייתא א"א לפרש לענין ירושה, דהא קתני אבל עדות אשה בבתה, ואי קרי לי' שתוקי משום שמשתקין אותו מנכסי אביו, א"כ אמאי נקיט בתה, הא עיקר ירושה בבן הוא, דבן קודם ליוצאי יריכו, ולהכי מפרש לענין דין כהונה, דהיינו לענין שלא יאכל בתרומה וכמ"ש רש"י אח"כ, וזה שייך נמי בבת, אלא דאכתי צריך לדקדק, דמלשון רש"י והעובר יהיה זכר כו', הרי להדיא דולד שתוקי דקתני מפרש בעובר זכר, וא"כ אכתי יקשה דכיון דבעובר זכר מפרש, שפיר הו"מ לפרש לענין ירושה, וי"ל כמ"ש בשמ"ק, דודאי לשון הולד שתוקי מיירי בעובר זכר, ולא קאי זה על הא דעדות אשה ובתה, דאי אבתה קאי הכי הול"ל אבל עדות אשה בבתה ד"ה היא שתוקית ובכ"ז אי נפרש דשתוקי לענין כהונה הוא, שפיר קתני דין דולד שתוקי אצל עדות אשה בבתה, דאע"ג דבעדות אשה בבתה נאמנת לענין יוחסין ולהנשא לכהן, אפ"ה לענין דין עבודה ולהאכילו בתרומה אינו נאמן, אבל אי נפרש דלענין ירושה קאי, מאי שיאטיה דין דולד שתוקי לדין עדות אשה בבתה ע"ש בד"ה אילימא:
והנה ראיתי בחדושי הרשב"ץ שהעלה דבנידון דברייתא כשהיא אומרת מפלוני כהן נתעברה לא הוי שתוקי מדין כהונה, דדוקא בהך דשמואל שייך שפיר אין זרעו מיוחס אחריו, דלא ידעינן אבוה מני, אבל בברייתא דהיא אומרת מפלוני וכהן, א"כ אי מאמינים לה הוי שפיר זרעו מיוחס, וכיון שכן אם מאמינים לה לענין שתנשא היא ובתה לכהונה אף ברוב פסולין דרובא הוי דאורייתא, אפ"ה אלים לר"ג ברי דידה ונאמנת באיסור דאורייתא שינשאו לכהונה לכתחילה, מכ"ש דמהני ברי דידה לענין אכילת תרומה ולעבוד עבודה דאינו רק מדרבנן, דכל עיקר מה דבעינן זרעו מיוחס הוי רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמ"ש התוס' כאן, ומחמת זה העלו לדבר הכרת דלא כרש"י שפי' דברייתא מיירי לענין שתוקי מכהונה, ופירש דבע"כ דשתוקי דברייתא היינו מירושה ע"ש, ובמחכ"ת לא דק כלל, דמילתא דפשיטא הוא שאינה נאמנת להאכיל את הולד תרומה או לעבוד עבודה, משום דאין אנו מאמינים לה כלל ע"ז שנבעלה לכהן, דדוקא לענין יוחסין מהימנינן לה, משום דבזה כל שלא נבעלה לפסול מותרת לכהונה, וא"כ לענין זה יש לה חזקה דכשרות, וזה עיקר טעמו דר"ג דנאמנת משום חזקת כשרות, וס"ל נמי דחזקת כשרות דאם מהני נמי לבת, אבל לענין דין כהונה, שבזה בעינן דוקא שתבעל לכהן ולענין זה ליכא חזקה, דמה ענין חזקת כשרותה שלא נבעלה לפסול לומר שנבעלה לכהן, וכן הוא בשמ"ק להדיא במתני' דלעיל, דהא דר"ג אומרים דנאמנת היינו רק לענין הכשר ולא למה שאמרה כהן הוא ע"ש, ולפי"ז שפיר כתב רש"י דשתוקי הוא מדין כהונה, זולת מ"ש לעיל דא"א לפרש בברייתא דמדין ירושה הוא:
אלא דאכתי יש לבאר דהא בברייתא סתמא קתני אבל עדות אשה בבתה, דמשמע נמי באשה שהיא בת כהנת, ובכה"ג נמי אמרינן דהולד שתוקי מתרומה, וכיון שהולד אסור בתרומה ממילא גם היא אסורה לאכול תרומה משום הולד, דהא דקיי"ל ביבמות דס"ט דעובר פוסל את אמו, וכ"ש לאחר שנולד דזרעה מישראל פוסלה מתרומה, והא בכה"ג אית לה חזקת כשרות שעד עתה רשאה היתה לאכול בתרומה, וא"כ למה לא נאמינה בזה שאומרת ברי שכהן הוא, דהא ברי וחזקת כשרות מהני, ותהא היא מותרת לאכול בתרומה וגם הבן, דתיהני חזקתה גם להבן, וי"ל דמשו"ה אינה נאמנת לענין תרומה אף בכה"ג, דהא באמת רוב ישראלים ומיעוט הוי כהנים וא"כ יש רוב נגד חזקת כשרותה, ורובא עדיף מחזקה, ואע"ג דלענין יוחסין מתירין אפילו ברוב פסולין, היינו משום דמצרפינן לחזקת כשרותה חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה וכמ"ש התוס' בד"ה השבתנו, אבל הכא לא שייך לומר בודקת ומזנה דוקא עם כהנים, דדוקא לענין פסולים שייך לומר כן דבודקת לזנות עם כשרים ולא עם פסולים, אבל לענין ישראלים כשרים לא שייך זה, וכיון שלא נשאר כאן כ"א חזקת כשרות לחוד, לא מהני זה לענין אכילת תרומה שיש רוב ישראלים ורובא עדיף ודו"ק: