בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף ו.
תוד"ה האי מסוכריא כו' וכן ההיא דאית לי' הושענא אחריתא איכא למימר דשרי משום מצוה כו', אע"ג דלא דמי האי מצוה לההיא דמזלפין ע"ג האישים, דהתם אי אפשר בלא זה, ואם לא יזלף לא יעשה המצוה, משא"כ הכא דאף אם לא ימעט הענבים יוכל נמי לעשות המצוה, כיון דאית לי' הושענא אחריתא, וצ"ל כיון דמ"מ השתא יעשה המצוה על ידה שרי, ונוכל לומר דמשו"ה מביא התוס' תי' אחר, א"נ הכי פירושו כו' ע"ש, משום דהתוס' גופייהו מסופקים בסברא הזאת אם שייך למישרי הכא משום מצוה, ולזה אמרו דאפילו אי נימא דלא שייך למישרי משום מצוה, כיון דהמצוה יוכל לעשות נמי בלא זה, י"ל תירוץ אחר, וק"ל:
באו"ד ועוי"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא גזרינן שמא יסחוט דלדעת כן הוא עושה כו'. הסבר הדברים דבאמת צריך טעם ע"ז דאמרינן גזירה שמא יסחוט, מהיכא תיתי נימא הכי שיסחוט ויעשה איסור גמור, אלא הטעם דאמרינן שלא יוכל ליזהר שלא יסחוט, וא"כ לא שייך זה כ"א כדבר הנעשה ממילא, כגון אם יפלו בגדיו למים בלא מתכוון, אבל כשהוא עושה זה במתכוון, מסתמא יודע בנפשו שיוכל לעמוד וליזהר בזה שלא יבוא לידי איסור, דאם לא היה בטוח ע"ז, לא היה מביא עצמו לכתחילה לפעולה זאת, דלא חשדינן לי' שירצה לעשות איסור בידים, ותירוץ זה אינו כ"א על קושיא הראשונה של ר"ת מההיא דהולך בדרך ופגע באמת המים, אבל על קושיות האחרונות אין זה תירוץ כמובן, דהתם עושה נמי במזיד, ועיין בהגהות אשר"י כאן שעל קושיות האחרונות מתרץ תי' אחר: