אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף ט.

דף ז:

בגמ' א"ר אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ופרש"י אבל להפסיד כתובתה לא מהימן, והתוס' לקמן בע"ב כתבו דגם להפסידה מהימן ונקט לאוסרה לרבותא, ובטעם פלוגתתם נראה דלשיטתייהו אזלי, דלשיטת רש"י בריש פירקין, דטעם התקנה דישכים לבי"ד הוא משום שעי"ז יתברר הדבר, והתוס' הקשו שם דלפי"ז מאי ראיה מייתי אביי לר' אלעזר דמהימן ממתני', הא י"ל דלא מהימן ובכ"ז שייך התקנה, דע"י שיבוא לבי"ד יתברר הדבר, ותי' דלרש"י בע"כ לומר דלא מייתי ראיה כ"א שהוא בקי ולא אמרינן לא קים לי', ולכאורה קשה דהיאך שייך להביא ראיה כזה, דהא ר' אלעזר מהימן קאמר, ומשמע דיש לו נאמנות, ועל נאמנות ליכא שום ראיה ממתני', וצ"ל דגם ר' אלעזר דאמר נאמן לאוסרה, לאו מטעם נאמנות הוא, דבאמת אין לו שום נאמנות, רק על נפשי' מהימן מטעם דשוויה אנפשי' חתיכא דאיסורא, ונ"מ לאוסרה על כהן אחר, דאם הוא מטעם נאמנות, וכיון שנאמין לו ע"ז, אסורה גם לכהן אחר, וכדין אשת ישראל שזינתה אפילו באונס שאסורה להנשא לכהן כשנתאלמנה כדקיי"ל ביבמות, אבל השתא דאמרינן דנאמנות אין לו, והיא אינה אסורה כלל, רק לגבי נפשי' מהימן לאסור אפי' דבר המותר, אינה אסורה אלא עליו, והכי דייק גם לשון דר' אלעזר גופא דקאמר נאמן לאוסרה עליו, שמלת עליו מיותר, אלא דקמ"ל דדוקא עליו הוא דאסורה מטעם חתיכה דאיסורא, אבל לכהן אחר אינה אסורה, וכיון שכן דלרש"י בע"כ דלאו מטעם נאמנות הוא, ממילא לא יוכל להפסידה כתובתה, כיון דלענין זה לא שייך חתיכה דאיסורא ורק לנאמנות צריכין, ונאמנות אין לו, אכן לשיטת התוס' דלעיל, דטעם התקנה לאו משום בירור, אלא משום נאמנות דמהימן, לפי"ז יש ראיה ממתני' גם על נאמנות, וטעם דר' אלעזר הוא נמי מטעם נאמנות, וכיון שכן כ"ש דמהימן להפסיד כתובתה, דהשתא לאוסרה יש נאמנות, כ"ש לענין כתובה שיש לו עוד חזקת ממון דמהימן:

ולפמ"ש בשם רש"י דלר' אלעזר דאמר נאמן לאוסרה, היינו דוקא לאוסרה מטעם חתיכה דאיסורא, ולהפסיד כתובתה לא מהימן, ואין להקשות ע"ז מסוגיא דבסמוך בע"ב דמשמע התם דלהפסיד כתובתה נקל ביותר מלאוסרה וכמ"ש אי למיתב כתובה, דמשמע דכתובה יכול להפסיד אע"ג שאינו נאמן לאוסרה וכמו שהוכיחו התוס' מסוגיא זאת, די"ל דהיינו דוקא בס"ד דאביי דלא אמרינן שבקי הוא בפתח פתוח, אלא מספקא ליה, וכיון שמספקא לי', חתיכה דאיסורא לא שייך כלל, כיון שגם אצלו הוא ספק, אבל לענין כתובה יש סברא להפסידה אפילו מספק מטעם חזקת ממון, אבל לבתר דמסיק דבקי הוא, וא"כ טענתו טענת ברי, שפיר מסתבר יותר לאוסרה, שע"ז אין צריך לנאמנות, ור"י אמר שמואל לקמן דאמר נאמן להפסיד כתובתה, בע"כ שסובר דיש לו נאמנות כיון שיוכל להפסידה, כ"ש לאוסרה דמהימן, דאין לומר דהא דאר"י אמר שמואל דנאמן להפסידה, אין זה מטעם נאמנות, אלא מטעם ספק ואוקי אחזקה, דא"כ לא שייך לשון נאמן דקאמר, דבשלמא לר' אלעזר נוכל לפרש דנאמן דקאמר, היינו לגבי נפשי' אבל אי רק מטעם ספק לא שייך לשון נאמן, אע"כ דהוא מטעם נאמנות, וא"כ כ"ש דלאוסרה מהימן:

והנה לבד אשר מן הירושלמי מוכח להדיא כרש"י, דדוקא לאוסרה קאמר ר' אלעזר ולא להפסיד הכתובה, וכאשר הביאו בתוס' את הירושלמי, עוד מסוגית הש"ס מוכח כרש"י, דפריך מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך, ולשיטת התוס' דנאמן לאוסרה דקאמר, היינו מטעם נאמנות, וממילא מהימן גם להפסיד כתובתה, וגם לאו דוקא עליו אסורה אלא לכהן אחר נמי, א"כ טובא קמ"ל דממתני' דאומר לאשה לא ידעינן כ"א דנאמן לגבי נפשי' מטעם חתיכה דאיסורא, אבל לגבי אחריני לא מהימן, וכדקתני היא מותרת בקרוביו, ור' אלעזר קמ"ל שגם נאמנות יש לו לענין כהן אחר, ולענין כתובה, אע"כ כשיטת רש"י דגם ר' אלעזר לאו מטעם נאמנות, וכמו שמוכח מלשון עליו דקאמר, רק מטעם חתיכה דאיסורא, ופריך שפיר דממתני' ידעינן זה, ולשיטת תוס' צ"ע ליישב פרכת הש"ס:

ברש"י ד"ה האומר, וטענת דמים אין לו כגון שהוא ממשפחת דורקטי כו'. ונראה מדבריו שאם מצא דם אז הוי הדמים ראיה ובירור כנגד טענתו, ואינו נאמן עוד בפתח פתוח שהדמים הוי ראיה ומכחישים אותו ושקורי קא משקר, וכן הבין בשמ"ק בכוונת רש"י, ואמנם הרמב"ם והרשב"א כתבו להדיא דאפילו כשמצא דם נאמן לאוסרה עליו דהא שוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא, ודברי רש"י צריכין ביאור, דלמה שכתבתי בדבור דלעיל בשיטת רש"י, דטעמא דר' אלעזר לאו משום נאמנות הוא אלא משום דשווי' אנפשיה חד"א, א"כ מה יוכל להועיל איזה בירור שיהי' נגד שווי' אנפשי' חד"א, דלא מיבעי אי נימא כהכרעת הרב מ"צ המובא בשעה"מ (פ"ט מאישות) דשווי' אנפשיה חד"א מדין נדרי איסור נגעו בה, פשיטא דלא שייך שום בירור כנגדו, אלא אפילו נימא שמדין הודאת בע"ד הוא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים, נמי לא שייך שום בירור, דהא אפילו עדים לא מהני נגד שווי' אנפשי' חד"א וכמ"ש המ"ל שם, ובירור לא עדיף מעדים, וכ"ש דהבירור הזה אינו בירור גמור, דיש לתלות הדם בדם צפור, ואפילו פשפש אותה בכניסתה לחופה נמי יש לספק שמא דם הצדדין או המכה הוא, ונ"ל לומר דודאי יסבור רש"י דטעם דשווי' אנפשי' חד"א משום הימנותא הוא ואדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים, אלא דלא שייך זה כ"א במקום שהבירור בא להכחיש ההודאה, דאז אמרינן שפיר דלא מהני כיון דהודאתו עדיף יותר מק' עדים ואין שום עדים בעולם שיכולים להכחיש הודאת הבע"ד עצמו, משא"כ בנידון דידן, הבירור לא יבוא להכחיש הודאתו, כ"א לברר לו לעצמו שבדדמי הוא אומר ומיקם הוא דלא קים לי', דאם לא מצא דם לא היינו תולים מספיקא לומר שמא לא קים לי' בפתח פתוח, וכיון דטוען ברי שפ"פ מצא אמרינן נמי שכדבריו כן הוא, אבל כשמצא דם מחמת זה יבורר לנו שבדדמי טען פ"פ, ומיקם לא קים לי', וא"כ לא שייך בזה כלל הודאתו עדיף, כיון דנתברר לנו שאין כאן הודאה, זהו הנ"ל בכוונת רש"י, וסברת הרמב"ם והרשב"א משום דס"ל דשווי' אנפשי' חד"א מדין נדרי איסור נגעו בה, ולפי"ז אפילו כשלא קים לי' נמי, כיון דסוף סוף איהו טוען ברי והרי נדר עצמו ממנה, ודע דמוהר"י באסאן בתשובה סי' פ' נסתפק בזה דבכ"מ שאמרו שווי' אנפשי' חד"א אם מדין נדרי איסור נגעו בה, או אינו אלא מדין הודאת בע"ד, ולמ"ש הרי מחלוקת רש"י ורמב"ם בזה, דלרש"י הוי מטעם הודאה, ולרמב"ם מטעם נדר, אלא דאכתי צ"ע, דברמב"ם מבואר הטעם דלהכי נאמן אפילו כשמצא דם משום דתלינן שמא דם צפור הוא, וכלומר שהבירור אינו בירור גמור, ואי סובר דמטעם נדר הוא אפילו כי הוי בירור גמור מאי הוי, סוף סוף איהו טוען ברי שאסורה עליו וא"כ הרי נדר עצמו ממנה, ומחמת זה היה נ"ל שגם הרמב"ם והרשב"א סברי דמטעם הודאה הוא, וטעמי פלוגתתם תלוי בפירוש דהאי סוגיא, מהו דתימא התם דודאי קים ליה אבל הכא לא קים לי' קמ"ל, ומבואר בשמ"ק דרש"י לפרושי דכי קאמר קמ"ל, פירושו קמ"ל דאע"ג דלא קים ליה אסורה עליו דמ"מ איהו הא אמר דקים לי', אבל הריטב"א ושארי ראשונים פירשו דקמ"ל דכיון דטוען כן בברי מיקם קים ליה ע"ש, והנה לשיטת רש"י דלקושטא דמילתא לא קים ליה ובדדמי הוא אומר, משו"ה אין יכול לאוסרה כ"א כשלא מצא דם, דאז שפיר אמרינן כיון דאיהו טוען ברי ואין לנו כנגד שום בירור במה להכחישו להכי מהימן, אבל כשמצא דם, הרי הוא המברר שבדדמי טוען ולא שייך כאן לומר דהודאתו עדיפא, כיון שמחזיקין דבדדמי טען כן ואין כאן שום הודאה, אבל לשיטת הרמב"ם דבאמת קים לי' וטענתו והודאתו הוא בבירור, ממילא לא יוכל שום בירור להכחישו, דמה מועיל שום בירור נגד הודאתו העצמיית שעדיפא ממאה עדים, וזה נכון, ועמ"ש בסמוך בד"ה ואבע"א:

ועוי"ל בפשוטו עפ"י מה שנסתפק המ"ל (פ"ט מאישות) בכל מילתא דאמרינן שוויא אנפשי' חד"א היכא דאיכא עדים המכחישין אותו מהו מי אמרינן כיון דלדידיה שוויא חד"א הודאת בע"ד כק' עדים דמי ואסור או דילמא כיון דעדים מכחישין אותו אף לדידי' שריא ע"ש, ולזה י"ל דהרמב"ם ורשב"א לשיטתייהו שס"ל דשום עדים לא יועיל להכחישו וכמו שנסתייע המ"ל מתשובת הרשב"א המובא בטור (יו"ד סי' א') להכי סבירא להו גם כאן שגם בירור הדם אין מועיל להכחישו, ורש"י אפשר שסובר דעדים יכולין להכחישו, משו"ה סובר שגם בירור הדם מועיל להכחישו וק"ל:

בתוד"ה לא צריכא כו' וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף כו', ויש לתמוה למ"ש התוס' לקמן (דע"ה ע"ב) דחזקת הגוף עדיפא מכל החזקות ושום חזקה אינה חשובה כלל לגבי חזקת הגוף, א"כ אין כאן באשת כהן אפילו ספק אחד, דספק דלאו תחתיו נמי ליכא דחזקת הגוף מכריע דודאי תחתיו זינתה, ולפי סוגית הש"ס משמע דגם באשת כהן חד ספיקא מיהא הוי, וי"ל דחזקת הגוף דהכא לא עדיפא כ"כ, דעיקר טעם דחזקת הגוף, לתלות המקרה ביום האחרון ממש, והכא ביום האחרון ממש ליכא למיתלי דעכשיו כלה בחופתה פשיטא דלא זינתה, אלא הספק היינו שמא משנתארסה זינתה, וכיון דעכשיו ביום האחרון ליכא למימר דזינתה, מעתה נתבטל מעלת חזקת הגוף, ולא הויא תו חזקה מכרעת, אלא מידי ספיקא לא נפקא, וכיו"ב איתא להדיא בשמ"ק שהקשה על פרכת הש"ס והא איכא ס"ס ספק אין תחתיו, דלמאי דאית לן לאוקמי אחזקת הגוף, ספיקא דתחתיו לא הוי ספיקא כלל דודאי תחתיו הוי, ותי' דעכשיו הרי נשואה לפנינו וכלה בחופתה ודאי לא זינתה, ומעתה אית לן למימר כיון דעכשיו לאחר שנשאת פשיטא דלא זינתה העמידנה על חזקה ולא זינתה אלא קודם שנתארסה, וכיון דאיכא למימר הכי והכי הו"ל ספיקא ע"כ ע"ש והוא כדברינו, דחזקה מכרעת לא הויא וספיקא מיהא הוי:

והן אמנם בעיקר הטעם דחזקה דגופא דהכא יש להבין, דלמה תלינן דתחתיו זינתה מכח חזקה דגופא, והלא לפום מאי דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, א"כ יותר יש לתלות המקרה ברוב הזמן שעבר עליה טרם שנתארסה, וכיו"ב אמרינן נמי במעות שנמצאו בהר הבית לעולם חולין אפילו בזמן הרגל משום דתלינן בתר רובא דשתא וכמבואר במס' שקלים (פ"ז), וא"כ נהי דלפי החזקה יש לתלות שתחתיו זינתה, אבל כיון שלפי הרוב יש לתלות להיפך ורובא וחזקה רובא עדיף, ועיין מה שכתבתי לקמן די"ב ע"ב, ונראה הסבר הדבר כן, דאם היינו דנין מתי נתהוה המקרה, אם קודם אירוסין או אח"כ, אז באמת היינו מוכרחים לתלות שודאי מעיקרא היתה מכח הרוב, אלא דאנן לא דיינינן כן, והכי דיינינן, בשעת אירוסין מה היתה בתולה או בעולה, ומחזקינן לה שבתולה היתה בשעה ההיא מכח חזקה דגופא, והכא לא שייך לומר דנתלה המקרה בתר רוב הזמן כיון דמחזקינין שלא היה עוד שום מקרה כלל, אלא בתולה היתה כמו שנולדה, וכיון שהוחזקה כבר דבשעת אירוסין בתולה היתה, להכי אפילו אח"כ דחזינן דבעולה היא והיה מקום לתלות יותר בתר רוב הזמן דעיקרא לא מהני שוב, כיון שכבר הוחזקה כן, דע"כ לא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף, כ"א כשישנם לשניהם בעת מעשה בשעה שדיינינן, ויש לתלות בתר רובא כך, ובתר חזקה להיפך, בזה הוא דאמרי' רובא עדיף ותלינן יותר בתר דידיה, אבל שיהא כח הרוב עדיף כ"כ להוציא מחזקה שכבר הוחזקה זה לא אמרינן, וכעין מ"ש הרמב"ם (פט"ז מסנהדרין) דאע"ג דבעינן ב' עדים למלקות או למיתה, היינו דוקא בשעת מעשה, אבל אם האיסור הוחזק מתחלה אפילו ע"י עד אחד, דלענין האיסור מהני גם עד אחד להחזיק באיסור, ואם באו שוב עדים שאכלו ה"ז לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד כיון שכבר הוחזק, ומה מדוקדק לשון רש"י לקמן (דע"ה ע"ב) וז"ל הואיל וספק בידינו על שעת אירוסין מה היא העמד הגוף על חזקתו של קודם לכן והרי נולדה בתולה ע"כ שמפורש להדיא כדברינו, דלא דיינינן התם מתי נולדו המומין, אם קודם אירוסין או לאח"כ, דאם היינו דנין כן לא היה מהני חזקת הגוף, דאדרבה יותר היה ראוי לתלות שנולדו ברוב הזמן של קודם אירוסין, אלא הכי דיינינן בשעת אירוסין אם היו מומין או לא היו כלל, ושבזה ליכא רוב כנגד, להכי מהני החזקה לתלות שלא היה כלל ודו"ק:

בתוד"ה ואי בעית אימא כו' וי"ל דשם אונס חד הוא. בכוונת דברי התוס' דשם אונס חד הוא נחלקו המפרשים אם כוונתם כיון דהכל מצד היתר אונס הוא, מה לי אונס זה מה לי עסק דקטנות, או דכוונתם דהוי ס"ס שאינו מתהפך, דאם נתחיל בספק אונס, שוב א"א לומר את"ל ברצון שמא קטנה, דאם הוא ברצון א"א בקטנותה, ולענ"ד לא אדע מקום הספק, דהא לשיטת התוס' בע"כ צ"ל דס"ל דלא בעינן בס"ס שיהא מתהפך, דכן מוכח ממה שהקשו בסמוך דהא איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ספק בעולה ספק מוכת עץ, והאי ס"ס אינו מתהפך כלל, דכשאתה אומר ספק באונס ספק ברצון, תו אי אפשר לומר ואת"ל ברצון שמא מוכת עץ, דהא אתה אומר שנבעלת ברצון, וכן הוכיח גם בפנ"י, ואם כי הוכחה הזאת יש לדחות כמ"ש בפליתי סי' ק"י, משום דבע"כ צריכין אנו להתחיל מספק מוכת עץ ספק בעולה, דכיון דאשה זו בחזקת בתולה, א"כ אי אפשר להתחיל ספק באונס, דמהיכא תיתי ומאין הרגלים לומר דהיא בעולה, ובע"כ צריכין להתחיל מספק בעולה ספק מוכת עץ, אכן אכתי יש ראיה מכרחת דלשיטת התוס' לא בעינן מתהפך, דעל מ"ש התוס' דפתוי קטנה אונס הוא, הקשה בשמ"ק דא"כ מה הוצרך הש"ס לאוקמי בשקיבל בה אביה קדושין פחות מבת ג' שנים, דהא מצי לאוקמי בשקיבל גם אחר שלש שנים ובעודה קטנה, דאכתי ליכא אלא חדא ספיקא, היינו ספק דתחתיו, אבל ספק דאונס, היינו גופא ספק דאין תחתיו כיון דאין תחתיו ובע"כ בקטנותה נבעלה, ופתוי קטנה אונס הוא, ותירץ דהיתר דאין תחתיו אינו מטעם פתוי קטנה שהוא אונס, דאפילו אם היתה גדולה היתה מותרת כו' ע"ש, ואי נימא דבעינן מתהפך, אכתי הו"מ לאוקמי בשקיבל הקדושין בקטנותה, דהא אכתי ליכא ס"ס משום דאינו מתהפך, דא"א לומר את"ל ברצון שמא אינה תחתיו, דהא אם היה ברצון בודאי תחתיו הוא, כיון שמקודם היתה קטנה ואין לה רצון, אע"כ דלשיטת התוס' לא בעינן שיהא מתהפך, ועיין בחי' רעק"א שהוכיח כזה, וכן בשמ"ק גופא בסוד"ה ואיבעית אימא כתב דלשיטת התוס' לא בעינן מתהפך, ובזה ניחא נמי מה שנדחקו בתשובת דברי ריבות סי' ש"י, ובש"ך (יו"ד סי' ק"י) ממ"ש התוס' פ"ק דחולין ד"י ע"ב סכין איתרעי, פי' ואיכא ספיקי טובא כו' ע"ש, אע"ג דאינן מתהפכות, וכן ממ"ש התוס' בב"ק (די"א ע"א) גבי שליא, דלמה שכתבתי שיטת התוס' דלא בעינן שיהא מתהפך, ומה נפלאו לי דברי האגור ותשובת הריב"ש המובא בש"ך שם להעיד בשם התוס' דבעינן מתהפך, ולא הראו מקום התוס', והאגור כתב ששכח מקומו, ואפשר שנתכוון למ"ש התוס' כאן דשם אונס חד הוא, והבינו שזהו מטעם דבעינן מתהפך, כאשר הבינו כן כמה מן האחרונים שזהו כוונת התוס', ואמנם למ"ש מבואר דשיטת התוס' הוא להיפך דלא בעינן שיהא מתהפך, ולבד הראיות שהבאתי, עוד מה נאמנו לנו עדותו של השמ"ק שהעיד דהכי הוא שיטת התוס', וכוונת התוס' במ"ש שם אונס חד הוא הוי כדרך הראשון משום שאין ספק אחד מתיר יותר מחבירו וק"ל:

באו"ד וי"ל דאי איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת, והמהרש"א ז"ל הקשה לקמן בשמעתין, דאכתי תיקשי להתוספות אמאי קאמר ר' אלעזר דנאמן לאוסרה, וליהמנא לדידה במיגו דאי בעית היתה טוענת מוכת עץ אני ע"ש, והפנ"י וכן בהגהות קרני ראם הקשו עליו דמה מועיל מיגו במקום שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, ונ"ל עפמ"ש בשמ"ק דמילתא דר' אלעזר יוכל להתפרש בתרי אנפי, או דקאמר נאמן לאוסרה, פי' דהבעל בעצמו הוא האוסר אותה עליו וכגון דאתי לבי דינא ואומר דהרי היא אסורה עליו ואינו חפץ בה הרי היא נאסרה עליו, א"נ דה"ק האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ולמאי הוא נאמן לאוסרה עליו, פי' דאיהו כד אתי לבי"ד לא קאמר אלא פתח פתוח מצאתי, ולא שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא בפירוש ואין רצונו כלל לאוסרה עליו אלא להפסידה כתובתה, וע"ז קאמר ר' אלעזר דנאמן ונאמנותו הוא רק כדי לאוסרה דשוויא אנפשי' חד"א ולא להפסידה ע"ש שהכריח דהעיקר הוא כפירוש הב', והנ"מ שבין שני הפירושים הכי הוא, דבאנפא קמא, הבעל בעצמו הוא האוסר, ומטעם נאמנות הוא, דלענין איסור הימנוהו לבעל, ולפי"ז א"ש, דודאי היכא דשויא אנפשי' חד"א בפירוש לא מהני שום בירור ומיגו, דאפילו עדים לא מהני, וכמ"ש לעיל ברש"י ד"ה האומר, דבין לטעם דחתיכה דאיסורא הוי משום נדר, ובין לטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לא מהני שום בירור, אבל כל זה לא שייך כ"א כששויא בפירוש חתיכה דאיסורא, אבל בכה"ג דאיהו לא אוסרה עליו, ולא שייך כאן לא טעם דנדר ולא טעם דהודאת בע"ד, פשיטא שבכה"ג מועיל בירור איזה בירור שיהיה, כיון דבעצמו לא אסרה, ורק מטעם נאמנות הוא, דאסרי בי"ד עליו, ולכן היכא דאיכא עדים או מיגו נגדו דבכה"ג לית לן להימני' ולא מיתסרא:

ומזה עמדתי ג"כ להבין עיקר טעם דרש"י במה שסובר דר' אלעזר מיירי דוקא כשלא מצא דם, אבל אם מצא דם לא מהימן, דהדם מברר דשקורי קא משקר, וכמו שהוכחתי לעיל ברש"י ד"ה האומר, ושם נתקשיתי הרבה דמה מועיל בירור נגד שוויא אנפשי' חד"א, הא אפילו דבר המותר ממש יכול אדם לאסור עליו, ועמש"ש בכמה אנפי, אכן למה שכתבתי מיושב בפשיטות דהכא שאני דלא שוויא אנפשי' בפירוש חתיכה דאיסורא, ורק מטעם נאמנות הוא, ומשו"ה במקום שיש בירור כנגדו דלא מהימן תו אינה אסורה עליו, וגם דברי הב"ש באה"ע (סי' ס"ח סק"ג) שהקשה לשיטה זאת, למה לא יוכל לטעון פתח פתוח כשמצא דם, והא מן הדם אינה ראיה ברורה כ"כ שלא נבעלה, דאפילו לאחר בעילה יש מציאות להמצא דם, דהא נותנין לבתולה ארבע לילות, ותירץ דלא שכיח שימצא דם אחר הבעילה, ועיין בחי' רעק"א שתמה איך מהני לא שכיח נגד שוויא אנפשי' חד"א, ולמה שכתבתי ניחא:

ואמנם אכתי יש לי מקום עיון, דהא לפמ"ש צ"ל דגם בההיא דאומר לאשה קדשתיך, נמי אינו שוויא חד"א בפירוש, דלא בא לאסור הקרובות עליו, דכוונתו לישא האשה הזאת, ולא לאסור עצמו בקרובות ואנן הוא דלא יהבינן לו הך איתתא ואסרינן לו בקרובות, דאל"ה אלא תימא דהתם הוי כאוסר בפירוש, לא הוי מקשה מידי מאי קמ"ל תנינא, דהא טובא קמ"ל דאע"ג דאיהו לא אסר עליה, הבי"ד יכולים לאסור, אע"כ דגם בקדשתי אמרינן שהב"ד הוא דאוסר, וא"כ צ"ע ממה שכתב הרשב"א הובא בב"י (אה"ע סי' מ"ה) במי שטוען שקידש האשה, ובשעת נתינה אמר לה התקדשי לי בזה אעפ"י שעדים מכחישין אותו ואומרים שבתורת פקדון נתן לה שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושוויא קרובותיה אנפשיה חתיכה דאיסורא ע"ש, הרי דאע"ג דהכא נמי לא בא לאסור הקרובים אלא לישא האשה ואפ"ה נחשב כחתיכה דאיסורא ממש דלא מהני אפילו כשעדים מכחישין, והא לפמ"ש בכה"ג מהני אפילו בירור דמציאת הדם וכ"ש בירור עדים, וי"ל דהרשב"א לשיטתי' שסובר גם בהך דהכא דאפילו כשמצא דם נמי אסורה עליו וחשיב ליה כחד"א ממש, וכמו שהארכתי לעיל בטעמו, ולכן ס"ל דהוא הדין נמי שבירור עדים לא מהני ודו"ק:

והנה בעיקר תי' התוספות ראיתי בחי' הרשב"ץ שתמה למאי דאר"י א"ר לקמן (די"א ע"ב) דקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, א"כ אכתי איכא ס"ס, דשמא נעשית מוכת עץ ע"י ביאת קטן, ובזה לא שייך תי' התוס', דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס, דהא בהאי מוכת עץ כדי בזיון יותר מביאת אונס, ולא קשה מידי, דביאת קטן ודאי דלא שכיח כלל, ואינו נכנס בגדר ספק כלל, וכמו שרצו התוס' לומר במוכת עץ גופא, דמשום דלא שכיח אינו נכנס בגדר ספק, ורק שדחו זה מכח ההיא דלקמן כולהו חבוטי מיחבטן והוי שכיח דליחבטו ויאבדו בתוליהן, אבל ביאת קטן פשיטא דלא שכיח הוא כלל:

בגמ' מאי קמ"ל תנינא. בהגהות הרש"ש מקשה, דנימא דקמ"ל דאפילו לא שוויא אנפשי' אלא ספק, דבשלמא התם גבי האומר קדשתיך, אם אתה מאמין לו שקדשה אסור ודאי בקרובותיה, אבל הכא אפילו כשנאמין לו שמצא פתח פתוח אכתי אין כאן אלא ספק איסורא, ותי' דהיינו מה שמשני אבל הכא לא קים ליה, ופי' ואתא לאשמועינן דאע"ג דלא קים ליה שאסורה ודאי, אפ"ה אסורה ודלא כפרש"י ע"ש, ומאוד תמוה זה, דהא לקמן בשמעתין אמרינן מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים, והא בטענת דמים נמי לא שוויא אנפשי' אלא ספק איסור, אע"כ דהפירוש דלא קים לי', היינו שמא הטה וכפרש"י, ואמנם בעיקר קושיתו כבר הקדימוהו בשמ"ק ועיין מ"ש שם:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה