אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף ד.

דף ג:

ברש"י ד"ה ופורש ויקברו את המת מיד כו' מלשון זה משמע לכאורה דדעת רש"י הוא שצריך לקבור את המת מיד, היינו בו ביום, ומשום דיסבור כשיטת הרמב"ן דאפילו מקצת לילה אסור להלין, או עכ"פ עובר במ"ע כסברת המנ"ח, דכן משמע מלשון מיד שכתב רש"י, ומחמת זה הקשו עליו דא"כ הו"ל יום מיתה וקבורה שהוא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והו"ל לנהוג אבילות דאתי עשה דאבילות דאורייתא ודחי רגל דידיה של ימי חופה דהוי מדרבנן, שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר מתו ביו"ט שני כשהוא יום המיתה שחייב באבילות עיין בשמ"ק, וזולת זה הא לעיל בדבור הסמוך הוכחתי בדעת רש"י כשיטת הרדב"ז דבמקצת לילה אפילו איסורא ליכא ע"ש, ולכן נ"ל כוונת רש"י דהכא עפמ"ש הפנ"י בטעם הדבר שהקילו לבעול באנינות שהוא דאורייתא ולא באבילות שהוא דרבנן, משום דבאבילות כיון דזמנה שבעת ימים גזרינן דילמא אתי לזלזולי בשאר יומא, משא"כ באנינות, ולכאורה טעם זה אין מספיק, דנהי דבאנינות לא שייך שמא אתי למיבעל בשאר יומא, מפני שזמן האנינות אין נמשך לימים, מ"מ אכתי ניחוש שמא יבעול וישנה, ומן המיתה עד הקבורה יבעול שתי פעמים, לזה פרש"י ויקבור המת מיד, כלומר שאחר הבעילה מחויב תיכף לקבור, ופורש דקתני, היינו דפורש לקבור מיד, ולא שרינן ליה להשהות המת יותר, בכדי שלא יספיק לבעול פעם שני, ולזה יתיישב הכל, דרש"י יסבור דבמקצת לילה ליכא שום איסור, ואם מת בשני מסתמא יעשה הבעילה בתחלת ליל ג', כיון דליכא איסורא מהיכא תיתי נימא שיבעול ביום, שלא כדרך כל הארץ, אלא ודאי הבעילה תהיה בתחלת ליל ג', ותיכף אחר הבעילה תהיה הקבורה, וא"כ אחר הקבורה לא הוי עוד יום המיתה, דהא המיתה היתה בשני, והקבורה בליל ג', ושפיר רשאי לנהוג שבעת ימי המשתה מקודם כיון דליכא כאן אבילות דאורייתא ודו"ק:

באו"ד דכיון דחלה עליו חתונה הוי לגבי' כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו'. מלשון רש"י משמע, דהא דנוהג שבעת ימי המשתה ברישא, לאו משום הפסד הסעודה הוא, אלא משום דהוי כקובר מתו ברגל, דתו לא חייל עליו אבילות עד שיעברו ימי הרגל, ומה שהוצרך בברייתא לטעם דפסידא, הוי רק בכדי לעשות שיחול החתונה, דהיינו להכניסם לחופה ולבעול בעילת מצוה, אשר במקום דליכא פסידא לא הוי שרינן לבזות המת, וגם לבעול באנינות, אבל השתא דכבר אישתרי לעשות החופה ולבעול משום ההפסד, ממילא מחויב לנהוג שבעת ימי משתה ברישא כיון דכבר חל הרגל, וע"ז אין צריך לטעם דפסידא, ולפי"ז יקשה לכאורה על שיטת הרי"ף, דעל מ"ש רב חסדא בסמוך דהיכא דאפשר לזבוני לא, כתב דהיינו אינו נוהג שבעת ימי המשתה ברישא, אבל החופה והבעילת מצוה שרינן אפילו במקום שאפשר למיזבן וליכא פסידא, דאין חילוק בין איכא פסידא או ליכא פסידא אלא לענין הנהגת שבעת ימי אבילות ברישא, אבל בשניהם בועל בעילת מצוה תחלה, עיין ברא"ש בסוגיין שכ"כ ע"ש הרי"ף, וקשה דכיון דכבר התיר לכנוס ולבעול, דחיילא ימי המשתה, היכא אפשר לאבילות לחול, ומ"ש מקובר מתו ברגל, וי"ל דסברת הרי"ף הוא, דדוקא במת לו מת ברגל, דהרגל חייל ברישא, אין בכח האבילות לחול, אבל הכא דהמת מית ברישא לכן אע"ג דמתירין לו לכנוס ולבעול, מ"מ קלישתא תו רגל שלו, ושפיר יכולין האבילות לחול עליו, ולפמ"ש תמה אני עמ"ש הט"ז (יו"ד סי' שמ"ב) בעובדא דמת אחד מן הקרובים אחר החופה קודם הבעילה והורו כמה מורים להתיר הבעילה, וגם לנהוג ימי המשתה ברישא, דכיון דהחופה כבר היתה וחל הרגל, לא אתי שוב אבילות ודחי להו, וגם הדרישה בסי' הנ"ל כתב כן, והט"ז כתב עליהם דטעו בהוראתם, דע"כ לא אמרינן להתיר ימי המשתה ברישא כ"א משום פסידא דסעודה, אבל בעובדא דהוי התם שכבר נעשית החופה, וא"כ מאי דהוה הוה ולא יעשו סעודה שנית, להכי אסור לבעול ולהקדים ימי המשתה ברישא, אלא מחויב לנהוג אבילות תחלה, ע"ש, וטעמים שלו יבואר בדברינו, ולע"ד יש להשיב על כל דבריו, דמה שנסתייע מדברי הרי"ף דסוגיין דלא התיר לנהוג ימי המשתה ברישא כ"א מטעם פסידא, ובמקום דליכא פסידא ינהוג אבילות ברישא, הא למ"ש היינו דוקא משום דהמת מית מקודם שחל החתונה, אבל בעובדא דהט"ז דהחתונה היה קודם וכבר חלו ימי הרגל שלו, גם הרי"ף יודה דמחויב לנהוג ימי המשתה ברישא, אפילו במקום דליכא פסידא, דדמיא ממש לקובר מתו ברגל דלכו"ע לא אתי אבילות וחיילא, וכ"ש דלשיטת רש"י דס"ל דאפילו במקום דמת ברישא דצריך לנהוג ימי המשתה ברישא ואפילו בדליכא פסידא, אם אך חלו ימי החתונה, וטעם דפסידא לא הוצרך כ"א בכדי לעשות שיחול ימי החתונה וכנ"ל, ומה שכתב הט"ז דבעובדא דידיה לא שייך לומר דכיון דכבר חל הרגל ממילא לא תתחיל באבילות משום דרגל דשבעת ימי המשתה רק לטובת החתן והכלה נתקנו, והם לא ניחא להו בהאי תקנתא דכיון שהבעילה ודאי שאסורה באנינות במקום דליכא פסידא, וא"כ אם תנהוג תחלה שבעת ימי המשתה תצטרך להמתין גם שבעת ימי אבילות ותיאסר י"ד יום, לכן טוב יותר לפניהם שינהגו תחלה שבעת ימי האבילות ברישא, גם בזה תמיה אני דפשיטא לו כ"כ דמה שהתירו פאן הבעילה הוא רק משום פסידא, דהא לבד שמצד הסברא אי אפשר לומר כן, דמה ענין הפסידא להבעילה, דאם נתיר החופה והמשתה ולא נתיר הביאה, גם כן לא יבא עוד לידי פסידא, ואם כן מהיכא תיתי נישרי ליה הבעילה ג"כ, והן אמנם דיש לדחוק ולומר דבהכנסת חופה בלא בעילה לא חל עליו השמחה עד שיבעול, ולכך הוכרחו להתיר הביאה בכדי שתחול השמחה וכמ"ש בשמ"ק בדעת רש"י כן, אכן להסכמת רוב הראשונים דבהכנסת חופה לבד סגי, פשיטא דאין ענין הבעילה להפסידא, ובע"כ מה שהתירוהו בברייתא לבעול, היינו משום דבאנינות שרי לבעול, דמקילינן באנינות טפי מבאבילות, ולא מיבעי לשיטת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות אבל) דס"ל שגם אונן דעלמא שרי בתשמיש המטה, דכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם נקבר ע"ש, וגם בדעת התוס' דסוגיין כתב השמ"ק, דמה שהתירו באנינות, היינו אפילו באונן דעלמא שאינו חתן, וכ"ש בחתן שמותר לבעול, וכ"ש דכ"ש בעובדא דהט"ז שהחתונה חל קודם האבילות דאין איסור עליו לבעול, ואפילו בלא פסידא, אלא מטעם שהותר בתשמיש המטה, וכיון שהוכחנו דבבעילה בודאי שרי אפי' בלא פסידא, א"כ ממילא נפל כל יסוד הט"ז, דלא שייך תו סברתו דלא ניחא להו בתקון הרגל והשמחה, כיון דמצי לבעול באנינות וא"צ להמתין כלל, א"כ בודאי ניחא להו, ואמנם לו יהבינא לי' לט"ז כסברתו, דבעילה והמשתה הכל משום פסידא הוא, נמי יקשה על מה שהורה לנהוג אבילות ברישא, דנהי דסעודה הראשונה כבר הלך ומאי דהוה הוה, מ"מ אח"כ כשיתחילו ימי המשתה יהיה צורך עוד הפעם סעודה, דאטו כל ההכנה שנעשה הוי רק לצורך סעודה ראשונה, וא"כ אכתי יהיה פסידא, אם יודחה ימי המשתה, מכל הלין יש לי לפקפק בדברי הט"ז ודו"ק:

בגמ' ודוקא אביו כו' דליכא איניש דטרח. פי' כיון דתופסד הסעודה וליכא מי שטורח להשתדל ולמצוא מעות אחרים לצורך הסעודה, דאין לפרש דליכא דטרח בטרחת המלאכה שצריכה להכנת הסעודה, דהא עלה דהאי ברייתא קאמר רב חסדא דבלא נתן מים ע"ג בשר שמזדבן אינו יכול לעכב את הקבורה, ואי אמרת דהטעם הוא משום דליכא מי שיטרח בטרחת הגוף, מה מועיל דיכול להזדבן, הא אכתי ליכא מי שיטרח, אע"כ שרק אטרחת ודאגת הכנת המעות קפדינן, וכי יוכל להזדבן א"צ שוב להכנת מעות אחרות, לזה אין יכול לעכב הנשואין, ואין להקשות א"כ למה מזכיר לשון דטירחא דמשמע נמי טרחת הגוף, לימא טעם דפסידת הסעודה, די"ל אם היה מזכיר טעם דפסידא הו"א דאהפסד מרובה דסעודה קפדינן, ואע"ג דיש כאן מעות אחרות מן המוכן לצורך סעודה אחריתא, אפ"ה כיון דס"ס איכא פסידא בסעודה שהכין, ומחמת ההפסד יעכב הנשואין, לזה אשמעי' דדוקא היכא דליכא דטרח בסעודה אחריתא, ומשום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שתיעשה החופה בסעודה ומשתה, משו"ה לא מעכבינן הנשואין, אבל אי איכא מעות מוכנים לצורך הסעודה, לא מתירינן להנשא, אע"ג שהסעודה המוכנה תופסד, דמשום הפסד ממון לא מתירינן להשהות ולבזות המת, ואמנם לישנא דליכא דטרח לא משמע כן, דמלשון זה משמע דעל טרחת ההכנה קפדינן נמי, ועו"ק למה קאמר רב חסדא את חילוקו דוקא בבשר ולא על שארי המינים המוזכרים בברייתא כגון פת ויין, והו"ל לסתום ולומר דאם יכול למיזבן אסור, ולכן היה נ"ל לומר דבדברים כאלו אשר בעל הסעודה לא קנה אותם מאחרים בתחלה וטרח להכין זה בעצמו, ומסתמא היה לו איזה טעם וקפידא בזה, או שלא יוכל להשיגם כלל לקנות, שדברים הללו אינם עשוים לקנות, או שהקנויים לא יהיו טובים כ"כ כמו העשויין בעצמו, בדברים כאלו אפילו אם יוכל כעת למוכרם, אפ"ה לא מדחינן הסעודה עי"ז, דמה יועיל אם יהיה לו מעות במה לקנות, הא קמן שגם מתחלה לא נתרצה לקנותם, ואם לא היה קפידא בזה לא היה טורח להכינם בעצמו, משא"כ בדברים אשר גם מתחלה נקנו מאחרים, בזה לא שייך לחשוש על הטורח, כיון שא"צ לשום טורח בזה, ומתחלה נמי נקנו מאחרים, ואם אך יוכלו להזדבן וממילא לא יהיה חסרון מעות לא משהינן הקבורה, והנה בברייתא קתני "פתו אפויה וטבחו טבוח" לשון זה דייק דהיינו פתו של עצמו וטבחו של עצמו, פי' מה שאפה וטבח ע"י עצמו, וכיון שאפה וטבח בעצמו מסתמא לא היה יכול להשיג מאחרים פת כזה, להכי שפיר משגחינן על הטורח, ואם מת הטורח והמכין משהינן הקבורה, ובזה לא מחלקינן כלל בין יכול להזדבן או לא, כיון שגם מתחלה טרח לאפות ולטבוח בעצמו, ומה שנקיט דליכא דטרח, יהיה פירושו כפשוטו, היינו בטרחת הגוף, כיון דליכא דטרח להכין מינים כאלו משהינן הקבורה, ובאשר שממילא נשמע מברייתא הזאת, דבמקום שיש הפסד הסעודה לגמרי וחסרון המעות, דשרינן להשהות המת אפילו בדברים שגם מתחלה נקנו מאחרים, דהשתא אטובן של המינים קפדינן שיהיה באפשר להכין מינים טובים כאלו, כ"ש בהפסד ובחסרון כל הסעודה, וע"ז בא רב חסדא לאשמעי' דהני מילי במקום שנתן מים כו'. אבל בדבר שיכול להזדבן לא ודין דרב חסדא לא קאי כ"א על דברים שמתחלה נקנו מאחרים, וכיון שטורח ליכא הכא כיון שגם מתחלה נקנו מאחרים, וחסרון מעות נמי ליכא כיון שיכול לזבנם אסור להשהות, ולפי"ז רב חסדא לא קאי כלל על המינים המוזכרים בברייתא, דברייתא מיירי בפתו וטבחו שלו, ורב חסדא אחרת אתי לאשמועינן, ויתורץ בזה קושית התוס', דמאי דוחקא דרב חסדא לאוקמי הברייתא במתא מחסיא, ולפמ"ש הברייתא לא מיירי כלל בכה"ג, ורב חסדא דין אחר לגמרי אתא לאשמועינן, ואפ"ה תלי זה בלשון לא שנו, על הברייתא, משום דעיקר הדין דחוששין לחסרון המעות מברייתא שמעינן, והיינו דנדע זה מכ"ש שחוששין להפסד הטורח וכנ"ל, וע"ז קאמר רב חסדא דאימתי איכא חשש דחסרון המעות במקום שאינו יכול למכור, אבל במקום שיכול למכור לא חיישינן לפסידת הסעודה כיון דליכא פסידא, ולפי"ז יצא לנו דבדברים כאלו אשר מתחלה נקנו מאחרים, ואביו הניח מעות בעזבונו, או שיש להחתן מעות משלו לקנות צורכי סעודה אחרים, לא משהינן המת אפילו במקום שתופסד הסעודה לגמרי, דלמאי ניחוש, אי לטורח הכנת המינים, הא גם מתחלה נקנו מאחרים, ומה טורח יוצרך לזה, ואי לחסרון מעות נמי ליכא, כיון שיש להם מעות אחרות, ועל הפסד הסעודה לא איכפת לן כלל, דטעם זה לא הוזכר כלל כאן ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה