בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף יא.
ברש"י ד"ה גר קטן שאין לו אב ואמו הביאתו להתגייר, ובב"י (יו"ד סי' רס"ח) כתב בכוונת רש"י, דגם דעת האם מהני כמו דעת האב, ובב"ח שם ובהגהות יעב"ץ כתבו שדעת האם אינו מועיל דלא כהב"י, ולענ"ד נראה כוונת רש"י בפשיטות עפמ"ש התוס' לקמן (דמ"ד במתני' דהגיורת שנתגיירה בתה עמה, דלהכי לא תנא הגיורת סתמא, משום דאין סברא שיטבילוה ע"ד בי"ד לחוד, שאין מטבילין על דעת בי"ד כ"א כשהוא תובע להתגייר, וזאת פחותה מבת שלש אין בה דעת לתבוע, משו"ה נקיט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה ע"ש, והיינו נמי ממש כוונת רש"י, דהנה במתני' הא לא קאמר גר קטן שבא להתגייר, וא"כ מוכח דמיירי שהקטן בעצמו לא בא לבקש, דאם הקטן היה בא מעצמו לבקש, הכי הול"ל גר קטן שבא וכמו שדייק כן בב"ח שם מלשון הטור, וא"כ היה קשה לרש"י, דאיך יוכל הבי"ד מעצמם להטבילו, והא כשלא תבעו להתגייר אין מטבילין גם על דעת בי"ד, לזה כתב דהכא מיירי שאמו הביאתו להתגייר, וכלומר נהי דדעתה לא הוי כדעת האב שיהיה לה רשות לגמרי אפילו בלא בי"ד, כמו באב, אבל לענין זה שפיר מהני מיהא דעתה שיהא נחשב כמבקש להתגייר, לענין שיוכלו בי"ד להזדקק לו, ושלא יהא חשוב כמלין אותו בע"כ:
והנה הטור (יו"ד סי' רס"ח) הביא בשם בה"ג דחשו"ק שבאו להתגייר אין מקבלין אותן אבל מלין אותן עפ"י אבותם, והקשה הטור למה לא פסק כרב הונא, ותי' הב"י דרב הונא לא קאמר אלא ביש לו אם והיא מביאתו להתגייר וכפרש"י, ומ"ש הבה"ג אין מלין אותם כ"א עפ"י אבותם, בלשון רבים, היינו שדעת האם נמי מהני וכדרב הונא ע"ש, ולא ירדתי לסוף דעתי, דאם סובר בכוונת רש"י כמה שכתבתי, דדעת האם יועיל לענין שלא יהא חשוב כמלין בע"כ, א"כ לא יוצרך לזה כי אם בדר"ה דלא מיירי שהקטן מעצמו בא לבקש, אבל היכא שהקטן מעצמו בא לבקש א"צ כלל לאמו, ובי"ד יכולין להטבילו עפ"י בקשתו, וא"כ היאך משוה דעת בה"ג לזה, הא בבה"ג קאמר מפורש חשו"ק שבאו להתגייר, הרי שבאו מעצמם לבקש, וא"כ למה צריך זה דעת אבותיו, ואם סובר הב"י שכוונת רש"י הוא דדעת האם מהני כמו דעת האב, לבד שדברי הבה"ג לא יוכל להתפרש כן, עוד בעיקר הדבר איך אפשר לפרש הכי כוונת רב הונא, דא"כ למה צריך כלל לדעת בי"ד, ואי דעת האם מהני כמו דעת האב, לא נוכל לפרש כרש"י דרב הונא מיירי כשאמו הביאתו להתגייר, דא"כ למה מצריך לדעת בי"ד:
והנלע"ד ביישוב קושית הטור, דהנה לרב יוסף דבסמוך דס"ל אם הגדילו יכולין למחות, מסתבר שאין בי"ד יכולין למולו, דאפילו אם נניח שהטבילה רשאין הבי"ד להטבילו, היינו משום שאין זה חסרון הניכר בגופו, ואם ימחה אח"כ לא ישאר בו שום רושם, אבל המילה שזהו חסרון הניכר וקיים לעולם, מסתבר שלמ"ד דיכולין למחות, שאין הבי"ד יכולין לעשות דבר כזה שיהיה רשומו ניכר גם לאחר המחאה, ובדרב הונא גופא נמי אפשר לומר, דלא פליג כלל עם רב יוסף, ומטבילין דוקא קאמר רב הונא ולא מלין וכהבנת כמה מפרשים, אכן אפילו אם נימא כהסכמת הראשונים, דלאו דוקא מטבילין קאמר רב הונא, אלא הוה"ד מלין, היינו משום שיפלוג בזה עם רב יוסף ויסבור דהגדילו אינם יכולין למחות וכמ"ש בדבור הסמוך באריכות, אכן עכ"פ לרב יוסף מסתבר ודאי שאין הבי"ד יכולים למולו, ולפי זז א"ש דעת הבה"ג, דאיהו דייק הדין דמילה, וכדכתב להדיא אבל מלין אותו עפ"י אבותיו, ובמילה איה"נ דלמאי דקיי"ל כרב יוסף, אין הבי"ד יכולים למולו כ"א עפ"י אבותיו דוקא, שהאבות יש להם רשות ע"ז, ואפילו אם נימא דלרב הונא יכולין למול, ג"כ לא קשה למה אינו פוסק כוותי', כיון דרב יוסף פליג, וכ"ש דאתי שפיר למ"ש דרב הונא נמי סובר כן, ועמ"ש בדבור הסמוך בדעת הרי"ף והרמב"ם בזה ודו"ק:
בגמ' אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות. הרי"ף ס"פ החולץ הביא להא דרב הונא ולא הזכיר הך דרב יוסף, והקשו כולם עליו. וע"ד הפלפול היה אפשר ליישב, דהנה זה ודאי נראה אשר רב יוסף קאי על המשנה דהגיורת והשבויה, והמשנה בא לפרש, ולא מילתא דרב הונא אתי לפרש, דכן משמע מלשונו שאמר הגדילו בלשון רבים, והיינו משום דבמשנה קתני נמי שנתגיירו בלשון רבים, דאילו על רב הונא קאי לפרש, הול"ל הגדיל יכול למחות בלשון יחיד כדקאמר נמי רב הונא מטבילין אותו, אלא ודאי דהמשנה אתא לפרושי, ובזה יתיישב מ"ש רש"י בהך דרב יוסף דהגדילו יכולין למחות אפילו בגר שנתגייר עם אבותיו, ואם כי על רש"י עצמו לא קשה מנ"ל הכי, משום דכן מוכרח מן הסוגיא, דאלת"ה אלא בנתגייר עם אבותיו אין יכול למחות, א"כ מאי מקשה אח"כ מן המשניות, דילמא מיירי התם בגר שנתגייר עם אבותיו, אלא על כרחך דהש"ס סובר דאין חלוק בזה ואפילו בנתגייר עם אבותיו נמי יכול למחות, אלא דמ"מ קשה ערבך ערבא צריך, והש"ס גופא מנ"ל דרב יוסף הכי ס"ל, ולפמ"ש ניחא, דלישנא דרב יוסף משמע דקאי על מתני' דהגיורת, ומתני' הא אוקמי בגר שנתגיירו בניו עמו, וע"ז קאמר רב יוסף דהגדילו יכולין למחות ועמ"ש עוד בדבור הסמוך:
ואחרי שבארנו דרב יוסף לא לפרושי מילתא דרב הונא אתא, יש לחקור רב הונא היכי ס"ל, אם סובר נמי כרב יוסף בזה דיכול למחות, או פליג עליו, ואמרתי דפתרון חקירה הזאת תלוי בזה, דהנה רב הונא קאמר מטבילין אותו, והקשו המפרשים למה. לא הזכיר מילה, ותירצו דאיה"נ דגם למולו יכולין בי"ד, רק משום דמילה ליכא בנשים, משו"ה לא קאמר מילה, דמילתא דפסיקא הוא דנקיט, עיין בפנ"י, ומפרשים אחרים לא ניחא להו בתירוץ הזה, דהא רב הונא בגר זכר קאמר, וא"כ הול"ל דמלין אותו, ולכן ס"ל שבאמת סובר רב הונא דבי"ד אינם רשאים כ"א לטובלו שזהו זכות גמור, אבל למולו דאיכא צערא טובא אסורין, דזהו לא הוי זכות, ואכן גם טעם זה לא נהירא לי, דלא מסתבר כ"כ לומר דמשו"ה אסורים למולו, משום דאיכא צערא ואינו זכות, כיון דבי"ד רואים שזה הוי זכות היותר גדול להקריבו תחת כנפי השכינה, ואנן על אומדנא דידהו סמכינן, ולכן נ"ל דאי נפרש דמטבילין הוי דוקא ולא מלין, הוי זה מטעם אחר, משום דיסבור כרב יוסף דהגדילו יכולין למחות, וכיון שיכול אח"כ למחות, א"כ מסתבר שדוקא להטבילו יכולין דאפילו אם ימחה אח"כ אין לו הפסד ולא ישאר שום רושם בגופו, משא"כ המילה שהוא חסרון הניכר וקיים לעד, ואם ימחה אח"כ לא ירצה שישאר לו הרושם, ולכן לא עבדינן לו מתחלה דבר כזה שלא יוכל להסירו אח"כ, ולפי"ז תלוי חקירתנו בזה, אי נימא דרב הונא דוקא מטבילין קאמר ולא מלין, מוכרחים אנו לומר דס"ל כרב יוסף דיכול למחות, משא"כ אי נפרש כפי' הפנ"י דגם למול רשאין הבי"ד, א"כ מוכרח דס"ל דאינם יכולים למחות, דאם היו יכולין למחות לא היו רשאים למולו שמא ימחה אח"כ וכנ"ל:
אמנם צריך להבין דלפום הסברא שנאמר דרב הונא דוקא מטבילין ולא מלין קאמר, א"כ יקשה מאי תיהני לן הטבילה, דהא אינו גר עד שימול ויטבול, וצ"ל כדברי הרמב"ם (פי"ג מהא"ב) דהמילה יכולה להיות גם בינו לבין עצמו, ורק הטבילה צריכה להיות בשלשה, ולפי"ז יוכל היות בגר שנתגייר בינו לבין עצמו לשם גירות, ואח"כ בא לבי"ד להטבילו, דאז מטבילין אותו אבל איה"נ דבקטן אסופי מן השוק שנמצא אין מלין אותו, ואפילו בנולד מהול כיון דצריך להטיף ממנו דם ברית, ג"כ אין רשות לבי"ד שמא יגדיל אח"כ וכנ"ל, ואפשר שלזה נתכוון רש"י במה שכתב ואמו הביאתו להתגייר, שבזה י"ל שאמו מלה אותו מקודם, ודוקא בכה"ג משכחת לה להאי דינא, וכגון שאמו מלה אותו ואח"כ הביאה אותו לבי"ד להטבילו, אבל בתינוק הנמצא שאז מוכרחים הבי"ד גם למולו, לא עבדי הבי"ד מידי, אלא דכל זה הוא לשיטת הרמב"ם דבמילה לא בעינן בי"ד אפילו לכתחילה, אבל אי נימא כשיטת הרי"ף המובא בטור (יו"ד סי' רס"ח) דאפילו בדיעבד מעכב אם לא היתה המילה בפני ג', א"כ לא נוכל לפרש אליביה שדוקא מטבילין ולא מלין, דמאי מהני הטבילה, דלדידיה א"א לומר כשמל מעצמו, דהא זה לא מהני, ובע"כ שיפרש בדר"ה דמטבילין והוא הדין מלין וכתירוץ הפנ"י, א"כ מוכח להדיא לדידיה דרב הונא פליג על רב יוסף וס"ל דאינם יכולים למחות משהגדילו, דאם היו יכולים למחות לא היו רשאים למולו שמא ימחה, וכיון שפסק כרב הונא, לא יכול לפסוק כרב יוסף, ולהכי לא הביא להא דרב יוסף:
ולפי"ז הרמב"ם והרי"ף לשיטתייהו אזלי, הרמב"ם דס"ל דמילה כשירה גם בפני עצמו, יוכל לפרש כפשטות לשון דרב הונא, מטבילין דוקא, ומהני כגון שמל מקודם ע"י אמו או מעצמו לשם גירות, וא"כ יוכל לסבור שגם רב הונא סובר דיכולין למחות, כרב יוסף, ומשו"ה הביא שני הדינים, דרב הונא ודרב יוסף, אבל הרי"ף לשיטתו שגם מילה בג' אפילו בדיעבד, וא"כ בע"כ שרב הונא מטבילין והוא הדין מלין קאמר, דאל"כ מאי מהני הטבילה, וא"כ בע"כ דרב הונא ס"ל שאין יכולין למחות, וכיון שפסק כרב הונא, לא יכול להביא להך דרב יוסף ודו"ק. ובפשוטו י"ל כיון דאביי ורבא מקשו על רב יוסף, מסתמא לית הילכתא כוותי', אע"ג דהגמ' משני, לא סמכינן אשנויי דחיקא וכמ"ש המ"מ בפי"ג מהא"ב:
ברש"י ד"ה הגדילו יכולין למחות, ואפילו בנתגיירו עם אביהם כבר כתבתי בדבור דלעיל שרש"י הוכיח כן מן הש"ס, דאל"כ מאי מקשה על רב יוסף ממתני', דילמא מיירי התם בנתגיירו עם אביהם, וגם כתבתי שם טעם על הש"ס גופא דפשיטא להו הכי ע"ש. וכעת נ"ל עוד, דהנה יש נ"מ בין הטעמים, בין הא דבי"ד יכולים לגיירו, להך דאב יכול לגייר, דטעם דבי"ד הוא מחמת זכות, דאמדינן דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, ואמנם באביו אין זה מכח זכות, אלא משום דרשות האב על בנו, וכמו בעבד שרשות רבו עליו, וגדולה מזה מבואר בחדושי הרשב"ץ, במה שנשאל מאב אחד אשר בנו חולה גדול והמומחים צווהו שימסרהו לחתוך אותו שהוא דבר שיש בו סכנה גדולה, ונשאל אם האב יכול למסור את בנו בידים לסכנה, והעלה לדבר פשוט שיכול, ופשיט לה מסוגיין דהאב יכול למול את בנו, וכמו שיש רשות ביד האב למוסרו למילה שהוא נמי סכנה, אעפ"י שאין מחויב בזה לגיירו, כמו כן יכול להכניסו בסכנה אחרת, ומסיים שלית דין צריך בושש ע"ש, והנה אי נימא דרב יוסף לא קאי כ"א על דינא דרב הונא בגר שנתגייר עפ"י בי"ד, קשה מאי קמ"ל פשיטא דבדבר שהוא משום זכות, אם הלה עומד וצווח דלא ניחא לי' ודאי דלא מהני כמו שמבואר בב"ב (דף קל"ז) בזיכה לו ע"י אחר וצווח דלא יכול לזכות אותו בע"כ, וע"כ לא פליגי שם רשב"ג ורבנן כ"א בשתק ולבסוף צווח, אבל בצווח מעיקרא כו"ע לא פליגי דיכול למחות, והכא הוי כצווח מעיקרא, דהא עד עתה לא היה לו דעת למחות, ופשיטא דיכול למחות ומאי קמ"ל רב יוסף, אלא ודאי דקמ"ל עיקר דינו אפילו בגר שנתגייר עפ"י אבותיו, דכאן לא הוי הטעם משום זכות ואפ"ה יכול למחות:
והנה אי נימא כן יוצמח לנו הדין דהאב יכול לגייר את בנו אפילו במקום שהוא בעצמו אינו מתגייר, וכן משמע באמת מלשון הטור והשו"ע (יו"ד סי' רס"ח) שכתבו וז"ל קטן שבא להתגייר אם יש לו אב יכול לגייר אותו ואם אין לו אב מטבילין אותו עפ"י בי"ד, הרי שלא הזכירו דגם האב נתגייר, וא"כ משמע שהאב יכול לגיירם אפילו אם הוא בעצמו לא נתגייר, אכן מסוגיית הש"ס דהכא לא משמע כן, דלמה הוצרך לאוקמי בגר שנתגיירו בניו עמו, הול"ל בקצרה בגר שנתגייר עפ"י אבותיו, ועוד דהש"ס מסיים הטעם משום דניחא להו במאי דעביד אבוהון, ולפי הנ"ל למה לן טעם דניחא להו, אפילו לא ניחא להו נמי כיון דרשות אביו עליו ויכול לגייר אותו, ולכן נ"ל עפ"י סוגיית הש"ס, שודאי גם האב אין לו רשות לגייר אותו בע"כ, רק הטעם דמהני יותר בנתגייר עפ"י אביו, היינו משום דאמדינן דעת הבן שניחא לו במאי דעביד אביו, ולכן ודאי זכות הוא לו, דאילו בנתגייר עפ"י בי"ד ואביו אין עמו לא קים לן שודאי זכות הוא לו, דשמא ניחא לו יותר בהפקירא, אבל בנתגייר עם אביו ודאי זכות הוא לו, והכי ריהטא הצעת הסוגיא דרב הונא אתא לאשמועינן שבעבד קטן זכות הוא לו, וממילא אפילו בי"ד יכולין להטבילו, ובעי להביא ראיה ע"ז ממתני', ודחי דילמא בלא נתגייר עם אביו אין זה זכות ואין בי"ד יכולין להטבילו, ומתני' בגר שנתגיירו בניו עמו, דבזה הוי זכות ודאי משום דניחא להו במאי דעביד אבוהון, ואתי שפיר לשון הש"ס במאי דקאמר דניחא להו, אבל איה"נ באם אביו בעצמו לא נתגייר, אין יכול לגייר את בנו, ולפי"ז נדחה ראיית הרשב"ץ מסוגיין, דבאמת י"ל דלהכניס את בנו לסכנה אין יכול אביו ואין לו רשות ע"ז, רק הכא כיון דנתגיירו עם אביהם ודאי זכות הוא להם:
שוב התבוננתי שי"ל דבסברות הללו פליגי הרמב"ם והטור, דהנה ז"ל הטור גר קטן אם יש לו אב יכול לגייר אותו ואם אין לו אב מטבילין אותו על דעת בי"ד, הרי שהזכיר שני הדינים, היינו שהאב יכול לגייר בלא דעת בי"ד, וגם אם אין אב בי"ד מטבילין אותו, אכן ז"ל הרמב"ם (בפי"ג מהא"ב) גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד, הרי לא הזכיר כלל הדין דהאב יכול לגיירו, ולמ"ש יובן טעם פלוגתתם, דהטור ס"ל דהא דאב יכול לגייר אין צריך לדעת בי"ד, שבי"ד יהיו זוכין עבורו, אלא האב יכול לגיירו עפ"י דעתו, ורק שצריך להיות בבי"ד, משום דהטבילה צריכה להיות בפני שלשה מישראל, ובלא זה אינו גר, אבל אין צריך שבי"ד יהיו הזוכים עבורו ושיהיה זה לדעתם, ומשו"ה מחלק זה לתרתי, שהיכא דיש לו אב יכול לגייר וא"צ לדעת בי"ד וגם לא לדעת אביו, שא"צ בזה כלל לזכות עבורו, אלא רשות אביו עליו, ואין זה מטעם זכות, והיכא דאין לו אב צריך שבי"ד יזכו עבורו, ואכן הרמב"ם יפרש שגם בנתגייר עם אביו צריכין אנו לטעם דזכות, שהבי"ד או אביו יזכו עבורו, והגמ' דמוקי בנתגייר עם אביו, היינו משום דבזה הוי ודאי זכות ויכול לזכות עבורו, אבל עכ"פ צריכים לזכות עבורו, וכיון שפסק כרב הונא שגם בלא אביו הוי זכות, לא הוצרך להביא בנתגייר עם אביו כיון שגם בלא זה הוי זכות ויכולין לזכות עבורו, ומעתה צ"ל שהרמב"ם יפרש הסוגיא הכי, רב הונא קאמר דלטבול לקטן הוי זכות, ולכך יכולים בי"ד להטבילו כי זכין לו שלא מדעתו, ובעי להביא ראיה ממתני', ודחי דילמא בגר שנתגיירו בניו עמו, ואין הכוונה שבכה"ג א"צ לדעת בי"ד, אלא הכוונה דבכה"ג הוי ודאי זכות ויכולים בי"ד להטבילו, אבל בלא אביו אין זה זכות ואין בי"ד יכולים להטבילו, ולפי פי' הטור יהיה הכוונה בגר שנתגיירו בניו עמו, וממילא א"צ לדעת בי"ד, ודו"ק כי זה נכון:
בתוד"ה מטבילין הקשו הא זכייה הוי מטעם שליחות ואין שליחות לקטן. והנה לבד אשר רוב הראשונים חולקים על תוס' וסוברים דזכייה לאו מדין שליחות הוא וכמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין (דף מ"ב) והר"ן שם, וכן הוא דעת הריטב"א, אלא דאפילו לסברת התוס' דזכייה מטעם שליחות, אפ"ה לענין דין דקטן, אין לדמות זכייה לשליחות, דהא הדבר פשוט דטעם שאין קטן יכול לעשות שליח, הוא משום שאין בו דעת, ומשו"ה לא נסמוך על דעתו ועשייתו שמשוה אותו שלית, ואמרינן אילו היתה דעתו שלימה כדעת גדול אפשר לא היה מתרצה, והכי איתא להדיא ברמב"ם (פ"ב משלוחין) דאין שליחות לקטן משום דלאו בן דעת הוא ע"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א בדבר שבעינן דעתו, ואילו היה כזה בגדול היינו בעינן דעתו רוקא ובלא דעתו לא היינו יכולים להיעשות שליח בקטן כה"ג אין יכול לעשות שליח, כיון דדעתו כמי שאינו דמיא, אבל בזכייה בדבר שהוא משום זכות, שאפילו לגדול נמי זוכין שלא בפניו, וא"כ למה לא נזכה נמי לקטן, דנהי דדעתו לאו שלימה היא, לא גרע מיהא משלא בפניו ממש. דליכא שום גילוי דעתו ואפ"ה מצי לזכות, כ"ש היכא דאיכא גלוי דעת של קטן, ואנן סהדי דאפילו היתה דעתו שלימה כגדול נמי היה מרוצה:
אלא דקשה לפי"ז מאי דאמר רבינא (ב"מ דע"א) לגבי עכו"ם נהי דשליחות לית לי' זכייה מיהא אית לי' מידי דהוה אקטן דאע"ג דשליחות לית לי' זכייה אית לי' ה"נ גבי עכו"ם, ולפמ"ש אין להם שום השתוות ודמיון, דלטעם דאין שליחות לקטן משום דלא נסמוך על דעתו, משו"ה בזכייה דאנן סהדי שודאי ניחא לו אפילו אם היתה דעתו שלימה, שפיר אית לי', דבכה"ג יכולין אנו למיהוי שליח עבורו, אבל בעכו"ם שטעמו לאו משום דלאו בר דעה הוא, אלא דגזה"כ הוא דלא הווינן שליח לגבי', הוה"ד דזכייה נמי לית לי' אי נימא דזכייה מטעם שליחות, וכיון דמדמה להו כחדא, מכלל דטעמא דקטן נמי לאו משום חסרון דעת הוא, אלא משום דגזה"כ הוא, דגבי נדרים והקדשות וכן בתרומה וגירושין איש כתיב דמשמע ולא קטן וכמ"ש רש"י בב"מ שם ובקדושין (דמ"ב ע"א). ואפשר עוד לתת טעם לזה עפ"י הכלל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משווי, ולכן קטן כיון דעשייתו כשהוא לעצמו לית בה שום ממש, לא לענין גיטין וקדושין ולא לענין קנייה ומכירה, להכי לא מצי משווי שליח, והשתא שפיר מדמה עכו"ם וקטן כהדדי, כיון דטעמא דקטן נמי לאו משום חסרון דעת הוא ואפ"ה זכייה מיהא אית לי', ה"נ עכו"ם יש לו זכייה, וא"כ תוחזר קושית התוס' כיון דזכייה מטעם שליחות, למה אית להו זכייה באמת, ומיהו מה דקשיא להו לתוס' מהך דסוגיין יש לישב, דמה דבי"ד מטבילין אותו אינם כלל בגדר שלוחין, דשליח לא הוי כ"א כשהשליח עושה הפעולה שהיה על המשלח לעשותה, והשליח עומד במקומו, וכן זכייה דבכל מקום נמי הכי הוה, דעל הזוכה לעשות מעשה הקנין, ובדבר שהוא משום זכות נעשה מעצמינו שלוחים במקומו לעשות אותה הפעולה, אבל הכא בטבילת גירות, שהעיקר הוא מעשה הטבילה והמילה, וזה עושה הקטן בעצמו, וא"כ הקטן הוא הזוכה בנפשו, ובי"ד אינם כ"א ממוצעים בדבר, דאפילו בגדול נמי בעינן שיהיה בפני בי"ד, דאין גר עד שיטבול בפני בי"ד, וכיון דעיקר הפעולה עושה הקטן בעצמו, ורק החסרון הוא משום דהבי"ד עושים זה בלא דעת הקטן, דאפילו כשהקטן מעצמו יבקשם, הוי זה נמי חסרון דעת, כיון דדעתו אינו חשוב לדעה שלימה, וכל היכא דהחסרון הוא משום חסרון דעת, לא שייך זה בזכייה בדבר שהוא משום זכות גמור, כיון דאנן סהדי דאפילו היתה דעתו שלימה נמי היה מרוצה, ואפשר שלתירוץ הזה נתכונו התוס' גופייהו בסנהדרין (דס"ח ע"ב) במ"ש שם וז"ל דטבילה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שבי"ד מטבילים אותו אינם זוכים בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה, ע"ש ודו"ק:
ודע דבס' מחנה חיים הביא הערה בשם אחיו להקשות איך מהני הגירות מטעם זכייה דהיא משום שליחות והא אמרינן קשים גרים לישראל כספחת א"כ הוי חוב לאחריני והו"ל כמו תופס לבע"ח, וליכא למימר דהא יוכל לגייר בעצמו כשיגדיל, דהא אפשר כשיגדיל יטעום טעמא דאיסורא ולא יתגייר, ע"ש סי' פ"ט, ואכן למ"ש דהבי"ד אינם זוכים כלל עבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו, אין מקום לקושי' הזאת, ובלא"ה נמי לא אבין קושיתו, דהא לפני הבי"ד המטבילין הוי זה ודאי זכות במה שזכו להיות ממוצעין להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ועוד שגם הם מכלל ישראל שקשה להם הגירות הזאת, ואפ"ה מעצמן בחרו ונתרצו להיות ממוצעין בזה, מכלל דניחא להו זכות הזה, יותר מחוב הגירות, וכל היכא דלתופס יש זכות וטובה בתפיסתו יכול לתפוס, דדוקא לתפוס בשביל אחרים במקום שלתופס עצמו אין שום טובה אין יכול לתפוס, אבל בכה"ג דאיכא טובה לתופס בעצמו, יכול שפיר לתפוס, שבשביל עצמו הוא תופס, מפני שניחא לו בזכות הזה, ולא לאחריני הוא תופס וז"פ:
באו"ד קשה איך משכחת גר קטן מה"ת ותי' דמשכחת לה במעוברת שנתגיירה דבנה א"צ טבילה כו'. ובחדושי רעק"א תמה, נהי שעלתה לו טבילה דאין זה חציצה משום דהיינו רביתיה מ"מ גירות אין כאן דכיון דקיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא וקיי"ל דקטן לית לי' זכייה מה"ת, א"כ מאן משווי' לגר, ובהג"ה שם מבן המחבר מיישב, עפמ"ש רש"י (בב"מ ד"ח) בשותפין שגנבו דאיירי שאחד הגביה לדעתו ודעת חבירו, ומוכח לפי"ז דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה, מ"מ אם המעשה מועיל בשביל אחד, יועיל גם בשביל המשלח הזה בעבירה, הוה"ד נמי בכל מילי דאמרינן אין שליחות כמו בנכרי, דמ"מ אם במעשה זו עשה שליחות לנכרי ולישראל, מתוך שמועיל לישראל מועיל גם לנכרי, ולזה י"ל גם כאן אף דאין שליחות לקטן, מ"מ מיגו דזוכית לעצמה לגירות, זוכית נמי להעובר לגירות ע"ש, והנה למה שכתבתי בחבורי בית אהרן לב"מ שם, דע"כ לא קאמר רש"י שם דאם אחד הגביה לדעתו ודעת חבירו דמהני, היינו דוקא בשותפין, ולא מיירי כלל שעשאו שליח בפירוש, רק מכבר עשו ביניהם שותפות שכל מה שירוויחו הן בהיתר הן בגניבה, יהיה הכל לשותפות וכדקאמר התם להדיא שותפין שגנבו, ולא קאמר שנים שגנבו, ובשותפין לא מיקרי כלל שליח, אלא כאילו עושה הכל בעד עצמו, דאפילו כשהמגביה אינו רוצה לזכות כ"א מחצה מוכרח הוא לקנות מחצה השניה גם בעד שותפו, דאי תימא דלא קנה אלא מחצה שלו, לא ישאר לפניו כ"א רביע, כיון שצריך לחלוק עם השותף, ולזה לא מיקרי כלל שליח אפילו במחצית השניה שקנה חבירו, אבל בשליח דעלמא איה"נ דלא מהני אפילו במקום דמהני לגבי נפשי' עיי"ש בארוכה, א"כ אין ראיה מרש"י דהתם אפילו בדין דאין שליח לדבר עבירה גופא, דאם מועיל לאחד שיועיל גם להשני, וכ"ש דאין ללמוד מהתם לשארי מקומות דלא מהני השליחות, וקושית רעק"א נ"ל ליישב, דהא הזכות דגירות לא דמי לשארי זכיות שזכינן לקטן, דהזוכה עושה עצם פעולת הקנין עבור הקטן, אבל בגירות דעיקר הפעולה שהוא הטבילה, עושה זה הקטן בעצמו ובגופו, ורק עיקר קושית התוס' הוא על המתמצעין בענין הזה להתעסק ולטובלו, כיון דאין שליחות לקטן, א"כ מי נתן לו רשות להתמצע בענין הזה, דבשלמא הזכייה שלא בפניו בגדול אמרינן דאנן סהדי, שעשאו שליח, אבל בקטן דאין שליחות, מאיזה סברא יוכל איש אחר להתמצע בזה, וא"כ לא שייך זה במעוברת, דהא כשרוצית להתגייר בעצמה ומוכרחת לטבול בעצמה, והעובר נטבל ממילא, וכיון דעל המתמצע אין להקשות, מי מילא ידו לזה, ועצם הטבילה הרי נעשית בגופו של קטן ממש, ומשו"ה מהני, דבשלמא בקטן דעלמא, כשהבי"ד או האם מביאתו להתגייר, בזה אמרינן שפיר דלא מהני, נהי דעצם הטבילה נעשית בגופו, מ"מ מי מילא ידו להתמצע בזה, אבל במעוברת דלא שייך הכי מהני הגירות מה"ת, ובע"כ צ"ל דהא דמהני הטבילה בכה"ג, לאו משום זכיה הוא, דהאם זוכה בשביל העובר, דאי משום זכייה, הא קיי"ל המזכה לעובר לא קנה, אע"כ דהאם אינה זוכית כלל עבור העובר, אלא העובר הוא דזוכה בגופו, וע"ז לא היה קשה כלל לתוס', אלא דעיקר קושיתם מי מילא ידם להתמצע ולהכניס בזה, ושפיר תי' דמיירי במעוברת שא"א בענין אחר ודו"ק: