בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יב:
בגמ' א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל הוא כו' מאי אף בראשונה אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרא אפ"ה ברי עדיף לימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כר"ג כו'. ואינו מובן למה הוצרך להקדים דהא דרב יהודה דשמואל הוא, ועיין בתוד"ה אלא איכא מיגו, שהקשו הא אכתי הא דרב יהודה דשמואל ע"ש, והנראה מזה שהתוס' הבינו ששני קושיות מקשה הש"ס כאן, א' דהא דרב יהודה דשמואל, ב' דרב הונא ורב יהודה דאמרי כר"ג, וההכרח שהביאם לפרש כן, דאל"כ אלא עיקר הקושיא הוא מר"ג, א"כ לאיזה צורך הקדים לומר דרב יהודה דשמואל הוא עם כל האריכות, בקצרה הו"ל לומר לימא רב הונא ורב יהודא כר"ג, אע"כ דזV נמי קשה לש"ס, דרב יהודה דשמואל הוא, ולזה הקשו דאפילו לתי' הש"ס לא משני כ"א קושי' השני' מר"ג, אבל קושיא הראשונה דרב יהודה דשמואל הוא לא מיתרצי, דאכתי מצי להוכיח וכמ"ש בתוס', ובחי' הרשב"א בסוגיין מקשה עוד, דלמה הוצרך הש"ס להוכיח דרב יהודה דשמואל מדפוסק כר"ג, ולמה לא הוכיחו מהוכחת התוס' דשמואל אית לי' ברי עדיף, ולעד"נ דהש"ס רק חדא קא מקשה, לימא רב הונא דאמר כר"ג, ודרב יהודה דשמואל הוא, לאו לפירכא קא מייתי לה, אלא שהוצרך להקדים זה דרב יהודה דשמואל הוא, משום דבלא זה לא היה קשה גם הקושיא לימא רב יהודה כר"ג, דלא היינו מפרשים כלל לטעם דר"ג דסובר דנאמנת, שהוא מטעם ברי עדיף, אלא היינו אומרים דבאמת לאו ברי עדיף ס"ל ואפ"ה נאמנת אליבא דר' יוחנן לעיל דטענתייהו במאתים ומנה, וא"כ היא תובעת מאתים והוא מודה במקצת במנה, ועל השאר טוען שמא עד שלא ארסתיך, ולכן חייב לשלם כדין כל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומטעם מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואי נימא כן, לא קשיא כלל לימא רב הונא ורב יהודה כר"ג, כיון דטעמא דר"ג לאו משום ברי עדיף, להכי הביא דרב יהודה דאמר ברי עדיף דשמואל הוא, כלומר דמסתמא אית לי' לרב יהודה דברי עדיף משום דאיה גופיה אומר משמיה דשמואל דהלכה כר"ג אף בראשונה מטעם דברי עדיף, הרי שאמר להדיא דטעם דר"ג הוא משום ברי עדיף ולא משום מתוך שאיל"מ, וכיון שטעם דר"ג הוי משום ברי עדיף, שפיר מקשה אח"כ לימא רב יהודה דאמר כר"ג, ועל רב יהודה גופא לא קשה מנ"ל באמת דטעמו דר"ג הוי משום ברי עדיף, דילמא טעמו הוי כדאמרינן משום מתוך שאיל"מ, די"ל משום דלא הו"ל למידע לא אמרינן מתוך שאיל"מ, וזה גופא אשמועינן רב יהודה, דבלא רב יהודה היינו מפרשים טעמא דר"ג משום מתוך שאיל"מ, ואתא איהו לאשמועינן דבכה"ג דלא הו"ל למידע לא אמרינן הכי, אלא טעמו משום ברי עדיף:
ואפילו לסברת רבא ור"נ לעיל (די"א ע"ב) דמקח טעות לגמרי משמע וליכא התם מודה במקצת כלל, אפ"ה בלא ההקדמה דרב יהודה דשמואל הוא, לא היינו מפרשים טעמו דר"ג משום ברי עדיף, אלא משום טעם אחר, דהנה התורי"ד בסוגיין כתב דהכא שהבעל כבר מחויב בכתובתה וגם יש לה שטר כתובה, ועכשיו שרוצה הבעל לפטור עצמו מספק הוי כא"י אם פרעתיך ע"ש, ואנכי הרחבתי הבאור בזה בדבור הסמוך למטה, להוכיח דלא כתורי"ד אלא דכיון דלטענת הבעל שמא עד שלא ארסתיך, הספק הוא אם נתחייב כלל ע"ש בארוכה, וא"כ בלא ההקדמה דרב יהודה דשמואל היינו מפרשים טעם דר"ג, דהחיוב הוא משום א"י אם פרעתיך, ולא היה שייך להקשות כלל, לימא רב הונא ורב יהודא כר"ג, דהיה אפשר לחלק ולומר דדוקא בהך דהכא סובר ר"ג דנאמנת משום דיש שטר כתובה והוי כא"י אם פרעתיך וכסברת התורי"ד שאליבא דאמת אמרינן הכי, אבל בדינא דרב יהודה ורב הונא דמיירי בא"י אם נתחייבתי מודה ר"ג שאין חייב מספק, משו"ה הביא הא דרב יהודה הוי דשמואל שאומר להדיא משום ברי, ולא ניחא לרב יהודה באמת לומר מטעם א"י אם פרעתיך, משום דבאמת הוי בכה"ג כא"י אם נתחייב ומטעמים שאכתוב בסמוך, ולפי"ז הוי כל הענין שמביא הקדמה הזאת, לאו לפירכא, אלא משום דאיהו מפרש בהדיא טעם דר"ג משום ברי, בכדי שיוכל להקשות אח"כ לימא רב הונא ורב יהודה כר"ג, ומיושב קושית התוס', וגם קושית הרשב"א הנ"ל מיושב, דמההיא דב"מ לא הו"מ לאשכוחי כ"א דשמואל סובר דברי עדיף, והכא רוצה רק להוכיח דר"ג הוא דקאמר משום ברי, ולא על שמואל, ועל ר"ג אינו מוכח מידי מההיא דב"מ:
בגמ' ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקי אחזקה כו' ומבואר לפי תירוץ הזה דאע"ג דקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף, מ"מ ברי בצרוף החזקה מהני להוציא ממון. והנה ראיתי מקשים דהא גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דהתם המוכר טוען שמא והלוקח ברי ואפ"ה לא מהני רובא דלרדיא להוציא ממון, ועיין בשמ"ק ר"פ המוכר פירות, וא"כ כיון דאפילו ברי בצרוף רוב. לא מהני נגד חזקת ממון, א"כ מכ"ש ברי בהדי חזקה דגרע מרוב, איך מהני נגד חזקת ממון, ולכאורה היה אפשר לתרץ דהנה התורי"ד הקשה היכי פסק שמואל כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא ומפיק ממונא עי"ז, והא בההיא דב"ק (דף מ"ו) גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה ואם משנגחה ילדה דמשלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד, ואמרינן התם בגמ' דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק שמא, והא התם איכא לניזק חזקה דגופא דאוקי פרה אחזקתה ואימור מעוברת היתה בשעת נגיחה, הרי דאיכא התם לניזק ברי וחזקת הגוף, ואפ"ה פסיק שמואל כחכמים דאמרינן המע"ה, וא"כ קשה דשמואל אדשמואל, ותי' דלא קשה, דהיכא אזיל ר"ג בתר חזקת הגוף ה"מ לגבי אשה ובעל שכבר מחויב הבעל ועומד בכתובת האשה והא בא מספק לפטור עצמו ממה שהוא כבר מחויב, דהוי כאומר א"י אם פרעתיך, בזה סובר דחייב, אבל התם בב"ק שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן, אלא זה החיוב רק עכשיו יבוא עליו מספק, ובכה"ג ס"ל לר"ג דמספיקא לא מחייבינן ממונא, ע"ש שמתרץ כל הסוגיא בזה, ולפי"ז אפשר לומר דהא דמהני הכא חזקה, היינו משום דהוי איני יודע אם פרעתיך. אבל היכא שהספק הוא בחיוב לא מהני אפילו רובא בצירוף ברי וכ"ש חזקה דלא מהני:
ואין להקשות דלשיטת התורי"ד דהכא הוי כא"י אם פרעתיך, א"כ למה לן למעלת חזקת הגוף, הא בא"י אם פרעתיך חייב אע"ג דליכא חזקת הגוף בהדיה, וי"ל דהתורי"ד בשיטת בעה"ת קאי, דבא"י אם פרעתיך נמי דחייב, ה"מ היכא דהו"ל למידע, אבל היכא דלא הו"ל למידע פטור וכמ"ש בס' נחל יצחק סי' ע"ה סע"י ענף יו"ד ולכן בנדון דבסוגיין דלא הו"ל למידע, לא היה מתחייב בלא טעם צירוף דחזקת הגוף. ובזה יש לי ליישב שיטת בעה"ת הנ"ל, אשר רבים נתקשו בזה מנ"ל לבעה"ת לחלק בין הו"ל למידע ללא הו"ל למידע, וביותר יקשה לפמ"ש הש"ך (חו"מ סי' צ"א) דבעה"ת סובר כתשובת הרב ר' יוסף אבן פלאט, דהיכא דיש חזקה בהדי ברי מוציאין ממון עי"ז, וכתירוץ הש"ס כאן, דברי בהצטרפות חזקה מהני, א"כ למה פסק דהיכא דלא הו"ל למידע פטור, הא כיון דאיכא חזקת חיוב בהדי ברי ראוי היה להתחייב, ולמ"ש לבד שלא יקשה על הבעה"ת מסוגיין, אדרבה עיקר חילו וסייעתו יהיה מכאן, דהא בסוגיין נמי יש חזקת חיוב וברי ואפ"ה בלא הצטרפות דחזקת הגוף לא היה מהני להוציא ממון. וא"כ בע"כ הא דשנינו בב"ק דא"י אם פרעתיך חייב אפילו בלא חזקת הגוף, היינו דדוקא במקום דהו"ל למידע, אבל במקום דלא הו"ל לידע כמו בסוגיין, לא מהני ברי וחזקת חיוב בלא צירוף חזקת הגוף נמי בהדייהו, ומיושב ומבורר שיטת בעה"ת, והנה בעיקר הענין אם מחייבינן באיני יודע אם פרעתיך היכא דלא הוה ליה לידע, נחלקו בזה הרמב"ם ובעה"ת, לשיטת הרמב"ם חייב, ולבעה"ת פטור, ומקור פלוגתתם תליא בפירושא דסוגיין, הרמב"ם סובר דבסוגיין כיון דלדברי הבעל דאומר שמא עד שלא ארסתיך ולא נתחייב כלל הוי כא"י אם נתחייב, ואפ"ה אמרינן דבצירוף ברי מהני, ומוכח מכאן דברי בצירוף חזקה חייב, א"כ הוא הדין בכל מקום דאיכא חזקה בצירוף הברי, כגון בא"י אם פרעתיך דאיכא חזקת חיוב, מהני להתחייב אפילו במקום דלא הו"ל לידע, ובעה"ת סובר דכיון שיש שטר כתובה לפנינו הוי כא"י אם פרעתיך דאיכא נמי חזקת חיוב, ואפ"ה בלא צירוף דחזקת הגוף לא מהני, ובע"כ דהיינו משום דהכא לא הו"ל לידע, וא"כ מוכח דאפילו בא"י אם פרעתיך נמי פטור במקום דלא הו"ל לידע וז"ב:
ויש לי עוד לברר ולחזק דבריי ולהוכיח דבעה"ת לשיטתו מוכרח לסבור כן, דהנה עיקר דברי התורי"ד שמחשיב זה לא"י אם פרעתיך צריך ביאור, דהא לדברי הבעל דשמא קודם שנתארסה נבעלה, והוי מקח טעות, לא נתחייב כלל מעולם בכתובה, דהא השטר כתובה לא נכתב כ"א אדעתא שימצאנה בתולה שלימה וכי אשתכחא בעולה לא נתחייב לה כלל, וא"כ הוי כא"י אם נתחייב, והיה אפשר ליישב דבריו עפמ"ש בעה"ת הובא ברמ"א חו"מ סי' ס"ט ס"ב, בהוציא עליו כת"י שהוא חייב לו והלה טוען איני יודע אם הלויתני ושמא שכחתי וחתמתי שמי על המגילה ומצא זה וכתב עליו, דמסתבר דחייב לשלם, משום דהחתימה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, אלמא אע"ג דאיכא למימר שלא חתם כלל לשם חיוב בעולם, מ"מ כיון שהחיוב ודאי לפנינו אין ספק מוציא מידי ודאי, וה"נ דכוותה כיון דאיכא שטר כתובה לפנינו והוי חיוב ודאי, לא אתי תו ספק פירעון ומוציא מידי ודאי חיוב, ודומה לזה כתב הש"ך חו"מ (סי' ע"ה סקכ"ז) דבא"י אם פרעתיך אפילו אם ספק פרעון קודם להלואה נמי חייב לשלם, הרי דאע"ג דהתם נמי אפשר שלא נתחייב כלל, ואפ"ה אמרינן כיון דעכ"פ נעשה מעשה בזה, מעשה ההלואה, שוב אין ספק פרעון מוציא מידי ודאי הלואה, וא"כ ה"נ כיון שנשתעבד לה עכ"פ בשטר הכתובה, והבעילה דהויא כפרעון, לא עדיף מספק פרעון קודם הלואה ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולפי"ז מבורר מאוד מחלוקת הבעה"ת והרמב"ם, דבעה"ת לשיטתו שסובר דבכה"ג שיש שטר לפנינו הוי כא"י אם פרעתיך, ואפ"ה בעינן כאן לצירוף חזקת הגוף, א"כ בע"כ שהיינו טעמא משום דהכא לא הו"ל לידע, ומוכח אפוא דבכה"ג דלא הו"ל לידע אינו חייב, אכן הרמב"ם יסבור דבכה"ג הוי כא"י אם נתחייב, וממילא לא מוכח כלל לחלק בין הו"ל לידע ללא הו"ל לידע, ואע"ג דמלשון הרמ"א בסי' ס"ט שם משמע דאין מי שחולק על בעה"ת בדין דהוציא עליו כת"י הנ"ל, וכל הפוסקים מודים לבעה"ת דחייב לשלם מטעם דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חתימה, שהרי לא הביא זה הרמ"א בדרך מחלוקת, וא"כ למה נחלקו הפוסקים בדין דהו"ל למידע, די"ל דהרמב"ם ושארי פוסקים ס"ל דיש לחלק בין הדין דהוציא כת"י להך דסוגיין, דהכא לא שייך לומר כ"כ שהחיוב ודאי, דהא לא כתב לה כתובה אלא ע"מ שתמצא בתולה, וכיון דלא מצא לה בתולים איתרע כתובתה כיון דלא נתקיים התנאי ולא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, דהא שור שחוט לפניך, משא"כ גבי דין דכת"י הנ"ל כיון שהחיוב לפנינו מהיכא תיתי נאמר שחתם שמו בסוף המגילה, כיון דליכא ריעותא לפנינו וכמ"ש השעה"מ שם חלוק הזה, וא"כ בסוגיין הוי שפיר א"י אם נתחייבתי, ולא מוכח מידי להך דלא הו"ל למידע בספק א"י אם פרעתיך:
ולפמ"ש דהרמב"ם סובר בע"כ דבסוגיין הוי רק א"י אם נתחייבתי, וכן כתבו הרבה מפרשים בהדיא, א"כ לשיטתייהו תוחזר הקושיא שהבאתי בתחלת דבריי, איך מהני כאן ברי וחזקה להוציא ממון כיון שגם רובא וחזקה לא מהני, וכמו שמוכח בהך רובא דלרדיא זבני וכנ"ל, ונ"ל ליישב עפמ"ש התוס' לקמן (דף ע"ה) דחזקת הגוף אלימא משארי חזקות, ולכן יש לומר שגם עדיפא מרובא, ומה דקיי"ל דרובא עדיף מחזקה, היינו רק משארי חזקות וכגון חזקת טמא דאינה חזקה טובה כ"כ, דמקור הדין דרובא עדיפא מחזקה, נלמוד מרוב דפרה אדומה דאיכא חזקת טמא כנגדה וכמ"ש התוס' (חולין י"א) אבל חזקת הגוף דעדיפא טובא, לא הוי רובא עדיף מינה, ועדיף החזקה מן הרוב, ונ"ל עוד להוכיח דחזקת הגוף עדיפא מרובא, דאי לא"ה לא משכחת כלל לחזקת הגוף, דהא נגד כל חזקת הגוף איכא רוב כנגדה, דחזקת הגוף היינו שתלינן שהתחדשות המקרה ביום האחרון, וכנגד זה יש רוב, לתלות המקרה ברוב השנים שעברו עליה עד עתה, והגע עצמך בנדון דסוגיין תלינן עפ"י חזקת הגוף שמשנתארסה זינתה, ולמה לא נתלה ברוב השנים שעברו עליה משנולדה עד עתה וכמו שהקשה הרש"ש לעיל ד"ט, ועיין מה שכתבתי שם, אע"כ דחזקת הגוף עדיפא גם מרובא, ולפי"ז א"ש דאע"ג דברי ורוב לא מהני להוציא, מ"מ ברי וחזקת הגוף דעדיפא מרובא מהני, ועיין בפנ"י בסוגיין שהעלה דרובא עדיף נמי מחזקת הגוף, ואכן הנלע"ד כתבתי, ואמנם הא תינח לפרש"י כאן, דחזקה דאמרו הכא, היינו חזקת הגוף, אבל אכתי מה נענה לפי' הר"ן דחזקה דקאמר הכא, היינו חזקה דאין בנות ישראל מזנות, ונ"ל ליישב גם אליבי' עפמ"ש מכבר לתרץ קושית המפרשים, איך מוציאין ממון בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, כיון דקיי"ל דרובא עדיף מחזקה ואין הולכין בממון אחר הרוב, א"כ מכ"ש בחזקה אין מוציאין ממון, וכתבתי ליישב, דהנה בכל "רוב" אין לנו שום הכרח לומר דהכי צריך להיות, וכגון רובא לרדיא, האם יש בזה איזה הכרח, או מצד הדין, או מצד הסברא, שיחייב להיות כן לקנות לרדיא יותר מלשחיטה, ורק המציאות הכי הוא, וכשאנו דנין על איש פרטי, אם קנה לשחיטה או לרדיא, אין לנו שום הכרח להכריח שהלוקח הפרטיי הזה קנה יותר לרדיא, ורק משום דרובא דאינשי להכי זבני, גזה"כ הוא דשדינן גם ללוקח הזה בתר רובא, אבל אם היינו דנין ע"ז בדבר שלא ידענו את הרוב להיכן נוטה, לא היה לנו שום סברא לתלות ללוקח הזה שקנה לרדיא, ורק אחרי שנדע כבר מן המציאות דהרוב קונים לרדיא, שדינן גם לוקח הזה בתר רובא, אכן כשאנו אומרים "חזקה" היינו שיש איזה הכרח המכריח לומר דהכי הוא, וכגון חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, הסברא מכריח דכיון שקבע לו זמן, מסתמא יודע בנפשו שעד אותו זמן לא יהיה לו במה לפרוע, ולכן מסתמא שלא יפרע תוך הזמן, וכן גבי חזקה שאין בנות ישראל מזנות יש הכרח מצד דין התורה כי בודאי כל איש יעשה כמשפט התורה, ואפילו כשאנו דנין רק על איש פרטיי ולא ידענו עוד רובא דאינשי היכי נהיגי, נמי יש לנו לתלות שודאי לא יפרע תוך הזמן מכח החזקה הזאת, והנה הגע עצמך ברובא דלרדיא, עיקר הטעם דלא סמכינן להוציא ממון עי"ז, היינו משום שהוא רק רובא, ויש מעוט אנשים שקונים נמי לשחיטה, אבל אם היינו אומרים שאין אדם קונה לשחיטה, אז לא היה לנו שום ספק בזה, ופשיטא שאפילו בממון היינו סומכים, דלמיעוטא דלא שכיח לא חיישינן, ואע"ג דעל איש הפרטיי שאנו דנין עליו אין שום הכרח לחייב שקנה לרדיא, מ"מ כיון שכל האנשים קונים להכי, ודאי שגם לוקח זה קנה לרדיא, ואפילו בממון היינו סומכים ע"ז, ולפי"ז מכ"ש בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפילו לבד החזקה שיש בזה, והוא הסברא המחייבת שהכי הוא בודאי, ג"כ היה לנו לסמוך ע"ז אפילו בממון, כיון דאמרינן אין אדם שיפרע תוך זמנו, והכי אנו רואין במציאות העולם, כ"ש כשיש גם חזקה לזה, והיא הסברא המחייבת אותנו לומר שהאיש הזה שאנו דנין עליו, בודאי לא פרע בגו זמניה מכח הסברא המחייב אותנו לומר כן, דפשיטא ופשיטא שיש בזה לסמוך אפילו בממון, כיון דבחזקה הזאת נכלל גם מציאות של כל העולם נמי, וע"כ לא אמרינן רובא עדיף מחזקה, היינו דוקא בחזקה שאינה כוללת בהדה רוב העולם, וכגון חזקת טמא וכדומה, אבל בחזקה שאמורה בלשון "אין אדם", לבד החזקה שיש בזה, הרי היא כוללת בהדה גם כלל העולם, שזה גופא בלא החזקה עדיף מרוב, דרוב אינו כולל בהדיה כ"א רוב העולם, וזה כולל כלל העולם, ולא עוד אלא שיש בזה גם חזקה לחייב שגם איש הפרטיי הזה, בהכרח שעשה כן מכח החזקה, פשיטא שזה עדיף הרבה מרוב, וממילא נמי לק"מ קושיא הנ"ל, היכי סמכינן להוציא ממון ע"י חזקת אין בנות ישראל מזנות, כיון דהכא נמי לבד שאנו רואין במציאות שאין בנות ישראל מזנות, ורובא דרובא אינם מזנות, ולכן אפילו כשלא היה לנו במה להכריח ולומר על האשה הפרטית הזאת שאנו דנין עליה, לומר שלא זינתה, נמי היה לנו לשדותה בתר כלל נשים שאינן מזנות, כ"ש כשיש לנו גם חזקה על האשה הפרטיית הזאת גופא, והוא דחזקה שתשמע במשפט התורה האוסרת לזנות, פשיטא ופשיטא שנסמוך בזה גם להוציא ממון ואין זה ענין כלל לרוב, דהכא יש כלל, וגם חזקה, וסברא הזאת יש לתרץ בהרבה מקומות ודו"ק:
וכל זה כתבתי ע"ד הפלפול, אמנם בפשוטו אין כאן שום קושיא, דאיה"נ שגם רוב בצירוף ברי נמי מהני, דכיון דחזקה בצירוף ברי מהני, כ"ש רוב וברי, וגם בפנ"י לקמן ר"פ שני, הוכיח דרוב וברי מהני ע"ש, והא דאמרינן ברובא לרדיא שלא מהני אפילו בצרוף ברי, היינו משום דרוב זה אין חשוב כולי האי, וכמ"ש הב"ח חו"מ (סי' רל"ב סכ"א) בשם התוס', ועיין בדג"מ ובפ"ת לחו"מ סי' הנ"ל, שכתבתי לחלק בין רוב זה לשארי רוב ע"ש, אבל ברוב גמור פשוט הוא שמהני בצרוף ברי להוציא ממון ודו"ק, ועוי"ל דהתם ליכא כלל מעלת ברי, דברי דלוקח לא מהני מידי, דדברים שבלב אינם דברים, ולא מהני כוונתו לרדיא וכמ"ש בהפלאה, או שי"ל דגם טענת המוכר הוי טענת ברי וכמ"ש התוס' לקמן דע"ה ד"ה על החמור דטענת המוכר הוי טענה ודאית דאם איתא דלרדיא בעית הוי לך לפרושי ע"ש:
בגמ' ע"כ לא קאמר ר"ג אלא התם דאיכא מיגו, ופרש"י מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני, ובמוכת עץ אני הוי מיגו דבעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך, והמפרשים הקשו כיון דבלא מיגו לא מהימנא, א"כ במוכת עץ אני תחתיך גופא דליכא מיגו לא מהימנא, וא"כ איך שייך להאמינה בטענת מוכת עץ. במיגו דמוכ"ע תחתיך, כיון דשם גופא לא מהימנא, והיכא משכחינן מיגו כה"ג, הא י"ל איערומי קא מיערמא וכדאמרינן בב"מ (ד"ד ע"ב) בכה"ג, וכן על תירוץ השני שבש"ס ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה, ופרש"י מספקא לן אשעת אירוסין אם בתולה או בעולה היא העמד על חזקתה ובתולה נולדה והשתא דאיתניסא, גם ע"ז הקשה המהר"ש, אדרבה כי נוקמה אחזקה ונימא דתחתיו זינתה לא יהיה לה כלום, דמי יימר שהיתה באונס שמא ברצון, ועוד הא כתבו התוס' לעיל (ד"ט ע"א) דרובא הוי ברצון ורובא עדיף מחזקה, כ"ש דאין לה כלום, ולולא פרש"י הייתי אומר דחד קושיא מתורצת בחברתה, והך חזקה דקאמר בגמ', לא הוי זה חזקת הגוף, ושיהיה זה תירוץ על מתני' דמשארסתני נאנסתי, דעל מתני' זאת א"צ שוב לתי' אחר, כיון דמשני דהכא איכא מיגו, א"צ שוב לתי' אחר, אלא דתי' השני קאי על מתני' דמוכת עץ, שהתם ליכא מיגו כקושית המפרשים הנ"ל, ע"ז משני דהתם הוי טעמא משום חזקה, והיינו חזקה דאין אשה מזנה כמ"ש הר"ן, ובזה יתורצו כל הקושיות, דעל מתני' דמשארסתני הוי הטעם משום מיגו דמוכת עץ, ובמוכת עץ גופא דהתם ליכא מיגו, נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מזנה, וניחא נמי קושית המפרשים למה הוצרך כאן בש"ס לשני התירוצים, כיון שגם תירוץ אחד, או חזקה או מיגו, מספיק שתהא נאמנת, ולמ"ש ניחא, דחדא בלא שני א"א, במשארסתני נאנסתי לא יוכל לומר מטעם חזקה, דאיזה חזקה שייך כאן, חזקת הגוף, וחזקת הגוף לבד שלא תועיל, עוד תפסיד כנ"ל, והתם לא יוכל לומר מטעם מיגו, כיון דמוכת עץ אני תחתיך גופא לא מהימנא כנ"ל, וזה נכון, ועמ"ש לקמן דט"ז ע"א להוכיח דעיקר טעמו דר"ג הוי משום חזקה:
והנה בדבור דלעיל הבאתי מחלוקת הרמב"ם ובעה"ת בדין א"י אם פרעתיך במקום דלא הו"ל למידע, לרמב"ם חייב, ולבעה"ת פטור, וראיתי בס' נח"י סי' ע"ה שכתב דמקור המחלוקת תלוי בהנך שני תירוצים המוזכרים כאן, דללישנא קמא דאמר הטעם משום מיגו, א"כ היכא דליכא מיגו לא מהימנא אע"ג דאיכא ברי וחזקה, ולכן הוא הדין בא"י אם פרעתיך אע"ג דאיכא שם ברי וחזקת חיוב לא מהימן, והא דשנינו בב"ק דבאיני יודע אם פרעתיך חייב, בע"כ דהיינו במקום דהו"ל לידע, והיינו כשיטת בעה"ת שיסבור כלשון זה, אבל ללשון ב' דאמרינן כאן דהנאמנות הוא משום חזקה, א"כ הוא הדין בכל מקום דאיכא ברי וחזקה מוציאין ממון, ואפילו בלא הו"ל למידע כמו הכא, והיינו כשיטת הרמב"ם, ולמ"ש אין בזה מחלוקת בש"ס, דכו"ע סברי דחזקה בצרוף ברי מהני, והא דקאמר טעם המיגו, היינו במשארסתני נאנסתי דהתם ליכא חזקה כלל, אבל היכא דאיכא חזקה מהני לכו"ע, וטעם בעה"ת כבר ביארתי לעיל בארוכה ע"ש:
ואמנם אפילו לפרש"י דחזקה דהכא הוי חזקת הגוף, נראה נמי ליישב דמעלת הברי שיש להאשה הוי נמי כמו רוב, וא"כ אע"ג דיש לבעל רוב דברצון כקושית מהר"ש, מ"מ להאשה יש חזקת הגוף וברי דהוי כרוב, ויש לה רובא וחזקה כאחד, ומהני נגד רוב של בעל, וכמו דאמרינן לקמן דר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולים, ופרש"י בדף י"ד ע"ב דהטעם הוא משום דאוקי אחזקה, ולכאורה נמי קשה הא רובא עדיף מחזקה, אלא ודאי משום דצירף לזה גם ברי של האשה, ואין לומר דהתם שאני משום דלא אמרינן התם כ"א לענין היתר יוחסין ולא לענין ממון, אבל הכא דדיינינן לענין ממון, להוציא הכתובה מחזקה דבעל, לא מהני גם חזקה וברי, דהתם נמי כיון דאיכא מעלה דיוחסין, הוי זה כמו מעלת חזקת ממון דהכא, דכן יש להוכיח מן התוס' דלקמן די"ג ע"א, דבד"ה רב אסי הקשו הא ר' יהושע לית לי' מיגו גבי משארסתני נאנסתי ע"ש, ותפסו כלם על התוס' דמאי קשיא להו, דהא שאני גבי משארסתני נאנסתי משום דהוי מיגו במקום חזקה דאיכא חזקת ממון לבעל, ובשמ"ק מיישב דהתוס' סברי דהמעלה שביוחסין שוה לחזקת ממון ע"ש: