בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף ג:
בגמ' מאי שקדו דתניא כו' ותנשא באחד בשבת שקדו כו' ומן הסכנה ואילך כו', ובשמ"ק הקשה דלפרש"י דקא בעי היכן שנינו שקדו דפרכינן מינה לעיל, וא"כ למה הוצרך לאתויי סוף דברי הברייתא ומן הסכנה ואילך ע"ש. ונ"ל ליישב, דהנה בהא דפרכינן לעיל הא בעינן שקדו, היינו דניקבע יום משום שקדו לחוד, דמשום איקרורי דעתא לא שייך התם כיון דמיירי קודם תקנת עזרא שבי"ד יושבין בכל יום, וע"ז בעי השתא לאתויי סייעתא שגם משום שקדו לחוד נמי קבעינן יום, וא"כ מרישא דברייתא לא הוי סייעתא כלל, דברישא לא קאמר טעם דשקדו, אלא שלא תקשה ותנשא באחד בשבת, והיינו דעיקר התקנה היתה רק משום איקרורי דעתא, ואע"ג דמשום זה היתה יכולה להנשא גם באחד בשבת, אפ"ה בחרו לקבוע ברביעי משום דאיכא נמי טעם דשקדו, אבל שיוקבע יום משום שקדו לחוד לא שמעינן כלל מרישא, ורק מסיפא מוכח הכי, דקתני ובשני לא יכנוס, אע"ג דבלא"ה נתבטל טעם דאיקרורי דעתא כיון שנהגו כבר לכנוס בשלישי, וכ"כ הפנ"י דטענת בתולים לא שייך לאחר הסכנה שאמרו דנישאת ברביעי תיבעל לטפסר תחלה ע"ש, ואפ"ה לא התירו לכנוס בשני, ובע"כ דהיינו משום שקדו וכפרש"י דיטרח מיהת בסעודה שני ימים, הרי שפיר יש סייעתא שגם משום שקדו לחוד קבעינן נמי יום, ולזה הוכרח להביא הסיפא:
אלא דלפי"ז יקשה מברייתא על הר"ן שס"ל דבאמת משום שקדו לחוד לא קבעינן יום אי לאו משום טענת בתולים, והא בברייתא לא שייך טענת בתולים וכמ"ש הפנ"י ואפ"ה לא התירו לכנוס בשני משום שקדו לחוד, ובפשוטו י"ל דהר"ן סובר דבברייתא נמי לא נתבטלה עדיין טענת בתולים לגמרי, דרק משום גזירה הוא וגזירה עבידא דבטלי כדקאמרינן בסמוך, ואכתי איכא בזה גררא דטענת בתולים, אבל משום שקדו לחוד באמת לא קבעינן יום, או אפשר שמ"ש הר"ן דמשום שקדו לחוד לא קבעינן יום, היינו דאם לא היה טעם דטענת בתולים, לא היינו קובעים יום מתחלה משום שקדו, אבל השתא דכבר קבעו יום רביעי משום בתולים ושקדו, ולכן נהי דמן הסכנה ואילך נתבטל טעם דבתולים, אפ"ה לא עקרינן לגמרי היום, כיון דאכתי נשאר טעם דשקדו, דלאחר שכבר ניתקן, גם תקנת שקדו תקנה קבועה היא וחשובה שלא לעקור בשבילה, דחילוק גדול יש בין לתקן מתחלה, ובין שלא לעקור דבר שכבר ניתקן. ודו"ק כי זה נכון:
וע"ד החדוד י"ל עפמ"ש לעיל ע"א בד"ה קודם תקנת עזרא, להקשות על הר"ן ממה דפריך הש"ס הא בעינן שקדו, והא התם ליכא גררא דטענת בתולים כלל כיון שבי"ד יושבין בכל יום, ואפ"ה פריך הש"ס דניקבע יום משום שקדו, הרי להדיא שגם משום שקדו לחוד קבעינן יום, וכתבתי לתרץ דהר"ן יפרש כפי' הריטב"א, דעיקר הכוונה בתקנת שקדו, לא למען הרבות השמחה הוא, אלא דכיון דתקינו דהבעילה תהי' סמוך לישיבת הבי"ד וחששו אפוא שמא בעוד כעסו עליו ובעידנא דריתחא יוציא עליה שם רע גם מספק מחשש כל דהוא, ולזה תקנו שיטרח בסעודה ג' ימים ובחששו להפסיד הסעודה, לא יבוא לבי"ד כל זמן שלא יהיה ברור לו שמצא פתח פתוח, ולפי"ז א"ש דברי הר"ן, דהנה למטה בדבור הסמוך הוכחתי, משום דבכל הסוגיא לא הוזכר אלא לשון הכנסה, מכלל דהביאה לא הותרה כלל להיות קודם זמן הקבוע, דהיינו בליל חמישי, ורק כניסת הנשואין נדחתה מחמת הסכנה או האונס ע"ש בארוכה, וכיון שכן שפיר מוכרחים לטורח דשקדו, דכיון דהבעילה תהיה עכ"פ סמוך לישיבת בי"ד וחששו שמא בעידנא דריתחא יטעון גם מספק, לזה הצריכו שיטרח עכ"פ שני ימים בכדי שיחוש להפסיד הסעודה:
ואפילו אי נימא דהר"ן לא יסבור כן, אלא דגם הבעילה נדחתה ליום ג'. יתורץ נמי בדרך הזה, דהנה אי נפרש דהבעילה לא תהיה סמוך לישיבת ב"ד, א"כ בלא"ה יקשה מברייתא על הר"ן, למה לא התירו לכנוס בשני מפני חשש שקדו, והא הכא דהכניסה לא תהיה סמוך לישיבת הבי"ד, אין צורך כלל לתקנה דשקדו לפי שיטה הר"ן בכוונת התקנה, כיון דבלא"ה כבר איתקרר דעתיה ונח ריתחי', ומה לי יום ג' או יום ב' כיון דביום ג' נמי כבר איתקרר דעתיה, ובע"כ צ"ל שאינו דומה איקרורי דעתא דשני ימים לג' ימים, וכמ"ש להדיא בירושלמי דסוגיין, וביום ג' לא נתקרר עוד דעתו לגמרי, וכיון שעוד לא נח ריתחיה לגמרי יש לחוש אכתי שמא יוציא לעז גם מספק, ואיצטריך שפיר לטעם דשקדו, אלא דבזה סגי גם בשקדו ב' ימים, כיון דעכ"פ במקצת נח ריתחי' יחוש מלהפסיד גם טורח של ב' ימים, וכיון שכן הא דאסרו לכנוס בשני לאו משום שקדו לחוד הוא, אלא משום טענת בתולים נמי, בכדי שלא ליקרור דעתו לגמרי, אלא דממילא הוצרך נמי לטעם דשקדו וכנ"ל. והנה לכל התירוצים שכתבתי אליבא דהר"ן הו"מ לאוכוחי כן גם מרישא דברייתא, והא דהוצרך להביא הסיפא י"ל דהר"ן יפרש כרש"י דמאי שקדו דפריך, אדלעיל קאי, אלא כמ"ש בשמ"ק דקא בעי מאי האי לישנא דשקדו, דמשמע לשון שקידה, שתקעו עצמן בתקנה זאת לבל תמוט לעולם, ומשני דתניא כו' ומן הסכנה כו', הא קמן דהעמידו תקנתן אפילו במקום סכנא ושמדא:
ואמנם במ"ש דלרש"י דמפרש דמאי שקדו דפריך, אדלעיל קאי, צ"ל דלהכי הביא הסיפא דברייתא בכדי להוכיח שגם משום שקדו לחוד קבעינן יומא, אין נוח לי, דא"כ יקשה במ"ש רש"י בסוה"ד ואי משום דשמואל לא מקשינן מיניה לאמורא אחרינא, תיפוק ליה דבלא"ה אי אפשר להביא מדשמואל לשקדו לחוד, וכן הקשה בפנ"י לפי דרכו שם, ולדברינו עוד תוגדל הקושיא, כיון דלרש"י גופא העיקר מה שרצה להוכיח, דמשום שקדו לחוד קבעינן יומא, ומשמואל אין שום ראיה ע"ז, ולמ"ש לעיל בע"א, דמאי דפריך הא בעינן שקדו, לאו משום שקדו לחוד הוא אלא משום טענת בתולים נמי, וא"כ לא בעי לאוכוחי כ"א דשקדו עם טענת בתולים, וזה שפיר מצי להוכיח גם מדשמואל לחוד, לזה הוכיח רש"י לפרש משום דשמואל אמורא הוא ולא פרכינן מיניה לאחרינא, והא דמביא סיפא דברייתא י"ל נמי כמ"ש בשמ"ק דרק לפרושה לברייתא כי היכי דלא תהיה משובשת ודו"ק:
ברש"י ד"ה ובשני כו' ויהיה טורח מיהא כו', המפרשים הקשו למה לא פי' משום טענת בתולים, דבזמן רחוק יתקרר דעתיה, והרשב"א פי' באמת כן דמשום איקרורי דעתא אסור לכנוס בשני. ואפשר לי לומר דמשום דבכל הסוגיא לא נזכר כ"א לשון הכנסה, משמע דכל השקלא וטריא הוא רק על יום כניסת הנשואין, אבל הביאה לא הותרה כלל עד זמן הקבוע, דהיינו בליל חמישי, בין מחמת הסכנה, בין מחמת אונס דשר צבא, ורק כניסת הנשואין נדחתה, ולכך הוכרח רש"י לפרש כל הסוגיא משום טעמא דשקדו, דלא דחינן אותה ב' ימים. אבל תקנה דטענת בתולים באמת לא נדחתה כלל, ואע"ג דלא מצינו לחז"ל שיחששו כ"א לעכב יום הנשואין, אבל היכא שכבר כנסה לא מצינו שהטריחו עליו לעכב את הבעילה עד יום הכניסה לבי"ד, דאלת"ה למה תקינו שתנשא ברביעי דוקא, תנשא גם באיזה יום שירצו ויתקנו לעכב הביאה עד יום הרביעי, אע"כ שאין לחז"ל לתקן הכי וכמ"ש ההפלאה לעיל (ד"ב ע"א) י"ל דהיינו במקום שאפשר בתקנת עכוב הנשואין ודאי דנוח יותר לעכב הנשואין, מלהתיר הנשואין ולהטריח עליו אח"כ לעכב את הבעילה, וגם להפרישם ולהצריכם שמור מפני איסור יחוד, אבל הכא שהנשואין אי אפשר לעכב משום הסכנה, באין ברירה הוכרחו לעכב הביאה. וגם אין להקשות מההיא דר' אמי שרי למיבעל בתחלה בשבת (לקמן ד"ז) ולמה לא עיכב הביאה עד יום ישיבת הבי"ד, ובע"כ דהיינו משום שכבר כנסה ואי אפשר להטריחם לעכב הבעילה וכמ"ש הר"ן בסוגיין והתוס' לקמן (ד"ה ע"ב) ד"ה מהו, וא"כ משמע דא"א כלל בשום צד לעכב הביאה, דאם אך יש שום צד לעשות כן, למה לא עשה ר' אמי כן, די"ל התם שבדרך מקרה בעלמא עבר וכנסה קודם זמן הקבוע, לא ראו להחמיר ולעכב הביאה, אבל הכא דבעילת הגמון שכיח תדיר ואי עקרינן יום רביעי ישכחו התקנה מכל וכל, לזה הוכרחו לעכב מיהא הבעילה בכדי לקיים תקנה הראשונה, וכיו"ב מחלק בשמ"ק לקמן גבי איספרווא דידיה:
ועוי"ל דלרבותא כתב כן רש"י, דהנה בדבור דלעיל הקשיתי דלשי' רש"י והר"ן דמשום שקדו לחוד לא קבעינן יומא, א"כ אמאי לא התירו הכא לכנוס בשני, הא הכא ליכא אלא טעם דשקדו, ותרצתי דהכא לאו לקבוע לכתחלה הוא, אלא שלא לבטל מה שניתקן מכבר, דדוקא לתקן יום קבוע מתחלה לא היו מתקנים משום שקדו לחוד, אבל השתא דכבר איתקן יום הרביעי משום טענת בתולים ושקדו, ולכן נהי דמן הסכנה ואילך נתבטל טעם דבתולים, אפ"ה לא עקרינן לגמרי היום, כיון דאכתי נשאר טעם דשקדו, דלאחר שכבר ניתקנה, גם תקנה דשקדו קבועה היא וחשובה שלא לעקור בשבילה, דדוקא לענין לתקן לא מהני, אבל לענין שלא לבטל מהני, והיינו דכתב רש"י לרבותא כאן לטעם דשקדו, דאע"ג שטעם זה לא נזכר במתני' קמייתא, והיינו משום דהתם מיירי לענין תחלת התקנה, שלענין זה לא יועיל טעם דשקדו, אכן בברייתא דמיירי לאחר התקנה, גם טעם דשקדו מהני שלא לעקור, וכ"ש שטעם דאיקרורי דעתא מהני הכא ודו"ק:
בתוד"ה ולדרוש דאונס שרי כו' ומייתי ראיה מדפריך בפ' בן סורר הא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא כו' פי' אע"ג דלבתר דמשני קרקע עולם היתה מתורץ גם קושיא דגילוי עריות, דודאי גם לענין גילוי עריות מהני סברא דקרקע עולם, מ"מ לס"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה האי טעמא ואפ"ה לא פריך והא גילוי עריות הוא, אלמא משמע דמשום עריות לא מחייבא בביאת מצרי, והיינו שאינו מוכיח הר"ת כ"א מהמקשה, משום דלמסקנא דמשני קרקע עולם היא מתורץ גם מגילוי עריות, ואם כי זה פשוט, לא הוצרכתי לכותבו כ"א מפני שרעק"א בחדושיו לא הבין כן, ומפרש דלדעת ר"ת לא מהני בגילוי עריות סברא דקרקע עולם, ורק לתי' הרמב"ם הוא דמהני, ומשו"ה האריך להקשות דלמה לא הוכיח ר"ת גם מן המסקנא ע"ש. ולעד"נ פשוט כמו שכתבתי, ורק בזה מחולק הריב"ם עם ר"ת, דלריב"ם הוי בגילוי עריות סברא יותר דליהני טעם דקרקע עולם, מלענין חלול השם, ובגילוי עריות גם להמקשה היה פשיטא דמהני זה, ולר"ת שניהם שווין, ולס"ד דמקשה דלא אסיק אדעתי' טעם דקרקע עולם, הו"מ להקשות גם מגילוי עריות, אבל לבתר דמשני גם מגילוי עריות לא קשה וק"ל, ואין להקשות דא"כ למה לא תירץ ר"ת גם בהך דשמעתין דלדרוש דאונס שרי משום דקרקע עולם וכתי' הריב"ם, די"ל דעדיפא משני דכיון דרחמנא אפקריה לזרעי' דמצרי אין כאן גילוי עריות כלל, דבע"כ הכי הוא כוונת ר"ת, דבביאת מצרי לא הוי בכלל גילוי עריות וכמ"ש בפנ"י ע"ש:
באו"ד והקשה ריב"ם דהא לבעל נאסרה ע"י ביאת מצרי כו', ואפשר לומר דמכל הקושיות שמקשה ריב"ם אין בזה סתירה לדברי ר"ת, דלענין לאוסרה על בעלה גם ר"ת מודה שאסורה, ורק לענין לאוסרה על הבועל בזה ס"ל להתיר, והחלוק שביניהם הוא, דהנה באמת אטו נוכל להכחיש את החוש, דביאת מצרי הוי נמי דרך אישות והנאתן שוה כמו בביאת ישראל, ובע"כ צ"ל דלענין איכות ורוחניות הביאה אינה חשובה כ"כ, דרחמנא אפקריה לזרעיה, והנה לענין האיסור על בעלה, ומעלה בו מעל כתיב, ולכן אע"ג דמצד איכות הביאה אין כאן ביאה חשובה, מ"מ היא שנתכוונה לשטות תחת אישה ומעלה בו מעל דרך אישות, זהו האיסור האמור בתורה, ואפילו בהמה היינו אוסרים נמי מהאי טעמא, אם לא דמיעטה הכתוב בהדיא, ושכב איש ולא בהמה, ושמה"ט נמי כתב המוהרי"ק הובא ברמ"א (אה"ע סי' קע"ח) שאפילו באומרת מותר נמי אסורה על הבעל, דלא כתיב ומעלה בד', אלא ומעלה בו, ואם אך מעלה בבעל זהו האיסור האמור בתורה, אבל לענין לאוסרה על הבועל, כיון דהכא על עצם איכות הביאה קפדינן, וכיון דאיכות הביאה אינה חשובה משום דרחמנא אפקריה אינה נאסרת, והנה בהפלאה הקשה דלשיטת ר"ת מאי קאמר לקמן (ד"ט ע"א) דבקידשה פחות מג' שנים לא הוי ס"ס, והא אכתי איכא ס"ס, ספק אונס, ואת"ל ברצון שמא ממצרי נבעלה דאין ביאתו אוסרת, ולמ"ש דלבעלה גם ר"ת אוסרה לק"מ:
בתוד"ה איספרווא דידיה בג', אין לתמוה כו'. הנה לעיל בתוד"ה ובשני לא יכנוס כתבו בשם רש"י ז"ל פ"ה אפילו בשעת הסכנה, דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד, ע"כ, ומלשון זה משמע דאפילו כשיש צורך לעקור עוד יום, וכגון דאיכא סכנה גם בג', אפ"ה לא עקרינן שני ימים, ולזה שפיר מקשה כאן, דמשום סעודה עקרינן שני ימים ומשום סכנה לא עקרינן כ"א יום אחד, אפילו כשיש צורך בזה, אכן ללשון רש"י בעצמו שכתב בד"ה ובשני לא יכנוס בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד, משמע להדיא דרק משום דאין צורך לעקור אלא יום אחד הוא דלא עקרינן שני ימים, אבל אם נצטרך לעקור שני ימים, כגון דאיכא סכנה גם ביום ג', עקרינן שפיר שני ימים, וכן מבואר בשמ"ק דרש"י ותוס' יפלגו בזה, ולפי"ז לשיטת רש"י עצמו לק"מ קושית התוס', דמה דלא עקרינן התם שני ימים, היינו משום שאין צורך יותר, כיון דהסכנה אינה אלא ברביעי, וביום ג' לא עקר נפשי' מספיקא, אבל הכא באונס, דאיכא אונם גם בג' עקרינן שני ימים, וכ"ש דבסכנה אי הוה צורך לזה דהוי עקרי' ב' ימים, ועיין בפנ"י שתמה בזה על התוס', דמאי מקשו, הא בסכנה ליכא צורך ע"ש, ולמ"ש אין מקום לתמיהתו, דתוס' לשיטתייהו לעיל שאפילו כשיש צורך נמי לא עקרינן שני ימים, ולשיטתייהו בדעת רש"י שפיר מקשו כאן וז"ב:
בגמ' ואבע"א מאי מחמת האונס כדתניא כו'. בשמ"ק הקשה מאי נפקא מינה בהאי אוקימתא, דמה לי אם יבוא הפסד מצד שר הצבא או מצד שמת אביו בשני לעולם אם האונס לפנינו ויש כאן הפסד סעודה תנשא בשני ומחמת איזה אונס שיהיה, ולמה נייד מאוקימתא דלעיל ומוקי כהא דתניא, ותי' דהיינו נ"מ, דאילו למאי דשנינן מעיקרא באונס שר צבא, דוקא בשני מותר ולא ביום ראשון, ואילו במת אביו ה"ה באחד בשבת אם מת בו אביו ע"ש, ולע"ד יש לגמגם בדברים הללו, דאפילו אם נניח כדבריו דבאונס שר צבא בראשון לא, ובאונס דאבל שרי אף בראשון, לא שייך למיתני הנפקא מינה, דמה דשרי כאן אף בראשון, לאו משום האונס הוא, אלא משום דליכא שום חשש, דלא מיעקר בזה שום תקנה, דתקנת בתולים לא מיעקר, כיון דבעיל בראשון וישכים בשני לבוא לבי"ד, ותקנת שקדו לא מיעקרא נמי כיון דפתו אפויה מיירי הכא, והיכא דטריח לו נשאת בראשון אפילו בלא שום אונם כדאמרינן לעיל, וא"כ אכתי מה הוצרך לאוקמי באוקימתא אחריתא, דבשלמא אם היה איזה נפקא מינה בעצם האונס, בין אונס דאבל לאונס דשר צבא, דאונס דאבל היה כחו יפה להתיר אף בראשון, אז היה שייך לומר כן, אבל למ"ש שבעצם האונס לא עדיף אונס זה מאונס דשר צבא, ומה שהותר הכא אפילו בראשון היינו משום דכבר טרח ובכה"ג אפילו בלא אונס כלל שרי, ועוד דעיקר החלוק שמחלק בין האונסין ופשיטא ליה דבאונס דשר צבא אסור בראשון, ובאונס דאבל שרי, יש לפקפק בזה, דלעד"נ דגם באונס דשר צבא, אם היה באונס גם ביום שני וכגון שהיה בא האיספרווא בשני, דהיה מותר לכנוס בראשון, וכ"כ נמי בהגהות מוהרד"ל דמדקתני ואם מחמת האונס מותר, ומסתימת הלשון משמע דאפילו בראשון נמי מותר ע"ש, וגם מה דפשיטא ליה דבאונס דאבל שרי אפילו בראשון, לא משמע הכי מלשון רש"י ד"ה כדתניא, דדייק לכתוב חתן שמת אביו בשני, ומשמע דדוקא בשני שרינן אבל לא בראשון ועמ"ש בסמוך ברש"י מזה, אכן לי נראה דבעצם האונסין יש נ"מ טובא, דאילו לאונס דשר צבא, כי שרינן לכנוס בשני, יש חשש לעקירת טעם דבתולים, דאם יספיק לבעול ביום זה גופא קודם הלילה, אז יכול עוד לבוא לבי"ד שיושבין באותו יום, אבל הלא חיישינן שמא יטרוד ולא יבעול בו ביום, וכשיבעול בלילה מיעקר טעם דבתולים, וגם טעם דשקדו מיעקר, דהא לא טרח שלשה ימים כתקון חכמים, אבל לאונס דאבל, כי שרינן בשני, לא מיעקרא שום תקנה, תקנה דשקדו ודאי לא, כיון דפתו אפויה מיירי כאן וכבר טרח כל צרכו, וטעם דבתולים נמי לא, דהא הכא מוכרח לבעול בו ביום, כיון דצריך לקוברו בו ביום דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא וכדאיתא במתני' דסנהדרין, ואי אפשר לדחות הקבורה אפילו לתחלת הלילה וכשיטת הרמב"ן והחנוך בפ' תצא, דאפילו בתחלת הלילה נמי עובר, ודלא כהרדב"ז המובא בפ"ת (יו"ד סי' שנ"ז), ואפילו להכרעת המנ"ח דהלאו אינו עובר כ"א בעמוד השחר כמו כל לינה האמורה בתורה, אבל המ"ע דקבור תקברנו ביום ההוא ודאי עובר בתחלת הלילה, וא"כ ממילא דמוכרח לבעול בו ביום, דאי לא יבעול ביום קודם הקבורה, לא יוכל שוב לבעול עד לאחר שיכלו שבעת ימי האבילות, וממ"נ לא מיעקר כאן טעם דבתולים, דאם יבעול ביום, הלא יספיק לבוא לפני הבי"ד, ואם מאיזה סבה לא יספיק לבעול, ויהיה מוכרח לקבור המת מקודם, א"כ יהיה אסור לבעול שוב עד יום ראשון הבא, שאז יכלו ימי האבילות, דכיון שהתחילו ביום ב', יכלו ביום ראשון שבוע הבא, ואכתי תהיה הביאה בליל ב', וליכא משום טענת בתולים, דהא יוכל לבוא לבי"ד ביום ב' שבי"ד קבועים בו, ולפי"ז ניחא מה דנייד מאוקימתא ראשונה, דאילו לאוקימתא ראשונה שרינן מפני האונס אפילו היכא דמיתעקר טעם דשקדו ודבתולים, ולזה אוקי כהאי דתניא, ללמדך שדוקא באונס דכה"ג דלא מיעקר טעם התקנה שרינן, אבל היכא שעי"ז יתבטל טעם דבתולים או שקדו, לא חיישינן מפני האונס ודו"ק:
ברש"י ד"ה כדתניא, חתן שמת אביו בשני כו', הא דדייק רש"י לכתוב בשני, אע"ג דלכאורה הדבר פשוט דלאו דוקא בשני, אלא ה"ה באחד בשבת אם מת בו אביו נמי מותר, לכאורה היה אפשר לומר, דהא דשרי ביום ראשון, היינו לא מחמת האונס, דבכה"ג דמיירי הכא שפתו אפויה וכבר טריח ליה כל הסעודה שרינן להנשא באחד בשבת אפילו בלא שום אונס, וכדאמרינן לעיל בע"א, דהיכא דטריח ליה שרי, דלא מיעקרא שום תקנה, טעם דבתולים ודאי לא, כיון דיכול להשכים לבוא לבי"ד שקבועין ביום ב', וטעם שקדו נמי לא מיעקר כיון דטריח ליה הכל, לזה כתב רש"י בשני, ובשני דוקא מחמת האונס שרינן, ואע"ג דלמ"ש לעיל בדבור הסמוך, דגם בשני לא מיעקר שום תקנה, דכיון דמוכרח לבעול בו ביום גופא קודם הלילה, דהא הבעילה צריכה להיות קודם הקבורה, והקבורה א"א להשהות עד הלילה דעובר בלא תלין ע"ש מ"מ אכתי מחמת האונס הוא, דאי לאו אונס דאבל היה יכול לבעול גם בתחלת ליל ג', ורק משום דאונס דאבל מכריח אותו לבעול ביום ב', ושמחמת זה לא מיעקר טעם דבתולים, ואכתי מחמת האונס הוא, אבל ביום ראשון אפילו בלא אונס שרי בכה"ג דהכא דמיירי דכבר טרח, אלא דשוב חזרתי מזה, דהא בשמ"ק הוכיח בדעת רש"י, דמה דאמרינן לעיל דהיכא דטריח נשאת אפילו באחד בשבת, היינו דוקא קודם תקנת עזרא דבי"ד קבועין בכל יום, ומחמת טענת בתולים ליכא צורך לקבוע יום, משו"ה היכא דטרח לי' ולא מיעקר גם טעם דשקדו, נשאת בכל יום, אבל לבתר תקנת עזרא דלא מצי נסיב בכל הימים דליכא בי"ד למחרתו משום דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא, אף הוא לא יכנוס באחד בשבת אפילו היכא דטרח ליה, דאם אתה אומר דהיכא דטריח ליה תנשא באחד בשבת, אף הם ינשאו בשאר הימים ולא יחושו לחששא דאיקרורי דעתא ע"ש, ונהי דמ"ש בשמ"ק דמשו"ה גם באונס דאבל לא שרינן באחד בשבת, אפשר לדחות, די"ל שדוקא במקום דלא יבוא לידי הפסד הסעודה וכגון מיום א' עד יום רביעי, דליכא שהות בינתים כ"כ שתופסד הסעודה, ואפילו אם יבוא לידי הפסד יוכלו להכין סעודה אחרת, התם דוקא הוא דאוסר רש"י להנשא באחד בשבת אפילו היכא דטרח, אבל בכה"ג דמיירי בברייתא דאיכא אונה דאבל, וכי משהינן עד שיכלו שבעה ימי אבילות תופסד הסעודה, וגם אין מי שיכין סעודה אחריתא כיון דמת אביו של חתן, בכה"ג גם רש"י מודה דשרי להנשא באחד בשבת, אבל לפי"ז אכתי מפני האונס הוא דשרינן, וא"כ למה דייק רש"י לכתוב בשני כיון דאפילו ביום ראשון רק מחמת האונס הוא דשרי, ולכן נ"ל לומר בדעת רש"י, עפמ"ש הרדב"ז הובא בפ"ת (יו"ד סי' שנ"ז) דדוקא אם מלין את המת עד הבקר אסור. אבל מקצת לילה אפילו איסורא ליכא, וכ"כ עוד המחבר (או"ח סי' תקכ"ו) ע"ש, וכיון שכן אם יכנוס בשני מסתמא תהיה הבעילה בליל ג' ולא ביום שני גופא, חדא משום שאין דרך בני אדם לבעול ביום, ועוד שמחמת טרדת הנשואין טרוד הוא לבעול באותו יום, וגם צורך הקבורה לא יכריחהו לבעול ביום, כיון דמצי לקבור את המת בלילה אחר הבעילה, דבשלמא לשיטת הרמב"ן שהבאתי בדבור דלעיל דגם בתחלת הלילה עובר בלא תלין, ועכ"פ במ"ע דקבר תקברנו ודאי עובר, א"כ הלא מוכרח לבעול ביום, כיון דהבעילה צריכה להיות קודם הקבורה, והקבורה צריכה להיות ביום דוקא, אבל לשיטת הרדב"ז דעד עלות השחר ליכא שום איסורא, מהיכא תיתי נימא שיבעול ביום, כיון שיכול לבעול בלילה כדרך כל בני אדם וגם לקבור אח"כ בלילה הזה, ובודאי שיבעול בלילה דהיינו בליל ג', דאז ליכא שוב בי"ד עד יום חמישי ויש כאן איקרורי דעתא
ומיעקר חששא דבתולים, ולזה י"ל דמ"ש רש"י שמת אביו בשני, לרבותא כתב כן, דאם מת בראשון פשיטא דשרי, כיון דבזה לא מיעקר שום תקנה, דכשיבעול בלילה ישכים למחר ביום שני לבי"ד הקבוע באותו יום, אלא אפילו מת בשני דבזה מיעקר טעם דבתולים ואפ"ה שרינן מפני האונס והפסד הסעודה ודו"ק: