בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף י.
בגמ' חכמים תקנו לבנות ישראל כו' חזקה אין אדם טורח כו', ועפרש"י. והנה ידוע קושית הרמב"ן והרמ"ה למאי דמשמע כאן שדוקא אם כתובה הוא דרבנן מהימן, אבל בדאורייתא לא היה מהימן, ולמה לא יהיה נאמן, אטו מאן דמפיק שטרא בתנאי, מי לא אמרינן לי' זיל קיים תנאך, וה"נ כיון שהוא אומר שמצאה בעולה, למה לא יהיה נאמן, ואפילו בלא חזקה דאין אדם טורח כו', כיון דודאי שלא כתב לה כתובה אלא על תנאי שתמצא בתולה ועמ"ש הר"ן, והנה בחי' הרשב"ץ ראיתי שמיישב זה עפמ"ש בשו"ע (חו"מ סי' רמ"א ס"י) דבתנאי שעל מנת שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה אבל אם אמר על מנת שלא תעשה דבר זה על הנותן להביא ראיה, ועיין בסמ"ע טעם הדבר, דלעולם מוקמינן הדבר מסתמא שנשאר כמו שהיה מעיקרא, וא"כ בנידון דידן הוי כהתנה על מנת שלא תעשה, היינו שלא תזנה, וכיון שכן עליו הראיה שלא נתקיים התנאי ע"ש, ודבריו תמוהים, דלא אמרינן הכי כ"א כשהשני אין מכחישו בברי לומר שלא נתקיים התנאי, אבל כשזה מכחישו בברי אפילו בשב ואל תעשה נמי צריך להביא ראיה שנתקיים וכמ"ש להדיא הרמ"א והח"מ באה"ע (ססי' ל"ח), וה"נ הבעל טוען ברי שלא נתקיים התנאי אלא שזינתה ואיבדה בתוליה, וא"כ למה לא יהא מהימן, ובשגם שהוא מוחזק והיא צריכה להוציא ממנו, ואמנם לולא דברי רבותינו הראשונים הייתי מפרש כוונת הש"ס, דאם היה כתובה דאורייתא פשיטא דהוי מהימן, והא דאמר רב נחמן חכמים תקנו, לרבותא הוא, דאם דאורייתא ודאי דמהימן הבעל וכסברת הרמב"ן בקושיתו, ולא היה שום פלא דא"כ כל אדם יטעון כן, כיון דאינו תקנה אלא דין, ואם אך יש לו מציאות אף לאחד במשך כל הימים שהעולם עומד שלא יטעון כן, ועל דבר תורה אין קושיא אם יהיה הדין רחוק המציאות אך כיון דחכמים תקנוה דהם יש לחזק תקנתם, דלא שייך לתקן לדבר שאינו שכיח, וע"ז אמר רבותא דאע"ג דחכמים תקנו אפ"ה הימנוהו ולא חששו שמא כל אחד יטעון הכי דחזקה דאין אדם טורח כו', ובאמת המעיין בסוגיא יראה להדיא כפירושי, דלא נמצא כלל בסוגיא שיהיה החזקה דאין טורח טעם לנאמנות הבעל אלא שנתנו טעם זה בגמ' בכדי שלא יקשה מה הועילו בתקנתן, אבל לנאמנות מהימן בלאו האי טעמא, והא דאמר חכמים תקנו י"ל דלרבותא כתב כן ועמ"ש בדבור דלעיל. שוב ראיתי בחי' רעק"א שהביא בשם רב אחד כפירושי:
בתוד"ה אמר רב נחמן כו' ועוד אומר ר"י דלא קיי"ל כר"נ דאשכחן רב אשי שהוא בתראה דפליג עליו כו'. ונתקשה בזה הפנ"י, דמהמשך לשונם מבואר דלמ"ד כתובה דאורייתא לית לי' האי חזקה דאין אדם טורח בסעודה, ולזה קשה לי' מההיא דיבמות (דף קי"ב) מוכח דלרבי מאיר אית לי' החזקה, אף על גב דרבי מאיר גופא סבירא ליה כתובה דאורייתא ע"ש שנדחק בזה ולמ"ש בדבור דלעיל לק"מ, דבאמת לא תליא כלל החזקה בכתובה דאורייתא, ורק דלמ"ד כתובה דאורייתא לא מצרכינן כאן לטעם החזקה, דהחזקה לא יוצרך כ"א לתרוצי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, אבל למ"ד דאורייתא בלא"ה לא קשה הך קושיא מה הועילו, דעל דבר תורה לא קשה אף אם יהיה רחוק המציאות, אבל אין מוכח כלל מכאן דלמ"ד דאורייתא לא מועילה החזקה, דשפיר י"ל דבמקום שנצרך להך חזקה שפיר מועלת לכו"ע, ורק כאן לענין נאמנות הכתובה לא יוצרך להחזקה למ"ד דאורייתא ודו"ק:
בגמ' אנן מהו למיעבד הכי א"ל גיהוץ שלנו ככבוס שלהם כו' ולכאורה תמוה מאוד כיון דאפשר להתרמי הכי שיחפוהו שכבת זרע אלא שאנן אי אפשר למיקם אבדיקה, וא"כ מידי ספיקא לא נפקא, וא"כ באשת כהן לישתרי כשלא מצא דם מכח ס"ס, ספק שמא היה דם וחפוהו שכבת זרע, ספק שמא לאו תחתיו, וכן ליחייבו בעל בכתובה כשלא מצא דם כיון דאיכא ס"ס, ובכל הסוגיא דלעיל משמע דכשלא מצא דם ודאי דנאמן להפסידה הכתובה, ואלא די"ל דמשו"ה אין מצטרף לס"ס, משום דהוי ספק חסרון ידיעה דאינו מצטרף לס"ס, וכמבואר ביו"ד (סי' נ"ג ונ"ה) ובש"ך בכללי הס"ס, וכעין זה כתב ההפלאה דספק חסרון ידיעה הוא, ונסתר מכאן דברי הגהות יד שאול ביו"ד (סי' צ"ח) שהעלה, דהא דספק חסרון ידיעה אין נחשב לספק היינו דוקא בספק אחד, אבל בס"ס מצטרף גם ספק כזה, ועפי"ז יישב לקושית הט"ז מההיא דגבינות שמתירין מכח ס"ס ע"ש, והא להדיא לפנינו מכל הסוגיא שאפילו לס"ס אינו מצטרף, דאל"ה ליחייב הבעל בכתובה כשבעל ולא מצא דם, וכן באשת כהן לישתרי. והנ"ל לקיים דבריו, דהכא א"א לומר דהטעם דאינו מצטרף משום דהוי ספק חסרון חכמה, דהא הפר"ח כתב בשם תשובת מ"ב, דהיינו דוקא במקום שחכם זה אינו מכיר ואפשר שיבוא חכם אחר ויכיר, אבל אי כו"ע אינם רשאים לסמוך על הבדיקה, ואפילו חכם היותר גדול, לא מיקרי זה חסרון ידיעה, כיון ששום חכם אינו רשאי לסמוך על בדיקתו, והוי כאילו נאבד הדבר דהוי ספק גמור, ולפיכך ספק נשבר מחיים וחשש נקיבת הריאה האידנא, תרווייהו מיקרי ספיקא וסמכינן עלייהו להתיר משום ס"ס, וא"כ הכא שאפילו בימי הש"ס לא סמכו על בדיקתם כ"ש דלא הוי ספק חסרון ידיעה, ובטעם הדבר דאין מצטרף הכא לס"ס, י"ל משום דכיון דאין שכיח כלל שיחפה השכבת זרע לכל הדם, משו"ה אינו נכנס בגדר ספק כלל, ואע"ג דלענין בועל בעילת מצוה קיי"ל דפורש אפילו כשלא מצא דם כמ"ש הרא"ש והרשב"א וכמה גאונים, מדקאמר הש"ס סתם בועל בעילת מצוה ופורש משמע אפילו לא מצא דם, ומטעם דחיישינן שמא חפוהו שכבת זרע, הרי משמע שנחשב זה לספק די"ל דהתם הא שניהם מודים שלא בעל עדיין בעילה גמורה שיהיה בכחה להשיר כל בתוליה, אלא דחוששין אנו שמא יצא טיפת דם כחרדל, שזהו די לענין איסור, וטיפת דם שפיר י"ל דאפשר שנתחפה בשכבת זרע, אבל הכא הא הבעל בא לאוסרה, וא"כ בע"כ מיירי שהבעל אומר שבעל בעילה גמורה, וא"כ היה צריך הרבה דם לצאת, שבהשרת הבתולים הרבה דם שותתין ממנה, וזה אינו שכיח כלל שהשכבת זרע יחפה כל הדם בתולים, וחלוק זה נראה ברור בעזה"י, ורק משו"ה אינו נחשב לספק, אבל לא מטעם חסרון ידיעה, ושפיר י"ל דחסרון ידיעה מצטרף לס"ס וכהיד שאול, ולפלא על ההפלאה שחשב זה לספק חסרון ידיעה, דהא ספק לכל העולם הוא, וגם בימי הש"ס נסתפקו בזה, ובכה"ג אין נחשב כלל לחסרון ידיעה כנ"ל וכמבואר בש"ך יו"ד (סי' נ"ג ונ"ה) ע"ש ודו"ק:
אלא דאכתי אין מיושב לי בעיקר התשובה שהשיב רב אשי, דאנן לא נבדוק הכי, כיון דגם בלא בדיקה אסרינן לה בבירור ואפילו לכהן אחר נמי, אע"ג דבטענת פתח פתוח לא אסרינן לה כ"א עליו וכמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דפ"פ, היינו משום דהתם אי אפשר לברר כ"א על פיו ואינו נאמן כי אם מטעם דשויא חתיכה דאיסורא, ומשו"ה רק לגבי דידיה מהימן, משא"כ בטענת דמים שאפשר לברר ע"י המפה, דבזה לאו מטעם חתיכה דאיסורא הוא אלא מטעם נאמנות, וכיון דבלא הבדיקה אסרינן לה בודאי והבדיקה אינה אלא לטובתה שמא תמצא טיפי דמים, א"כ למה לא נבדוק גם אנן, ואם אפשר לא יועיל, אבל אינה מפסידה בודאי, ושמא יקרה המקרה שיזדמן מים יפים ויעבירו השכבת זרע וימצאו טיפי דמים. שוב ראיתי בהפלאה שהרגיש קצת בזה ועמש"ש: