אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף ט:

דף ט.

בתוד"ה אי למיתב, הקשו והא איכא ס"ס, ספק אם הוא בקי וספק באונס כו'. ובפנ"י הקשה איך מוציאין ממון ע"י ס"ס, הא ספק ספיקא לא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש, ונ"ל דהנה הבעל יוכל לפטור עצמו מן הכתובה ע"י שני אופנים, א' ע"י טענה שקודם אירוסין נאנסה והיה מקח טעות, ובאופן הזה הוי כטוען לא נתחייבתי, שלא בא לידי חיוב כלל, ואופן השני כגון אם זינתה תחתיו ברצון דמפסדת כתובתה, ובאופן הזה היה בר חיוב מקודם, ורק אם זינתה הוי כמו שפרעה, ולפום סוגיא דהשתא דהבעל בא לטעון פתח פתוח והוא רוצה לאוסרה עליו, ודנין אנו בזה אם מהימן נמי להפסיד כתובתה, ולפי"ז ע"י מה אנו רוצין להפסידה, ע"י האיסור שנאסרת עליו, ומחזקינן שודאי תחתיו זינתה, דאל"ה לא היה חשש לאסור וכיון שכן יש לה להאשה חזקת חיוב נגד חזקת ממון דבעל ואיתרע חזקת ממונו, וכל היכא דליכא חזקת ממון מהני רובא וגם ס"ס, ולתירוצם דספק באונס לא מיקרי ספק דשמא קודם שנתארסה, מתורץ הקושיא בתרתי, חדא דלא הוי ס"ס, ואפילו אם היה ס"ס נמי לא מהני, כיון שהספק הוא ג"כ קודם שנתארסה, וא"כ הוי ספק בחיוב, שבזה לא מהני ס"ס להוציא ממון, רק קושיתם היה לפום רהיטת הסוגיא דהוא בא לאוסרה, וא"כ בע"כ טוען שתחתיו זינתה, וא"כ יש לה מעלת חזקת חיוב ותיהני ס"ס, ותי' דאטו הוא טוען בודאי הכי, הוא טוען רק שזינתה ואינו יודע מתי, ועלינו לספק לענין איסור, שמא תחתיו זינתה ברצון ונאסרת, ולענין הכתובה שמא קודם שנתארסה נאנסה ולא נתחייב כלל

ואין להקשות, לפום מאי דס"ד בקושיתם, דלאשה יש חזקת חיוב, א"כ למה הוצרכו התוס' למעלת הספק ספיקא, הא באיני יודע אם פרעתיך מחויב אפילו בחד ספיקא כיון דהספק הוא בפירעון, די"ל דהתוס' סוברים דהא דא"י אם פרעתיך חייב, היינו דוקא במקום דהו"ל למידע והשמא גרוע, אבל במקום דלא הוה לי' למידע כגון הכא, והשמא ג"כ טוב, אז אינו חייב בספק אחד, וראיה לזה דסברת התוס' הכי הוא, דהוכיחו דס"ס מהני מהא דלקמן דמקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה, משום דבמנה איכא נמי שני ספיקות לצד זכות האשה, וספק אחד לגריעותא דידה, לזכותה, שמא קודם שנתארסה, ואית לה עכ"פ מנה, ואפילו אחר שנתארסה שמא באונס, ולגריעותא, שמא תחתיו וברצון דבכה"ג מפסדת לגמרי, ואי נימא דס"ס לא עדיף מספק אחד, אמאי אית לה אפילו מנה, אלא ודאי משום ס"ס, זהו תוכן הוכחתם, וקשה לכאורה דשמא ס"ס לא מהני מידי, רק מאתים א"צ ליתן, דע"ז הוי הספק שמא קודם שנתארסה והוי מקח טעות, והוי ספק בחיוב להכי פטור, אבל במנה אין ספק לגריעותא כ"א שמא תחתיו וברצון, דבודאי נתחייב והספק לא הוי כ"א בפטור, משו"ה חייב מספק וכדין א"י אם פרעתיך, אע"כ דהתוס' סברי דהיכא דלא הו"ל למידע, אפילו בספק פרעון אין חייב, וממילא לא נוכל לומר דמה שצריך ליתן המנה משום ספק פרעון הוא, ובע"כ דהטעם הוא משום ספק ספיקא וכנ"ל:

ודע דבתשובה הארכתי לתרץ קושית הפנ"י באופן אחר, וכוונתי למ"ש הש"ך בס' תקפו כהן, דהכא שאני כיון שכל עיקר שרוצה להפסיד הכתובה הוא מטעם שאסורה עליו, א"כ פשיטא כיון דבס"ס אינה אסורה לו דהא ס"ס שרי בכל דוכתא, וא"כ מותרת לו לגמרי, א"כ היאך שייך לומר שתפסיד הכתובה, אכן כעת לא נהירא לי, חדא שמתחלת דברי התוס' לא משמע כן, שהוכיחו בתחלת דבריהם דלאוסרה אינו מהימן ואפ"ה מהימן להפסידה כתובתה, מטעם דאוקמינן אחזקה, הרי להדיא שאע"ג שאינה אוסרה, מ"מ מפסידה כתובתה, ועוד הא התוס' ציירו הס"ס, שמא אינו בקי ואת"ל בקי שמא באונס, אע"ג דאשת כהן אסורה אפילו באונס, מ"מ כתובתה אינה מפסדת, ולענין כתובה איכא ס"ס, וא"כ איך שייך לומר כסברת הש"ך, דכיון דמותרת עליו משו"ה מהני הס"ס, הא באמת אסורה עליו, דלענין איסור ליכא ס"ס, וא"כ תפסיד גם כתובתה, ודברי הש"ך צ"ע:

בגמ' אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא. בשמ"ק העיר לדקדק למה אמר אביי לעיל לשון אף אנן נמי תנינא, ולא מקשה מאי קמ"ל כרב יוסף דהכא, ונ"ל דלמאן דלא ס"ל החזקה דאין אדם טורח בסעודה, לא מסתבר כל כך להאמינו גם בטענת פתח פתוח, שאין זה טענה ברורה, ושמא טועה וסבור שמצא פ"פ ובאמת אינו כן, ור"א דסובר נאמן לאוסרה, חדוש הוא דאשמועינן דמיקם קים לי', אבל למאן דסובר החזקה דאין אדם טורח כו', מסתבר להאמינו גם בפתח פתוח, דלדידיה לא שייך לומר שמא טועה הוא, דאי לאו דקים לי' לא היה טוען להפסיד הכתובה, ומדאינו חושש להפסיד הכתובה מכלל דקים ליה, והנה ר' אלעזר הא ודאי דלא ס"ל החזקה דאין אדם טורח בסעודה, מדאמר נאמן לאוסרה עליו, דמשמע להדיא שרק על עצמו הוא דנאמן ולא לכהן אחר, מכלל דטעמו הוא רק משום חתיכה דאיסורא, ולא מהני כ"א לגבי נפשי', דאי מטעם החזקה, גם לכהן אחר הו"ל לאסור, וכן מוכח בכולה סוגיא דלעיל דטעמו דר' אלעזר הוא רק מטעם שוויא אנפשי' חד"א, דפריך מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך, הרי להדיא דהמקשה הבין דטעמו הוא משום חתיכה דאיסורא, וכן מוכח נמי מפשטות לשונו דדייק לומר נאמן לאוסרה, מכלל דדוקא לאוסרה ולא להפסידה כתובתה וכשיטת רש"י, ואי היה סובר החזקה היה נאמן נמי לענין הכתובה, אלא ודאי דאינו סובר החזקה, אכן שמואל דסובר דנאמן גם לענין כתובה, הלא ס"ל להדיא החזקה דאין אדם טורח וכדקאמרינן בסמוך, ולפי"ז א"ש, דלעיל בדאביי שמביא ראיה לר' אלעזר לענין לאוסרה, לא היה יכול לפרוך מאי קמ"ל, דלא פשיטא כ"כ לאוקמי מתני' דמיירי בטענת פתח פתוח, דבלא טעם דחזקה, לא ברירא כ"כ לומר דמהימן בפתח פתוח שאינה טענה ברורה, ולכן גם בדעת הס"ד לא פשיטא לו כ"כ לאוקמי הכי, ורק בדרך מאי לאו קאמר, דאפשר דמיירי בהכי, אבל יותר מסתבר דעת התרצן דמיירי בטענת דמים, אבל רב יוסף דמיירי לענין הפסד הכתובה, וכיון דסבירא לן טעם דחזקה, מסתבר יותר לאוקמי מתני' דמיירי בפתח פתוח, דלטעם זה פשיטא שאפילו בכה"ג מהימן, ולכך פריך מאי קמ"ל, כיון דבע"כ מתני' הכי יתפרש, ודחי לי' דאפ"ה אפשר לאוקמי דוקא בטענת דמים, ובפתח פתוח אינו נאמן אפילו לטעם דחזקה, וכן משמע מרש"י ד"ה מאי לאו, דוק ותשכח, והנה שיטת רש"י דר' אלעזר דקאמר נאמן היינו דוקא לאוסרה ולא להפסידה כתובה, ותמהו המפרשים מה הכריחו לפרש כן, ועמ"ש לעיל ע"א, וכעת נראה עוד דדיוק הזה דחקתו, למה לא פריך אביי מאי קמ"ל כדפריך רב יוסף, ובע"כ כמ"ש דר' אלעזר אינו סובר החזקה, וא"כ ממילא מוכח דלהפסיד הכתובה לא מהימן, כיון דעיקר טעמו הוא משום חתיכה דאיסורא, ולא מכח החזקה, וטעם זה לא מהני כ"א לענין איסור ולא לענין להפסידה ודו"ק:

בתוד"ה לא דקא טעין בסוה"ד אע"ג דבעיא דלא איפשיטא הוא בפ"ק דב"ב כו', שמא חזקה דהכא עדיפא. ובפנ"י הקשה היאך אפשר לומר כן דהא בסמוך משמע להדיא דלמ"ד כתובה דאורייתא לא סמכינן אהך חזקה, ואי חזקה גמורה היא, אפילו אי כתובה דאורייתא היה ראוי לסמוך אחזקה, אע"כ שאינה חזקה אלא מדרבנן, וההיא דפ"ק דב"ב הוי חזקה דאורייתא, דהא מוציאין ממון אפי' מיתמי ע"י חזקה דהתם ע"ש, ונ"ל דאם כי באמת כל המפרשים הבינו דמה שאמר בגמ' בסמוך חזקה דאין אדם כו' הוא טעם לנאמנות הבעל, דמשו"ה מהימנינן ליה, ולפי"ז משמע שפיר שדוקא בדרבנן הימנוהו וכדקאמר חכמים תקנו כו', אכן לענ"ד לא אמצא כלל בגמ' שיהא טעם דחזקה לנאמנות הבעל, אלא טעם דחזקה בא לתרוצי הקושיא דא"כ מה הועילו חכמים, והיינו דבשלמא אם היה כתובה דאורייתא ודאי שהיה נאמן מכח הך חזקה, ולא היה קשה דא"כ יש לחוש שמא ימצא אדם שלא יחוש להפסיד הסעודה ויטעון כן, כיון דאינו תקנה אלא דין, ועל דין של תורה לא קשה גם אם יהיה הדין קשה המציאות וכ"ש בכה"ג דאיכא חזקה ורובא דאינשי לא ירצו להפסיד הסעודה, אך כיון דכתובה חכמים תקנוה הו"א שאין לסמוך גם על החזקה, דהיה להם לחזק דבריהם, לזה משני חזקה דאין אדם כו', וגם הם סמכו על החזקה הזאת, אבל בדאורייתא כ"ש דסמכינן אהך חזקה, והכי יש נמי לפרש דברי התוס' דבסמוך, ומיושב קושית הפנ"י ועמ"ש עוד בדבור הסמוך:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה