בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יב.
ברש"י ד"ה וניחוש כו' אבל הכא קתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבוא לבי"ד עכ"ל. ועיין במהרש"א שהקשה דהא בסמוך במתני' דהאוכל אצל חמיו ביהודה קתני נמי כהאי לישנא אינו יכול לטעון ואמאי לא מקשה גם התם דניחוש שמא אסורה היא לו ולא יבוא לבי"ד ע"ש, ואם כי עיקר הקושיא נפתח בגדילים, דכבר הקדימו בשמ"ק בזה, אכן לענ"ד בפשוטו ניחא, דבשלמא ביהודה דמה דאין יכול לטעון, היינו משום דמחזיקין שהוא בעצמו בעל אותה בשעה שנתייחדו, ולכן כיון שהוא בנפשו יודע האמת שאומדנא מוטעה זאת וכי לא בא עליה כלל, ומפני שלא ירצה לקיים אשה אסורה לו, בודאי יבוא לבי"ד לטעון ולהוכיח להם שבטעות הם מחזיקים כן, וממילא יתברר הדבר, אבל הכא דמה דאין יכול לטעון הוי משום דחשבינן אותה לבעולה מבעל הראשון, ושבזה אין יכול בעל השני להוכיח כלום, דגם הוא יחשוב שבודאי כן הוא, ואם כי העדים אומרים שלא נסתרה עם בעל ראשון, לא יסמוך ע"ז כלל, דסבור הוא דלשבחה אומרים כן כמ"ש התוס', ממילא לא יבוא כלל לבי"ד וק"ל:
בגמ' כגון שקידש ובעל לאלתר. והנה הרי"ף והרמב"ם לא זכרו כלל מאוקימתא הזאת, ונתקשו בזה המפרשים, כיון דבש"ס לא מצי לתרוצי הך קושיא דניחוש שמא תחתיו זינתה, אלא בשקידש ובעל לאלתר, א"כ למה השמיטו זה הרי"ף והרמב"ם. ונ"ל דהנה בפירושא דהך קושיא דוניחוש איפלגו רש"י ותוס', רש"י מפרש דאלישנא דמתני' פריך, ולתוס' ארב אשי פריך ע"ש, והנ"מ שבין פי' זה לזה הוא, דלתוס' הוי הקושיא על עצם ההלכה שיש לה כתובה מנה, דהא מכח הך חששא דשמא תחתיו זינתה, היה לנו להפסידה הכתובה, בכדי שידע הבעל דאנן מחזיקין אותה לבעולה אמיתיית, וע"ז משני כגון שקידש ובעל לאלתר, ולפי"ז עצם ההלכה הזאת לא מיתוקמא כ"א בכה"ג שקידש ובעל לאלתר, אכן לפרש"י על עצם ההלכה לא קשה כלל, משום דאין סברא להפסידה הכתובה מחמת חשש, והקושיא לא הוי כ"א על לישנא דמתני' דנקיט אינו יכול לטעון, דלשון זה משמע דאפילו כשבא לבי"ד לא מזדקקינן אליו כלל, וע"ז פריך דניחוש שמא תחתיו כו' ומשני כגון שקידש כו', ולפי"ז רק מתני' איתוקמא דוקא בכה"ג, אבל לעצם ההלכה דיש לה כתובה מנה, לא בעינן כלל לתנאי דבעל לאלתר, ולפי"ז שפיר י"ל דהרי"ף והרמב"ם מפרשי נמי כפרש"י, דרוב הראשונים קלסו לפירוש הזה כמבואר בשמ"ק, ולכן הם דלא נקטו בלשונם אין יכול לטעון כלישנא דמתני', ורק פסקו ההלכה דאין להם טענת בתולים להפסידה המנה, לא הוצרכו כלל להזכיר דמיירי דוקא בשקידש ובעל לאלתר ודו"ק, ועיין במ"מ (פי"א מאישות) ובל"מ שם מה שהק' עליו ולפמ"ש א"ש ודו"ק:
בתוד"ה כגון שקידש ובעל לאלתר וכן צריך להעמיד שהראשון אחר שקידש כו'. כל המפרשים צווחו מי הכריחם לזה, הא כיון דמספקא לן מתי זינתה אם תחת בעל הראשון או אח"כ בין בעל ראשון לבעל שני, עלינו להעמידה בחזקת היתר ולומר שזינתה אח"כ, וכמו שהקשו התוס' עצמם לעיל (ד"ט ע"א) ד"ה באשת כהן, דאמאי אסורה מספיקא נוקי אחזקת היתר, ותרוצם דלעיל לא שייך כאן. ובפשוטו י"ל דהכא דמיירי בפסול כהונה, ובזה לא מהני חזקת היתר לחוד בלא ברי משום מעלת יוחסין, והכא בע"כ בלא ברי מיירי, דאי בברי הא בלא"ה מהימנא אפילו לענין איסור וכמ"ש הרא"ש בשם הר"ר יונה לעיל בסוגיא דפתח פתוח, וכ"כ גם בהפלאה ע"ש, ואין להקשות נמי, דהא הכא איכא תרי חזקי, דחזקת הגוף נמי מסייע לחזקת היתר, לתלות הביאה לאחר בעל ראשון, דכיון דמספקינן מתי היה המקרה, אם תחת בעל הראשון או אח"כ, עלינו להעמידה בחזקת הגוף ולתלות המקרה באיחור הזמן, וכיון שיש שני חזקות אפשר דמהני אפילו ביוחסין כמו תרי רובי, חדא דפשוט הוא דלענין מעלת יוחסין לא מהני אפילו שני חזקות, דאפילו ברובא וחזקה דעדיף משני חזקות נמי מבואר בסוגיא דלקמן די"ג דלא מהני, דלא הכשיר ר"ג כ"א בברי, אבל בשמא פוסל אפילו ברוב כשרים וחזקת היתר, וכ"ש דתרי חזקי לא מהני, ועוד דהכא לא הוי חזקת הגוף כלל, דחזקת הגוף לא שייך כ"א כשנוכל לתלות המקרה בשעה האחרונה ממש, אבל בנידון דידן דעכשיו תחת בעל השני ודאי לא זינתה, לא שייך לומר לוקמי בחזקת הגוף ותתחזק בבתולה עד השתא והשתא הוא דזינתה, דהא ע"כ תחת בעל שני לא זינתה, וכמפורש בשמ"ק לעיל ד"ט ע"א במה דקאמר הש"ס שם דהוי ס"ס ספק תחתיו, והקשה בשמ"ק דמאי ספק הוא הא פשיטא דתחתיו משום חזקת הגוף, ותי' וז"ל דהכא אין הספק שמא עכשיו תחתיו לאחר שנשאת זינתה דהא כלה בחופתה ודאי לא זינתה, אלא הספק היינו שמא משנתארסה זינתה, וכיון דעכשיו ביומא דבתרא ליכא למימר דזינתה מעתה אין לך לומר לוקמה בחזקת הגוף ותתחזק בבתולה עד השתא והשתא הוא דזינתה, דעל כרחך בחופתה לא זינתה ע"כ והכא נמי הוי ממש דכוותה:
אלא דאכתי יקשה לפמ"ש הרשב"א הובא בשמ"ק לעיל (ד"ט ע"א) בד"ה וז"ל הרשב"א, דהא דמחמרינן במעלת יוחסין, היינו רק בפנויה ולענין להנשא לכתחילה לכהונה, אבל באשת כהן שכבר נשאת לו לא מחמרינן, דמשום מעלת יוחסין לא מפקינן אשה מבעלה, ואפילו ר' יהושע דמחמיר ביוחסין, לא מחמיר כ"א בפנויה, וקצת משמע לעיל שם, דגם דעת התוס' הכי לחלק בין פנויה לאשת איש לענין מעלת יוחסין, וכמו שהוכיח בפנ"י שם בד"ה לא צריכא, א"כ אכתי יקשה למה הוצרכו התוס' לאוקמי בכה"ג שגם הראשון קידש ובעל תיכף, והא בלא"ה נמי יש לנו להעמיד בחזקת היתר דכיון שכבר נשאת לא אמרינן מעלה ביוחסין, וכ"כ הפנ"י להדיא לעיל בדעת התוס' דהיכא שכבר נשאת מהני לה חזקת היתר ע"ש ונ"ל ליישב עפמ"ש הפר"ח (יו"ד סי' כ"ט) דהא דמהני חזקת היתר היינו רק מה"ת אבל מדרבנן לא מהני חזקת היתר, ונסתייע מסוגיא דיבמות (דף ל"א) ע"ש, ומכאן יש להוכיח דגם התוס' סברי הכי, דמדרבנן לא אזלינן בתר חזקת היתר, ולהכי הוכרחו לאוקמי בשקידש ובעל לאלתר בכדי להנצל מאיסור דרבנן, ואין להקשות דלפי"ז מאי מקשו התוס' לעיל ד"ט דנוקמה בחזקת היתר כיון דזה לא מהני מדרבנן די"ל משום דמשמע להו דנאמן לאוסרה דקאמר התם ר' אלעזר, דהיינו אפילו מדאורייתא נאמן וכמ"ש הפנ"י ע"ש, וע"ז הקשו דעכ"פ מדאורייתא לא היה לן לאוסרה דנוקי בחזקת היתר:
ועוי"ל דמשו"ה הוצרכו התוס' לכך ולא סמכו להתיר משום חזקת היתר, משום דהכא יש ס"ס לחומרא, ספק תחתיו דבעל ראשון ואז כו"ע פסולים לגבה, ואת"ל אח"כ בין בעל לבעל זינתה שמא לפסול נבעלה, ואע"ג דקיי"ל כר"ג לקמן בראוה מדברת דאפילו ברוב פסולים נאמנת משום דאשה מזנה בודקת ומזנה, מ"מ אכתי ניחוש שמא אנסה נכרי, ואין לומר דספק דאונס לא חשיב ספק משום דאונס יש לה קול, דהא כתבו התוס' לעיל (ד"ט ע"א) דרובא דרצון לא הוי כ"א מדרבנן ולענין ס"ס מצטרף ע"ש, וג"ז אין לומר דלא חשיב ס"ס כה"ג, דכיון דאפילו בזינתה תחת בעל הראשון לא הוי הפסול לגבי בעל שני כ"א משום דנבעלה לפסול, וא"כ הוי כשם אונס חד, דשני הספיקות לא הוי כ"א אם נבעלה לפסול או לכשר, דהא הספק הראשון מחמיר איסורו יותר מן האחרון, דאם נימא שנבעלה כשהיא תחת בעל הראשון אסורה גם לבועל ישראל, דכשם שהיתה אסורה לבעל ראשון אסורה גם לבועל, משא"כ לספק האחרון אינה אסורה כ"א לכהונה אבל לישראל ליכא שום איסור, ובכה"ג דספק אחד מחמיר יותר, אין נחשב כשם אונס כמבואר בש"ך (יו"ד סי' ק"י) בכללי הס"ס, ולפי זה יתיישבו דברי התוס', דודאי גם התוס' סומכים אהך דחזקת היתר, דאי לאו הכי גם אי נימא דבין בעל לבעל זינתה לא מהני מידי, דאכתי ניחוש שמא לפסול נבעלה, ובע"כ משום דמוקמינן בחזקת היתר, אלא דאפ"ה הוצרכו דגם הראשון קידש ובעל לאלתר, דבלא זה היה ס"ס להחמיר ולא מהני חזקת היתר, אבל השתא דמוקמינן שהראשון קידש ובעל לאלתר, וליכא לספוקי שמא תחתיו זינתה, ולח נשאר כ"א ספק שמא לפסול נבעלה, ובהא הוא דמהני שפיר חזקת היתר, ואפילו אי נימא דהתוס' סברי דמדרבנן לא אזלינן בתר חזקת היתר וכמ"ש לעיל, יתיישב נמי מה דשרינן בספק אחד, כיון דברצון לא חיישינן שנבעלה לפסול דאשה מזנה בודקת ומזנה, ורק דניחוש שמא אנסה נכרי, וספק דאונס לא חשיב לספיקא, כשאינו כ"א ספק אחד משום דרובא ברצון, ורק לס"ס מצטרף וכמ"ש לעיל בשם התוס' דלעיל, ואכן כ"ז הוא אי אמרינן דגם הראשון קידש ובעל לאלתר דהשתא ליכא כ"א ספק אחד שמא אנסה נכרי וזה לא נחשב לספיקא, אבל בלא זה יש ס"ס, ולס"ס מצטרף גם ספיקא דאונס, ושפיר הוצרכו התוס' לאוקמי דמיירי שהראשון קידש ובעל לאלתר, דמעתה ליכא אלא חד ספיקא, ובכה"ג ספק אונס לאו כלום הוא ודו"ק:
בגמ' מדקתני האוכל וכו'. עיין בשמ"ק ובהפלאה שהקשו למה הוצרך להוכיח מן המשנה דמקומות מקומות יש, והא מברייתא גופא מוכח כן, דברישא קתני דנהגו ליחד, ובסיפא דנהגו בשושבינין, ובעל כרחך דבמקום שנהגו ליחד לא נהגו בשושבינין, דכיון דאין יכול לטעון טענת בתולים, משמוש דשושבינין למה וכמ"ש רש"י. ונ"ל לומר דבר חדש בביאור הסוגיא, דהנה זה ודאי אשר היחוד השנוי במשנה, לא הוי זה אותו היחוד המוזכר בברייתא, דיחוד דמתני' היינו שהיו נוהגים ליחד בשעת אירוסין, ומפני שהיחוד הזה היה עיקרו לצורך בעילה וכמו שאכתוב בסמוך, משו"ה נהגו לעשות סעודה בשעת מעשה, והיינו דדקדק לכתוב "האוכל בבית חמיו" להורות דמיירי ביחוד כזה שהיה סעודה עמו, והיינו יחוד דאירוסין, ויחוד דברייתא היינו שעה קודם לחופה כמו שמפורש בברייתא, וחלוק הזה בניתי היסוד על הירושלמי דמכילתין, דבהלכה ה' גבי מתני' דהאוכל בבית חמיו, מפרש טעם ליחוד הזה, מתוך שמלכי יהודה גזרו שבתולה תיבעל לטפסר תחילה, משו"ה התקינו שיהא בעלה בא עליה עודנה בבית אביה כו' ע"ש, ובהלכה א' הביא הברייתא כצורתה שמפורש שם טעם היחוד בכדי שיהא לבו גם בה, אע"כ דיחוד דמתני' לא הוי זה אותו יחוד דברייתא, וראה זה פלא כי בפיה"מ לרמב"ם מפרש למתני' נמי ביחוד דבשעת אירוסין ע"ש והוא כדברינו וזה ברור:
ולפי"ז היה נראה פשוט, דמה דאמרינן דבמקום שנהגו ליחד לא מצי לטעון טענת בתולים, שהיינו דוקא ביחוד דמתני' דשעת אירוסין שאותו היחוד עיקרו איתקן לצורך ביאה, ובודאי דבעל אותה, להכי אינו יכול שוב לטעון טענת בתולים לאחר כניסתה, אבל יחוד דברייתא שקודם החופה דלא ניתקן לצורך בעילה, כ"א בכדי שיהא לבו גם בה ולא יתבוששו זה מזו בשעת בעילת מצוה, מהיכא תיתי נימא שיבעול אותה, ואפילו לשיטת הירושלמי דס"ל דצריך לטעון מיד משום דלא מוקים איניש אנפשי', היינו דוקא אחר החופה דשריא לי' בהיתר גמור, אבל בכה"ג לא שייך לומר דלא מוקי אנפשי' דהא באמת אסורה היא לו דהויא כלה בלא ברכה שאסורה כנדה, ועיקר היחוד לא היה כ"א שיהא לבו גס בה, ובשגם שהיחוד הוא רק שעה קודם לחופה, שאז תהיה מותרת לו, וחזקה דלא שביק איניש היתירא ואכיל איסורא משום ההוא פורתא, א"כ יש לומר דביחוד כזה שפיר מצי לטעון טענת בתולים דלא חיישינן לבעילה, ואע"ג דבברייתא נקיט נמי וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, לרבא ורב אשי דלא מוקמו לה ארישא דמנהג דמיחדין ודאי א"ש, וי"ל שפיר לדידהו דאמנהג דמיחדין יכול לטעון, ואפילו לאביי נמי יתיישב כמ"ש בסמוך, ולפי"ז א"ש הקושיא דלעיל, דמברייתא לחוד ודאי דלא מוכח כלל דמקומות מקומות יש, דשפיר יש לומר דמנהג שוה הוא לכל בני יהודה, ובמקום שנהגו ליחד נהגו נמי למשמש כיון דביחוד הזה לא חיישינן לבעילה ויש שם טענת בתולים, ממילא הוצרך שם למשמוש דשושבינין, ובאמת במקום אחד נהגו היחוד וגם המשמוש, רק ההוכחה הוא ממתני', דבמתני' דהאוכל דמיירי ביחוד דאירוסין, שיחוד הזה עיקרו לבעילה נתקן, ובודאי נבעלה, ובמקום הזה ודאי דלא נהגו בשושבינין, כיון דאין שם טענת בתולים, ואילו בברייתא קתני דביהודה נהגו בשושבינין, ובע"כ שזה היה במקום אחר ביהודה ומוכח דביהודה גופא מקומות מקומות יש, ולפי"ז ההוכחה דחלוק מקומות לאו מברייתא לחודא, אלא ממתני' וברייתא ביחד מוכח כן:
ולולא פרש"י דההוכחה דיש חלוק מקומות הוי מיחוד ושושבינין, היה אפשר לפרש דההוכחה הוי משני היחודים דמשנה ודברייתא, דאילו ליחוד השנוי במשנה, דנהגו ליחד בשעת אירוסין, אין צורך שוב ליחד קודם החופה, כיון דכבר לבו גס בה מאירוסין, אלא על כרחך דמקומות מקומות יש, ובאתרא דנהגו ליחד באירוסין לא נהגו ליחד קודם החופה, ופי' הזה היה נוח טפי, דאילו לפרש"י קשה מה ראיה היא משושבינין, לפמ"ש לעיל (ד"ט ע"ב) דהא דאינו נאמן לטעון טענת בתולים ביהודה, היינו רק כדי להפסידה כתובתה אבל לאוסרה נאמן, א"כ מהני הפשפוש שלא תיאסר עליו, ועוד כמה קושיות שהקשו המפרשים על פרש"י עיין בדבריהם, ולמ"ש היה ניחא, ואמנם שוב חזרתי לקים פרש"י, דמהיחודים אין ראיה, דאם כי שני יחודים הללו ודאי דלא נהגו בשעה אחת, ובזמן שהיה נוהג יחוד דאירוסין לא נהוג יחוד דקודם החופה, אכן במקום אחר היו נוהגין וכמו שנבאר, דבאמת צריך טעם למה זה ביהודה גופא היה חלוק מקומות, וממ"נ אם ראו באיזה מקום צורך ליחד או לשושבינין, למה לא ראו זה במקום אחר, ולמ"ש מיושב, דעיקר הטעם שנהגו מתחלה ליחד הוי משום גזירת הטפסר, ומפני שלא שר ופקיד אחד היה ביהודה, והפקידים הללו אין דעותיהם שוות, יש שהיו מדקדקים בחומר הגזירה, ובאותו מקום תקנו היחוד, ובאתרא שהשרים לא היו קשים כ"כ, לא תקנו הכי שיבעלנה באיסור קודם החופה, וממילא נהגו באותו מקום תקנת השושבינין, שגם זה היה תקנה נחוצה מאוד לאנשי יהודה שהיו רגילים ברמאות וכמ"ש בשמ"ק, ואמנם באותו מקום שהיתה הגזירה בראשונה והוחזקו שם ביחוד ובלא שושבינין, נהגו כן גם לאחר שנתבטלה הגזירה, וכדאיתא להדיא בירושלמי הלכה ה', אלא דנ"ל דנהי דעיקר תקנה דיחוד לא נתבטל אפילו אחר העברת הגזירה, מ"מ תקנו היחוד שיהיה שעה אחת קודם החופה, שאז מפני טרדת הנשואין וגם מפני שמיד תהא מותרת לו, לא יבוא לידי בעילת איסור, דבשלמא בשעת הגזירה היתה נחוצה תקנה דבעילה אע"ג שהיא באיסור, אבל לאחר שנתבטלה הגזירה, נהי דרצו להניח עיקר תקנה דיחוד על מקומה בכדי שיהא לבו גם בה, אבל מפני זה סגי ביחוד שעה קודם החופה, ואין צורך ליחוד שיוכל לבוא לידי בעילת איסור, וזהו לענ"ד מקור והשתרבבות מנהגים הללו ביהודה, וכיון שכן א"א לומר דחלוק המקומות תלוי ביחודים הללו, דהא באמת שניהם במקום אחד היו, דבמקום שהיתה מתחלה תקנת יחוד של האירוסין, באותו מקום גופא היתה אח"כ תקנת יחוד קודם החופה, ורק אין זמנם שוה, אבל מקום אחד לשניהם, ולזה הוכרח רש"י לפרש דחלוק המקומות היה ממקום שמיחדין למקום שנהגו בשושבינין, שבזה היה שפיר חלוק מקומות, דבאותו מקום שנהגו מתחלה ליחד באירוסין, דממילא לא היה צורך שם בשושבינין קודם החופה, ולכן גם אח"כ שנתבטלה הגזירה וליכא למיחש לבעילה כיון שהיחוד הוא קודם החופה, שמן הדין היה צורך לשושבינין, מ"מ כיון דנהגו כן מתחלה בלא שושבינין, נשאר כן גם אח"כ, ובאותו מקום שלא היה כלל מנהג דיחוד, ממילא נהגו שם בשושבינין מתחלה:
ובזה ניחא נמי מה שקשה לכאורה על דבריי, דלפמ"ש דמשו"ה לא מצי לאוכוחי מברייתא לחודא דחלוק מקומות יש, משום דבאותו יחוד דברייתא לא חיישינן לבעילה ויכול לטעון טענת בתולים, א"כ ממילא נצרך לשושבינין, הא באמת בברייתא איתא להדיא דכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ובשלמא לרבא ורב אשי דבסמוך, דכל שלא נהג כמנהג לא קאי ארישא דברייתא, שפיר מצינן לומר כן, דאפילו במקום שנהגו ביחוד הזה נמי יכול לטעון טענת בתולים, אבל לאביי דסובר כל שנהג, ומוקי זה ארישא דברייתא, דכל שנהג ביחוד הזה אינו יכול שוב לטעון טענת בתולים, ולדידיה להדיא בבריי' שאפילו ביחוד הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, א"כ לדידיה קשיא למה הוכיח איהו גופי' ממתני' דחלוק מקומות יש הא לדידיה יש להוכיח כן מברייתא גופא, והן אמנם די"ל דסתמא דש"ס שהוכיח מלשון האוכל דמתני', אינו סובר בזה כאביי אלא כרבא ורב אשי ודוחק, ולמ"ש ניחא אפילו לאביי, דאם לא ממתני' מברייתא לחודא לא היה מוכיח כן, משום דבאמת קשה לומר דבמדינה אחת יהיה חילוק מקומות, ולכן היה נוח טפי לפרש הברייתא, דבמקום אחד היו שני המנהגים היחוד ושושבינין, והיה סובר דביחוד כזה שהוא קודם החופה לא חיישינן לבעילה, וא"כ שפיר יש צורך לשושבינין, רק השתא דיש לו הוכחה ממתני' דחלוק מקומות יש, ושהיה מקום כזה דהיחוד היה אחר האירוסין לצורך ביאה ממש, שבאותו מקום ודאי שלא היה שום צורך בשושבינין, וא"כ מוכח ממתני' דמנהג דשושבינין היה בו חלוק מקומות, מעתה מפרש הברייתא נמי בחלוק מקומות וס"ל שאפילו ביחוד כזה חוששין לבעילה, אבל בלא הוכחה ממתני' מעצמו לא היה מפרש הברייתא בחלוק מקומות, ויותר היה ניחא לפרש דביחוד כזה לא חיישינן לבעילה ושהכל היה במקום אחד ודו"ק: